נָמָל או נָמֵל?

11/05/2011

בשנה האחרונה הכרתי את מר יוסי כהן (סיפורו מובא כאן). מן האוצר הבלבדי שמסר תמללנו הקלטות וסקרנו פריטים תיעודיים רבים, עד כי מסופקני אם הייתי מגיע אליהם אי־פעם אילולא מר כהן. מאמר מעניין במיוחד שהעלה עוסק בשאלת ההגייה של המילה ”נמל”. הצורה הנפוצה יותר בימינו היא נָמָל, אולם עדיין שומעים מפי דוברי עברית גדולים כקטנים את הצורה ”נָמֵל” בצירי. רובם מהססים: כיצד יש לומר: נָמָל או נָמֵל? –

נפתח בניתוח מקור המילה ”נמל”:

מוצא המילה נמל הוא מן היוונית העתיקה. המילה חדרה ללשוננו בתקופת המשנה והתלמוד, והיא מופיעה בתלמוד הירושלמי ובמדרשי אגדה בצורה היוונית לִימֵן (בלשון חז”ל מצויה הצורה היוונית למין במשמעות נמל, כך למשל: ”למינא של קיסרין”), ואילו בתלמוד הבבלי אנו מוצאים לראשונה נָמֵיל; וכך כתוב שם: ”פעם אחת נכנסנו לנמיל עד שחשכה” (עירובין ד ב), כלומר: נטלו בעברית את האותיות של המילה היוונית לִימֵן (שהיא צורת משנה של לימנוס λιμένας) ושינו בהן את הסדר. כך נתקבלה המילה נמל.
מן היוונית חדרה המילה לימן גם לארמית, ובלשון הארמית נמל הוא לָמִינָא – מכאן, כנראה, הגיעה המילה לערבית גם כן בצורה לָמִינָא; אך הערבים סברו בטעות שה־ל של למינא היא אל היידוע. לכן השמיטו את ה־ל של למינא, וכעת הם אומרים: מִינָא (ميناء).

(עיבוד מתוך ”מילה ברגע” לד”ר מ. רוזן)

אפולו 17, זמן־מה לפני השיגור, דצמבר 1972. זו הייתה החללית המאוישת הראשונה שהונחתה על הירח. המחדש של ”אייש” ו”איוש” הוא אבינרי בכבודו ובעצמו.

יום שלישי, כמה חֳדָשים אחרי נְחִיתָתָהּ של ”אפולו 17” על הירח, נשלח מכתב לבית משפחת כהן. למרבה הפלא, הוא ממוען לילד רך – יוסי – שמלאו לו רק שלוש שנים תמימות.

ב אדר ב' תשל”ג
”משנכנס אדר מרבין בשמחה” (תענית כט.)

לַחֲבִיבִי יוֹסִי, הֶחָמוּד מְאֹד,
בְּאַהֲבָה וְגַם בְּכָבוֹד

אלה הן המלים שכּתבתי בראש מאמרי, אשר ידָפס אי”ה השבוע ב”מעריב”, ובו עניתי על שאלתך:
”איך צריך לומר: נָמָל או נָמֵל?”
כּיום הזה ישמחו ודאי הוריך במאמרי יותר ממך, אבל אקוה שכאשר תגדל ותקרָאֶנּוּ בעצמך – תשמח בו לא פחות מהם.

באהבה רבה,
יצחק אבינרי

גלויה מיום ב אדר ב' תשל”ג ששלח אבינרי ליוסי כהן

במאמר שפרסם אבינרי ב”מעריב”, הוא נקט כתיב ”נמיל” כדי להבטיח שהמילה תיקרא בצירי: ”נָמֵל”, וזה בשל אילוצי הדפוס באותם ימים:

נָמָל או נָמֵל?

לחביבי יוסי, הֶחמוד מאֹד,
באהבה וגם בכבוד.

ביום ראשון, כג אדר א, צלצל אלי מגבעתיים ילד בן 4 שנים פחות רבע, ושמו יוסי, בן יהודה ומרים כהן, ושאלה בפיו בזה הלשון:
איך צריך לומר: נָמָל או נָמֵיל?

ממש לא האמנתי למשמע אזנַי. הייאמן? ילד, אשר זה עתה התחיל ללכת לגן, שואל שאלה כזאת?! אבל הוא שאל בצורה ברורה כזאת, שלא היה כל טעם לבקש ממנוּ לחזור על שאלתו… חשבתי רגע קט ועניתי לו:
כאשר אהיה בביתכם אומר לך.
–אז בוא עכשו
אלינו הֵשיב מיד.

הצעה ובקשה ברורה, לא פחות מן השאלה… שוב חשבתי קצת ועניתי לו:
אפשר לומר גם כך וגם כך.

הפעם נשתתק, ולא אמר דבר. הבנתי שתשובתי אינה מניחה את דעתו, ולכן הִמשכתי:
אמור נא לי, יוסי: מה נעים לך יותר לומר: נָמָל או נָמֵיל?
–נָמֵיל
, הֵשיב לי.

מִלה אחת בלבד, והתשובה ברורה.
ובכן, אמור נָמֵיל, השבתי לו. ובזה תמה שיחתנו.

אחרי־כן נִגשה אמו לטלפון והִסבירה לי את פשר השאלה: מִפי הגננת שמע נָמָל, ומִפי אמו – נָמֵיל, ואין הוא יודע מהו הנכון. בצר לו החליט לפנות אלַי, לחלצו מן הספק…

עד כאן – על השואל. ועכשו – לעצם השאלה:
למעשה כבר מיציתי את גלגולי הנָמָל והנָמֵיל וביררתי את העניָן בירור מפורט בלוח הקואופרציה לשנת תשכ״ט (ע׳ 279 ואילך). ברם, תפוצת הלוח הזה אינה מגעת אלא לאחוז אחד בערך מתפוצת ״מעריב״, ולכן ארשה לעצמי להביא בזה את קִצור הדברים.

נוף נמל חיפה, תשס”ג.

השם נָמָל אין לו כל קשר עם הנְמָלה העברית. נָמָל הוא שִׁבוש השם הלועזי למין (לימאן), ובמקום ״נמילה של יפו״ יש גם ״למינה של יפו״. למד ונון התחלפו כאן במקומותיהם, וכך יצא נָמָל במקום למין או לימן (כעין החִלוף של לירה ורילה בפי אַחֵינוּ, יוצאי תימן).
נָמָל, במשקל גָּמָל, כָּנָף, שגור בפינו שנים רבות, וכן מנוקד אף בדפוסים ישנים במשנה (ערובין ד ב), וגם חנוך ילון נִקד כן. אמנם, יחידים נִקדו נָמֵיל, בצירה, וכן בזכרונות ועד הלשון משנת תרפ״ח (עמ׳ 45), אך לא הצליחו להשריש צורה זו. עד שבאו הנְמָלים הקטנות והחרוצות, והן הן שהרסו את הנָמָל והצריכו להנהיג נָמֵיל.
סִפור המעשה פשוט מאֹד: לְפָנים היה לנו נָמָל אחד בלבד, ואִלו כיום יש לנו נְמָלים. ואיך נבחין בין נְמָלים־חרקים לנְמָלים־חוֹפים? מכאן צמחה ״המהפכה״, ולפני 5 שנים (בחודש שבט תשכ״ח, הוא פברואר 1968) הִתחיל הרדיו להשמיע נָמֵיל ונְמֵילים, לתמְהון לב כל השומעים. מסתבר שהאקדמיה ללשון העברית – היא שהחליטה על כך, והחלטה נבונה היא, אך רבים מתמרמרים על כך וטוענים:
– 30 שנה אמרתי נָמָל, ועכשו עלי לומר נָמֵיל?

יש בתוכנו גם זקנים, שהנָמָל שגור בפיהם לא 30 שנה, אלא 50 ויותר… ואני, כאִלו אמר לי לבי לפני 30 שנה ויותר, כי יום יבוא ויהיה לנו לא נָמָל אחד בלבד, ולכן כתבתי בספרי הקטן ״כבושי העברית בדורנו״ (עמ' 163) שאולי נצטרך להתיר לעצמנו נְמָלות כלשון רבים של נְמָלה (כמו בפירושי רש״י לנדרים כד:), להבדיל ביניהן לבין נמָלים שעל שפת הים.
לא פיללתי כי תקום בנו רוח לדחות נָמָל מפני נָמֵיל. ואולם – אשר לא פִּללתי בא ויהי.
עכשו, שעלה הכורת על נָמָל-חוף, לא יישאר לנו, כנראה, נָמָל אלא כזכר של הנְמָלה, כי כן כתב רשב״ג באחד מִשיריו (לשם חרוז, כמובן):
מְעֻוָּת כְּגָמָל, וְשָׁפָל כְּנָמָל, וְנָלוֹז כְּשׁוּעָל.
את המקור המדויק ימצא הקורא בספרי ״גנזים מגולים״.

יוסי הקטן ממשש את פניו של אבינרי על כתפי אביו

לאחר שכבר ניתנה תשובה לגוף השאלה, הנני חוזר לאישיות השואל:
אלפי שאלות נשאלתי, ובין השואלים היו גם תלמידים, אך מעולם לא פנה אלי בשאלה לשונית ילד, אשר טרם מלאו לו ארבע שנים. על שאלתו אני קורא מקרא שכתוב: ״מִפִּי עוֹלְלִים וְיונְקִים יִסַּדְתָּ עוז״.
כל עוד ילדים כאלה לנו, ואפילו אחד מרבבה, לא אבדה תקותנו שהעברית חיה תחיה חיים שאין בהם בושה וכלמה.
ומי יִתן וזכיתי לראות את הילד הזה בגדולתו, עומד על משמר שפתנו, תובע את עלבונה ודואג לשלומה.

· משום חוסר אפשרות לנקד בגוף המאמר אֲציין בזה לתשומת־לב הקוראים שבכל מקום שנדפס ״נָמָל״ (בלי יוד) יש לקרוא בשני קמצים, כמו ״גמל״; ואלו ״נָמֵיל״ (ביוד אחרי המם), יש לקרוא במם צרויה, כמו ״נמר״. היוד תשמש כאן, אפוא, במקום צירה, כיוד של פליטה, אבידה ועוד.

(”מעריב”, תשל”ג)

”מעריב”, תשל”ג

עברה שנה, ויוסי יודע קרוא קיבל מכתב המודיע ששאלתו נדפסה ב”לוח הקואופרציה”, הלוח שערך אבינרי ארבעים שנה, לשנת תשל”ה:

לְיוֹסִי חֲבִיבִי וַחֲמוּדִי,

אֶת שְׁאֵלָתְךָ בִּדְבַר נָמָל אוֹ נָמֵל פִּרְסַמְתִּי לָרִאשׁוֹנָה, כְּיָדוּעַ לְךָ, בָּעִתּוֹן ”מַעֲרִיב” לִפְנֵי שָׁנָה וָחֵצִי, וְאַתָּה אָז בֶּן אַרְבַּע פָּחוֹת רֶבַע. עַכְשָׁו חָזַרְתִּי וּפִרְסַמְתִּי אֶת הַדְּבָרִים בְּסוֹף לוּחַ הַקּוֹאוֹפֶּרַצִיָּה לִשְׁנַת תַּשׁ–לָמֶד–הֵא, שֶׁאֲנִי שׁוֹלֵחַ לְךָ בָּזֶה לְמַזְכֶּרֶת אַהֲבָה.
אֲנִי תִּקְוָה שֶׁבְּעוֹד שָׁנִים מְעַטּוֹת, עוֹד לִפְנֵי הֱיוֹתְךָ בַּר־מִצְוָה, תִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים וְתִתְעַנֵּג עֲלֵיהֶם.
בְּבִרְכַּת שָׁנָה טוֹבָה וְחַיִל בְּלִמּוּדֶיךָ,

י”ז אלול תשל”ד

מעט יותר מעשור לפני קום המדינה קבע ועד הלשון שהצורה הנכונה היחידה היא נָמֵל (קמץ). הקביעה עוררה את נתן אלתרמן לחבר טור ביקורת. הסיפור הובא ב"לשוננו לעם" (מחזור מז, חוברת ב, התשנ"ו):

באביב שנה זו (/התשנ"ו/) מָלאו שישים שנה לייסודו של נמל תל־אביב, אותו נמל קטן שהוקם מכורח הנסיבות בימי ה"מאורעות" של 1936. למעשה בנייתו וחנוכתו של הנמל, שהיכה גלים ביישוב של אז, נלווָה גם מאבק לשוני־תרבותי על הגייתה של המילה – נָמָל, בקמץ – כשגור בלשון הדיבור – או נָמֵל, בצירי – על יסוד המצוי במסורות טובות של העברית, בפיוטים ועוד. ועד הלשון, שישב על מְדוֹכה זו, הִכריע לצד הצורה נָמֵל. החלטה זו פורסמה במדור השבועי "לשוננו לעם", שראה אור באותן שנים בגליונות ערב שבת של "הארץ", ושם אף ניתן מקום לדעות החלוקות בדבר. הכרעת ועד הלשון לא נשאה חן בעיניו של המשורר נתן אלתרמן, ובתגובה עליה הוא פרסם את טורו המובא כאן. הטור התפרסם ב"הארץ" ביום א' בתמוז תרצ"ו (21.6.1936) במסגרת טורו הקבוע, "רגעים", וכונס אחר כך בתוך "רגעים", א, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד, עמ' 269-270. מאז לא חזר בו ועד הלשון והצורה התקנית המשמשת עד היום היא נָמֵל, אולם בשירים הרבים ששרו אז את בניית הנמל הִנציח הזמר העברי דווקא את נָמָל השגור, שאף מתחרז היטב עם גַּל וגָמָל. המפורסם בשירי הזמן הוא, כמדומה, שירה של לאה גולדברג המושר ללחנה של רבקה לוינסון:

לַמֶּרְחַקִּים מַפְלִיגוֹת הַסְּפִינוֹת.
אֶלֶף יָדַיִם פּוֹרְקוֹת וּבוֹנוֹת,
אָנוּ כּוֹבְשִׁים אֶת הַחוֹף וְהַגַּל
אָנוּ בּוֹנִים פֹּה נָמָל פֹּה נָמָל.

לְמִלְחֶמֶת הַקָּמָץ וְהַצֵּירֶה
נתן אלתרמן

רַעַשׁ הַיּוֹם אָטַם אֶת פִּיו.
חָדְלָה רִיצָה וּמְרוּצָה.
בְּלַיְלָה שָׁקֵט, עַל חוֹף תֵּל־אָבִיב,
שׁוֹכֵב הַנָּמָל בְּמֵים קְמוּצָה.

שׁוֹכֵב, מְיַבֵּב: – מֵחַיַּי טוֹב מוֹתִי…
אֵלִי, לְמִי אֲנִי עָמֵל?
קִוִּיתִי לִהְיוֹת לְנָמָל אֲמִתִּי
וְהִנֵּה
מִתְגָּרִים בִּי:
נָמֵל!…

אֶעֱבֹד בִּשְׁבִילְכֶם בְּסוּפָה מִשְׁתּוֹלֶלֶת,
אֶלֶף טוֹנוֹת אֶשָּׂא לָכֶם, לֹא אֵעָצֵרָה!
הַטִּילוּ עָלַי תַּפּוּחִים וָמֶלֶט,
אַל תַּטִּילוּ עָלַי אֶת הַמֵּים בְּצֵירֶה!

מֵעֹרֶף –
גַּלִּים לִי, מֵאוֹת עַל מֵאוֹת.
שַׂר הַיָּם בִּי תּוֹקֵעַ אֶת שְׁלַשׁ־הַקִּלְּשׁוֹן.
מִפָּנִים –
בְּמִטְעַן הוֹכָחוֹת מַדְמִיעוֹת
מִסְתַּעֵר
וַעַד הַלָּשׁוֹן!

הִתְחַנַּנְתִּי: – הָהּ, וַעַד יָקָר,
סַקֵּל אֶת כַּרְמֵי הָעִבְרִית, כֹּה לֶחָי,
אַךְ שֵׁמוֹת
שֶׁקָּרְמוּ כְּבָר עוֹר וּבָשָׂר,
אֲסוּרִים כְּאֵבֶר מִן הַחַי!

יִשָּׁלֵף נָא אִזְמֵל הַדִּקְדּוּק, אַל יָנוּחַ!
יְקַלֵּף שִׁבּוּשִׁים מִדִּבּוּר וּמִשֶּׁלֶט!
אַךְ מִדָּה יֵשׁ וּגְבוּל, כִּי מֵרֹב הַצִּחְצוּחַ
הוֹפְכוֹת לִפְעָמִים הַמִּלִּים לְשֶׁלֶד!

אָז הַוַּעַד עוֹנֶה וּדְבָרָיו כֹּה פְּשׁוּטִים:
יִטְעַן לוֹ הָעָם, יִתְחַנֵּן… לְחִנָּם!
אָנוּ, מֵעַב הֶעָנָן, מוֹשִׁיטִים
אֶת "לְשׁוֹנֵנוּ לָעָם"!

*

זֶה הַשִּׁיר הָקָּטָן רַעְיוֹן מְסַמֵּל
וּמוֹדִיעַ: חֲבָל וַחֲבָל,
עַבְדְּכֶם, בַּמִּלָּה הַקַּלִּירִית נָמֵל,
אֵינֶנּוּ מַרְגִּישׁ נָמָל!

אזנמן – חג פורים

19/03/2011

החודש אנו מציינים את חג פורים. המאכל הכי אפייני לחג הוא האזנמן. כך קרא אבינרי למאפה, כדי לחלץ אותנו מהקושי שבהטיית השם וביידועו. אך תחילה נרחיב מעט על תולדות המאפה.

מקור השם ״אוזן המן״
השם ״אוזני המן״ הוצע על־ידי יהודי גרמניה ויהודי איטליה בהשפעת מדרש אגדה, שהמן הרשע נכנס לגנזי המלך כשהוא אָבֵל וחפוי ראש (״וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ״ (אסתר ו יב)), וכשאוזניו מקוטפות (ומכאן הביטוי הציורי ״יצא ואוזניו מקוטפות״ – יצא בבושת פנים, כְּצפוי לעונש). ואכן, בארצות שבהן נידונו בימי הביניים אנשים לתלייה, נהגו ״לקטוף״ את אוזניהם.
המנהג לאפות אזנמנים פשט בעדות אשכנז. האזנמן נאפה בצורת משולש ובמסורת האשכנזית נהגו למלאו בפרג טחון. השם ״מוֹהְן״ Mohn (פֶּרֶג ביידיש; ומכאן: מאן־טש Mohntasch – כיס פרג) מכיל את אותיות המן, והצליל הדומה הזכיר לשומע, ככל הנראה, את הצֵרוף ״המן תש״ (= תש כוחו של הצורר) לשמחת העם היהודי.

(ע״פ הד״ר מ. רוזן; ״עוד מילה ברגע״)

עַל מִשְׁמַר לְשׁוֹנֵנוּ
הַקֵץ לְאָזְנֵי־הָמָן
יְחִי הָאָזְנְמָן

עוֹד בִּימֵי יַלְדוּתי הָיָה לִי הַשֵׁם ״אָזְנֵי־הָמָן״ כַּחֹמֶץ לַשִׁנַיִם (הַמַאֲפֶה עַצְמוֹ עָרַב, כַּמוּבָן, לְחִכִּי מְאֹד…): הַרְבֵּה פְּעָמִים הָיִיתִי נִתְקָל בּוֹ כִּבְאֶבֶן־נֶגֶף מַמָשׁ. וּבֶאֱמֶת, כֵּיצַד נֹאמַר:
– אִמָא, תְּנִי לִי עוֹד אָזְנֵי־הָמָן אֶחָד? אוֹ – עוֹד אֹזֶן־הָמָן אַחַת?
וּמַה נַעֲשֶׂה בְּהֵא הַיְדִיעָה: הָאָזְנֵי־הָמָן הָיוּ מְצֻיָנִים (מְצֻיָנוֹת)? אָזְנֵי־הֶהָמָן? הָאֹזֶן־הָמָן הַזֹאת?

בְּקִצוּר – תּלֵי־תִלִים שֶׁל קֻשְׁיוֹת וּקְשָׁיִים, שֶׁרַבִּים מִיַלְדֵי יִשְׂרָאֵל מִתְלַבְּטִים בָּהֶם מִסְתָמָא עַד הַיוֹם. וְעַל הַכֹּל – הַשֵׁם ״הָמָן״ כְּשֶׁלְעַצְמוֹ. תָּמִיד חָרָה לִי עַל מָה וְלָמָה נַזְכִּיר אֶת שֵׁם הַצוֹרֵר הַזֶה עַל אַחַד הַמַאֲכָלִים הָעֲרֵבִים בְּיוֹתֵר לְחִכֵּנוּ. הֵן דַוְקָא בְּשַׁבָּת שֶׁלִפְנֵי פּוּרִים קוֹרְאִים אָנוּ בְּפָרָשַׁת זָכוֹר: ״תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק״, וְלִבְסוֹף – הִנְנוּ מַזְכִּירִים אֶת שְׁמוֹ בִּימֵי הַפּוּרִים עַל אֶחָד מִמִינֵי־הַמַאֲפֶה הַמְשֻׁבָּחִים בְּיוֹתֵר. הֵן גַם בִּלְעֲדֵי זֹאת שָׂבַעְנוּ ״הָמָנִים״ בְּכָל הַדוֹרוֹת. וּבְדוֹרֵנוּ אָנוּ – יוֹתֵר מִכֻּלָם.

כָּל הַקֻשְׁיוֹת הַלָלוּ נִפְתָּרוֹת וּמִסְתַּלְקוֹת כְּהֶרֶף עַין:
אַל תִּקְרָא אָזְנֵי־הָמָן, אֶלָא אָזְנְמָן!
אָזְנְמָן יֵשׁ לוֹ גַם מִשְׁקָל עִבְרִי: מִשְׁקָלוֹ דוֹמֶה לְשֶׁל תֻּרְגְמָן, גֻדְגְדָן, דֻבְדְבָן. שִׁמוּשׁוֹ נוֹחַ וָקַל, בְּיָחִיד וּבְרַבִּים וּבְהֵא הַיְדִיעָה: אָזְנְמָן מְצֻיָן; הָאָזְנְמָן הַגָדוֹל, הָאָזְנְמָנִים הַקְטַנִים. גַם הַשֵׁם הָמָן נִבְלַע בּוֹ וְלֹא נוֹדַע כִּי בָּא אֶל קִרְבּוֹ. כֵּן יִבָּלְעוּ כָּל ״הֶהָמָנִים״ הַקָמִים עָלֵינוּ.

יצחק אבינרי

מתוך ״על המשמר לילדים״ (?) באדיבות ״לילבס״ מקהילות ynet


ההסבר ניתן גם ב״יד הלשון״:

אזנמן (אזני־המן)
השם ״אזני־המן״ אינו, כידוע, מן המוצלחים ביותר. כמה וכמה טעמים בו לפגם:
א) הילדים מתקשים להשתמש בו ביחיד. כיצד יאמרו: ״אזני־המן גדול״, ״אוזן־המן גדולה״, ״אוזן־המן גדול״?
ב) וכיצד מצרפין לו את הא הידיעה? ״האזני־המן״, ״אזני־ההמן״?
ג) אפילו ברבים אין שמושו נוח כלל, כי אין מינו ברור, הזכר הוא או נקבה. בחוגי הגננות כבר עמדו, כנראה, על התקלה שבדבר, ולפיכך רשום בהצגה לפורים /(מאת לוין קיפניס)/ ״מעשה באזנהמן״. אך אין כאן אלא תקנה פורתא. כדי להִנצל מכל סבך התקלות הריני מציע למזג את שתי המלים לאחת: אָזְנְמָן (אלף ומם בקמץ, זין ונון בשוא), וברבים — אזנמנים. ע״י זה גם נִפָּטר מן הצורך להזכיר כל פעם את השם המן, כי האזנמן יבלענו. כן ייבלעו ויאבדו כל צוררי ישראל.

(דבר לילדים ז אדר שני תש״ח, פנת הלשון י אדר תשי״ב).

אבינרי מדווח שבקיצור שהנהיג תמך גם הסופר לוין קיפניס ז״ל:

זכיתי שהצעתי מצאה אזנים קשובות: במודעות של מרכז הסתדרות המורים על הצגת פורים לילדים (מטעם התיאטרון לילדים שליד מרכז הגננות) נדפס כבר: מעשה באזנמן. ומר לוין קיפניס אף כבדני במכתב ברכה וקורת־רוח: ״יחי האזנמן״!

(לוח הקואופרציה תש״כּ)

״יד הלשון״, עמוד 16

״יד הלשון״, עמוד 17

במילון ״אבן־שושן״ (תשס״ג, 2003) ניקדו: ״אֹזֶנְמָן״. אני משער שהסיפור לא עמד לנגד עיניהם בשעת הכתיבה.
אם נפלה שגיאה בהעתקת הניקוד כפי שהותקן בכתב העת או בפרטים הכתובים למעלה, אנא כתבו לי על כך בתגובות.

חן דיבור לבנות – יום האישה הבינלאומי – חלק א

08/03/2011

היום מצוין ברחבי העולם יום האישה הבינלאומי. לכן בחרתי לתת מדבריו של אבינרי שלא נדר הנאה מיופי השיח של הבנות. הרשומה הבאה נכתבה בי אב תש”ט, שנים־עשר יום לפני שהובא ארונו של הרצל לארץ – לפני שישים ושתיים שנים.

חן דִּבור לבנות

רבות דובר על לִקויי המבטא העברי של הדור הצעיר. רבות התאוננו ומתאוננים המורים על הדבור המבוהל של תלמידיהם. דבור חטוף ושטוף וקטוף, שאין בו כמעט חִתוך־הדבור, וכל המלים כאלו נבלעות לגוש אחד ורודפות זו את זו, עד שאין אתה מבחין ביניהן. הרבה אמת יש בטענות הללו, אין נחת בדבור ״המצובר״ הזה, הנובע לא מעט מתוך העצבנות הכללית של בני דורנו. הרבה מן האמת יש גם בטענות על המבטא הרוסי הבולט של אחדים משחקני התיאטראות (ביִחוד – של השחקניות), שלא שמו לב עד כה לסגל לעצמם מבטא שאינו צורם את האזנים בזרותו. צדקו הטוענים הללו. אבל עד כה לא נזדמן לי לקרוא או לשמוע פסוק אחד בשבח המבטא של בנותינו ה״צבריות״. אינני חושש לומר בגלוי: מדי שמעי את דבורן החִנני המתון, הספוג כולו גוון ארצי מקורי, שנוצר ונתרקם כאן בארצנו ולא בשום ארץ אחרת, הנני אומר אל לבי: יש תקוה גם לעתידו של מבטאנו העברי. בּת ישראל היא שתסול כאן את הדרך, ורבים ילכו בעקבותיה. בת המין היפה השרתה – ועוד תשרה – הרבה מחן הליכותיה, מנועם מדברה הנאוה וממתק שפתותיה – גם על המבטא העברי. חן דבור הבנות – הוא מן הדברים שבעל־פה, שאי אתה יכול לאומרם בכתב. כלום מתארים מבטא בכתב? אבל מי שהקשיב לדבור בנותינו – בכפר וגם בעיר – מובטחני בו שיודה בדברי. הרבה תהיתי על קנקן זה, התענגתי עליו, אך להגדירו – לא אוכל. דוקא בנות ״המין החלש״ בולט בדבורן כעין ״דגש חזק״, דגש ממין חדש, שיבוא עפ״י רוב בסוף המלה, בבחינת סיום הנותן טעם לשבח. קמיצת פיהן מטעימה לפעמים את החולם בהטעמה כזאת, שכולה אומרת חן. אף עקימת שפתיה של הבת, הנעשית בגנדרנות האופיינית לה, מרבה עסיסיות וחן במבטא, כאותה גנדרנות של ילדות, כשהן פולטות מפיהן את המימרה הידועה ״לא יפה!״, קצת מתוך רוגז, כביכול, וקצת מתוך התפנקות. וגוונים מגוונים שונים לבנות ולדבורן: לא הרי דבור הבנות בתל־אביב כהרי דבורן בירושלים, לא הרי דיבורן בעיר כהרי דיבורן בכפר, לא הרי הדרום כהרי הגליל. חן המקום על דבור בנותיו. הולך ומתרקם בארצנו דיאלקט מסוים, בעל גוונים וגוֹני גוונים. דבר זה מרנין את הלב. ואשר לא שת לבו לכך – לא חונן באוזן שומעת.

בחורה שרה בעברית לצלילי אקורדיון, ישראל תש"כ (1960)

יִתכן שגם בימי קדם קדמתה היה יפי הדבור נחלת האשה העבריה בעִקר. הלא דבר הוא שבשיר השירים ניתנת עטרת תהִלה דוקא לדבור האשה: ״וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה״, ״דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ״. ״חֶלְקַת לָשׁוֹן״ – אף היא אמורה באשה, בעקר. פי האשה שִׁמש כידוע (ועודנוּ משמש כיום) לגנאי; אבל יִתכן שלא מעט פעלה כאן קנאת הגבר, שזקף על חשבון האשה ״תִּשְׁעָה קַבִּין שִׂיחָה״… וזאת לדעת שאפילו המזלזלים בכחה הדברני של האשה הוכרחו לא פעם להודות בכשרון זה. כמדומה שגם במאמר חז״ל ״נָשִׁים דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן״ אין משום זלזול בלבד. בת ישראל לא זכתה למקום של כבוד בספרותנו. אבל על כח דבורה מעידים יפה מקומות רבים במקרא ובתלמוד. אם נבוא ללקט את כל המקומות, שבהם אנו מוצאים את דברי האשה – כמדומה שיתברר כי בשפת הדבור יום־יום (ולא בלשון שיר ומליצה ונבואה) יהא חלק האשה העברִיה מכובד מאוד.

מספרים על אליעזר בן יהודה, שבחזרו על בתי ירושלים לעשות נפשות לעִתונו ולגבות דמי חתימה – פתחה לו פעם את הדלת אשה, שהמטירה עליו חרפות וגִדופים על בואו לבקש ממנה כסף. חזר בן יהודה לביתו בכיס ריק, אבל בלב מלא שמחה על תחִית הלשון, שכבר הניעה למדרגת יכולת של חֵרופים וגִדופים עסיסיים ודשנים… אף דבר זה הוא ענין לענות בו. אולי עוד יבואו מחשבי חשבונות ויבררו את חלקה של האשה בהעשרת הדבור. אך נושא זה אינו בגדר המבטא. מובטחני שיום יבוא ומעל קרשי בימותינו יישמע דבור עברי הרווי חן עברי מקורי. יהיה בו הרבה מן המערב שבמזרח, אבל יהיה בו גם מן המזרח עצמו, מהדר הנוף של שַׁדְמות המולדת, מ״חיי הנשמות״ של אֲוִירָא דארץ־ישראל, אשר יהא לא רק מחכים, כי אם גם מרנין ומקסים. וכאן – כמדומה שבאמת תטול האשה תשעה חלקים… הבו גודל לדבור בנותינו!

(פינת הלשון, י אב תש”ט).

”חן דיבור לבנות” – ”יד הלשון”, עמוד 307

”חן דיבור לבנות” – ”יד הלשון”, עמוד 308

ברשומה הבאה בסדרה – אבינרי תומך בניקוב המילים ”גרב” ו”מלוֶה”, מציע הבחנה בין ”טון” ובין ”טונה” ותוהה מדוע הפכו שמות זכריים מובהקים לשמות של בנות – אחינועם, יונה וברכה.

”זה את זה” או ”זה את זו”?

14/01/2011

האם ”זה את זו” הוא שיבוש? כיצד עלינו להשתמש בכינויי ההדדיות (reciprocal pronoun) בעברית?

הד”ר אבשלום קור הגיש פינת באופן מילולי (שודרה גם ב־23/6/2010, להורדתה), ובה הובאו דבריו של יצחק אבינרי ונידון השיבוש ”זה את זו”:

[באדיבות המקליט המתנדב רון. להאזנה לכל הפינות לחצו כאן]

שלום לכם. שמעתי חבר מספר על זוג אוהבים שחיבקו זה את זו. אם כך, אמרתי, היה כאן כמעט אונס: חיבקו זה את זו? ומה עם זו? היא לא השתתפה? רק זה חיבק את זו? אולי משום כך הִקפידה נעמי שמר בשיר ”בלילה שכזה” לומר: ”בְּלַיְלָה שֶׁכָּזֶה, בְּלַיְלָה שֶׁכָּזֶה, אָהַבְנוּ זֶה אֶת זוֹ, וְזוֹ – אֶת זֶה”.

ניתן את האמת להיאמר. פעולות הדדיות העברית מתארת בעזרת בניין התפעל. אין צורך לומר ”חיבקנו זה את זה” אלא בפֿשטות: ”התחבקנו”.

אין צורך לומר ”נישקנו זה את זה” אלא בפֿשטות: ”התנשקנו”. אבל לפעמים יש לבניין התפעל משמעות אחרת: ”התנפל” פירושו: הִפיל את עצמו. לכן הפועל ”התנפלו” מצריך את ההשלמה: התנפלו זה על זה. אולם יש להדגיש: גם אם אחד הצדדים הוא נקבה, ההשלמה היא ”זה לזה” ולא ”זה לזו”.

”אמר רבי יוחנן: אוי לה לאומה שתִּמָּצא בשעה שהקדוש ברוך הוא עושה פדיון לבֿניו”. ומיד המשל: ”מִי מֵטִיל כְּסוּתוֹ /(מי יעז להטיל את כסותו)/ בֵּין לָבִיא לִלְבִיאָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּזְקָקִין זֶה עִם זֶה?” ברור לנו שכאן יש זכר ונקבה: לביא ולביאה. אבל בהדדיות נאמר: ”זה עם זה”, ”זה לזה”. פעמיים זכר. מסכת סנהדרין, דף ק”ו ..

חבל שמשוררינו לא הִקפידו על כך: הנה בשיר ”נחמה”; ”מֵאַיִן כּוֹחוֹת לִשְׁאֹב? זֶה בְּזוֹ נַבִּיט וְנִתְמַהּ שֵׁנִית”. ”זה בזו נביט”? ומה בכיוון הֶהפוך? האם זו איננה מַביטה בזה? רק זה בזו? היה ראוי לומר ”זה בזה נביט”. כך דרכה של העברית. אולי הפרברים שרו נכון יותר? ”וּבַחֹרֶף בֵּין שְׁקִיעוֹת וָקֹר / נָשְׁקוּ הֵם זֶה לָזוֹ מַקּוֹר אֱלֵי־מַקּוֹר”. ”נשקו הם זה לזו”? אין זו השיטה התקנית בעברית. ראוי היה לומר: ”נשקו הם זה לזה”.

הנה אמירה רבת דוגמות מן המשנה ממסכת מנחות, על מה שבין מנחה למנחה שמביאים בבית המקדש. יש במנחה גם סולת, שהיא לשון נקבה, וגם שמן, שהוא לשון זכר. ואומרת מסכת מנחות' פרק ג: ”הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה”, אף על פי שסולת היא נקבה. כיוון ששמן הוא זכר – כתוב ”הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה”. ומיד אחר כך – שוב זכר ונקבה: ”הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה”. או לשון המשנה: ”הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה”. רק אם ההקשר מביא שני שמות נקבה, רק אז אומרים ”זו את זו” כמו במסכת מנחות בהמשך: ”שְׁתֵּי חַלּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ”.

יָדַעְנוּ אֵשׁ יָדַעְנוּ רָעַם וְאַהֲבָה בַּת עֶשְׂרִים. בָּרַחְנוּ זֶה מִזּוֹ לֹא פַּעַם”. גם זה לא בסדר: ”ברחנו זה מזו”. ולהפך מה? מעניין. ביאליק וּטשרניחובסקי טעו טעויות מסוג זה וטרחו לתקן ולכתוב נכון במהדורה הבאה, כך מספר יצחק אבינרי זִכרונו לברכה, בספרו ”יד־הלשון”, הוצאת יזרעאל, בערך ”זה את זה”.

עליי להודות למי שהציע לי את כל דוגמאות השירים השגויים שהבאנו כאן היום: יורם גלוסקא מקיבוץ בית העמק. יורם גלוסקא הוא גם שהִפנה אותי לשירו של אלתרמן האומר נכון: ”עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ / טוֹב לִי וּמוּזָר לִי בִּלְעָדֵךְ לִהְיוֹת”. השיר ”אתך ובלעדייך”, שירם של גבר ואִשה נאהבים, אבל הביטוי הוא ”זה לזה” – פעמיים זכר. כך מבטאים נכון את ההדדיות גם בתקיעת סכין זה לזה: ”מָה אִכְפַּת אִם גַּם סַכִּין ”שָׁלוֹם” שׁוֹכֵחַ / כְּבָר בַּגַּב תָּקַעְנוּ פַעַם זֶה לָזֶה”. זהו. ”זה לזה”. כך המתכונת הנכונה כשיש צד אחד זכר, גם אם הצד השני הוא נקבה. ”זה לזה” ו”זה את זה”.

והערך ”זה את זה” מתוך ”יד־הלשון”:

ג) זה את זה וזה לזה. – בעטיים של נַקְרָנִים, המבקשים לדייק יותר מכפי הראוי, הִתחילו לומר ולכתוב: ”אוהבים זה את זו”, ”קרובים זה לזו” (אם מדובר באיש ואִשה). זהו שִׁמוש זר לחלוטין, – זר וגם משובש, שהרי ”אוהבים זה את זו” משמע שרק הוא אוהב, ולא היא. ”זה את זה” בִּטוי סתמי הוא, ויאה הוא גם לשני גברים, גם לאיש ואִשה (אך לגבי שתי נשים – זו את זו). יבואו המקורות ויעידו:

מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה לזה (סנהדרין קו.), שמא יזדווגו זה אצל זה (יומא יח.), בוא ונשיאם זה לזה (גיטין נח), ואין מתיחדין זה עם זה (רש”י, כתובות ד.), יהיו רגילין זה עם זה (הוא, קדושין סט:), ונתאוו זה את זה (מדרש עשרת הדברות, דבור שמיני).

וכמה מאלפת בעניָן זה לְשון המשנה דמנחות פרק ג: הסולת והשמן מעכבין זה את זה, הקומץ והלבונה מעכבין זה את זה; שתי חלות מעכבות זו את זו, ארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו.

נמצאנו למדים: זה את זה וזה לזה וזה עם זה – יאה גם לשני שמות שהאחד זכר ומשנהו נקבה; ואִלו בהיות שני העצמים מלשון נקבה – יש להקפיד על זו לזו וזו את זו. אך הצירוף זה לזו – זמורת־זר הוא, ומצוה לעקרה. אף ביאליק טעה בזה, בכתבו ”ומסיחים זה לזו” (מאחורי הגדר).

”זה את זה”. ”יד הלשון”, עמוד 161

מונית

16/12/2010

את הרשומה הזו בחרתי לכתוב כדי להסביר טוב יותר את גישתו הבלשנית של יצחק אבינרי. בשלב הזה החמרים הם יותר דוגמה נקודתית מאשר ביוגרפיה ערוכה ומסודרת. מי ייתן וגם ביוגרפיית־ענק תיכתב על אבינרי בבוא העת. אך כעת נסתפק בדוגמאות מתוך כתביו.

והפעם – נעיין בהשגותיו של אבינרי על החידוש מונית, על הנסיעה ב״טרמפ״ ועל ה״נענוד״.

מונית. חִדוש זה, שהונהג בפקודת המשטרה, אינו מוצלח ביותר, וגם צורך אין בו. טַקְסִי (או טַכְּסִי) – מִלה בינלאומית היא, ולא עוד אלא שמשקל עברי לה וּצליל עברי לה: משקלו כמשקל רַגְלִי וקַלְפִּי ושֶׂכְוִי, ואנו משתמשים בה אף בעברית צַחה (אמנם – לא בהוראת מכונית: ״טכסי עצה!״). יתר על כן: על השם ״עֶגְלֹת צָב״ /(במדבר ז ג)/ דרשו חז״ל: ״אֵין 'צָב' אֶלָּא מְטֻקָּסוֹת״ /(במדבר רבה יב)/  (או – מטוכסות), והוא כנראה לשון תחמושת. ואם חז״ל יִהֲדוּ עוד לפני אלפַּים שנה טֶכֶס וטֶקֶס וטַכְסִיס – כלום יש טעם כלשהו לדחוק עתה מלשוננו את הטקסי? מוטב שהמשטרה תדאג לא לנטילת קיסמים דקים, אלא לסִלוק קורות כבדות: עד שהיא דואגת להמיר טקסי ב״מונית״, הרי מוטב שתדאג לעקור את הג'יפּ והטרמפּ ולהלבישם לבוש עברי. היש צליל עברי כלשהו לג׳יפּ ולטרמפּ, שזרותם בולטת לעֵין כֹל? לא באתי לערער כאן לחלוטין על המונית, כוונתי להדגיש את הנִגודים שבעולם לשוננו.

(פינת הלשון כו תשרי תש״ט)

טקסי ומונית. "יד הלשון", עמוד 318.

בהמשך הרשומה נרד לעומק המילה מונית בעזרת תגלית ארכיונית שהתגלתה באחרונה.

בערך הקודם שהודפס במקרה באותו עמוד נכתב:

״מה זה, לעזאזל, ציונות?״

כלפי המִלים הבינלאומיות ראוי לדעת שאפילו בהיות כל מִלה כשרה לעצמה יש להִמנע משורת מִלים לועזיות רצופות. דבר זה קשה לשפתנו יותר מעשן לעינַים. הטלת מִלה עברית ביניהן – עשויה להפיג את מרירות הלעז. מודעת תיאטרון, שבה נאמר כי ההצגה תכיל ״פראגמנטים, סקטשים, מונולוגים ואַרְיוֹת״ ראויה לשמש דוגמה לכתיבה שיש להִמנע הימנה!

ב״היכל המשקלים״ מביא אבינרי דוגמה אחרת לחידוש מיותר, כלשונו:

״צֹפֶן״ – חִדוש מיותר במקום השם הבינלאומי קוד, שמשקלו עברי, ולא עוד אלא שנמצא במשנה, כלים טז א, כשם כלי (ע״ע קֹד). צופן זה הוא דוגמה בולטת להפכפכות בשדה לשוננו כיום: מואסים בשם בינלאומי שמשקלו עברי ואף נמצא במשנה, ולעומת זאת מעדיפים ״סיטואציה פינאנסית״ על מצב כספי, מעלים לגדולה פרויקטים וקונפליקטים ואספקטים, ודשים ב״או קיי״ עד כדי הקאה. טרמפ – כשר, קוד – פסול…

היכל המשקלים, עמוד 91.

ואם ב״טרמפ״ עסקינן; הרי לפניכם ערך שלם שהוקדש למלחמה במילה. שימו לב לניגוד המוחלט מעמדתו כלפי ״טקסי״:

טרמפ, אחת המלים המכוערות בצלילן הלועזי, הנוגד לחלוטין את הפוניטיקה העברית. אבל, כרגיל, מקפידים אצלנו על נטילת קיסמים, וקורה כבדה מניחין… לטקסי הבינלאומי, שגם צליל עברי גם משקל עברי לו, דאגו להמציא מונית, ואת הטרמפ הניחו. קוראים רבים שאלוני על כך, ואחד הציע למזג נע־ונד למלה אחת ולומר: ״נסעתי בנע־ונד״, ואולי אף – ״נענדתי״. ה״טרמפ״ האנגלי עניינו – הולך ברגל, שוטט בלי מטרה, נע ונד. בלשוננו יציין בעיקר את האיש (לרוב – חייל), שעיניו תרות ומשוטטות אחרי כל מכונית המזדמנת לו בדרכו, שמא תסיענו חינם למחוז חפצו. ה״טרמפיסט״ יעשה את דרכו קצת ברכב וקצת ברגל, והתכונה האופיינית שבו – המשוטט: הוא משוטט ברגליו ובעיניו גם יחד… ברוט, לדעתי, שאין כמשוטט יאה למושג הנדון. אבל לאחר שהמשוטט שגור בפינו גם במובנו הרגיל, כדאי לְיַחד ל״טרמפ״ את הצורה השנִיה של בנין פִּעֵל, כלומר: במקום משוטט – מְשַׁייט.

(פינת הלשון כו תשרי תשיט)

הַצעתי לקרוא לטרמפ שיוט ולטרמפיסט שייטן – לא נתקבלה. במִלון אבן־שושן יש שיוט מלשון שט בנהר. הריני חוזר, אפוא, למשוטט ומציע להשמיט את המם וליחד שוטט לטרמפיסט. השוה: סובב – מסובב, חוקק – מחוקק, חולל – מחולל. ואם השוטט המקראי (״לשוטט בצדיכם״) לא יערב – הריני מציע ש ט ט במשקל רכב. לטרמפ הנני מציע שְׁטִיט, במשקל צליל, קפיץ.

(אדר תשכ״א)

טרמפ. האבסורד הוא שאפילו באנגלית המילה נדחית (בגלל משמעות אחרת ושלילית שזו נושאת). ״יד הלשון״, עמוד 221 ו־222.

כעת נשוב כמובטח למונית – בפינת ״רגע של עברית״ ששודרה:

להורדה לחצו כאן.

מנחם: שלום לנורית אלרואי, מורה ועורכת לשון. המילה ״מונית״ היא שילוב של מונה ומכונית. והיא ירשה בלשוננו בהצלחה את קודמתה ״טַקְסִי״ או ״טֶקְסִי״. יש לה אבא, למילה המוצלחת הזאת, ״מונית״? ואם כן, מי חידש אותה?

נורית: לפי מילונו של יעקב כנעני, ״אוצר הלשון העברית״, המחדש היה דוד רמז, שר התחבורה הראשון של מדינת ישראל וגם חבר האקדמיה ללשון העברית. אבל לפי דברים שכתב איתמר לוי, מוצא הספרים הישנים המהולל, לא רמז חידש את המילה ״מונית״, אלא הצייר והקריקטוריסט יוסף בס. בס חידש את המילה הזאת עם קוּם המדינה על פי דרישת המשטרה, ששימש בה קצין ההסברה הראשי. הספרים מספרייתו של יוסף בס הגיעו לידיו של איתמר לוי, ומאחד מהם נפל פתק ורוד שעליו כתב בס על סירובה של האקדמיה ללשון העברית לקבל את המילה ״מונית״. בשולי הפתק הוסיף בס הערה: ״המילה ״מונית״ היא יצור שלי הקטן״.

אישור לדברים האלה אפשר למצוא דווקא בהתנגדותו של הלשונאי יצחק אבינרי לחידוש. אבינרי כותב בספרו ״יד הלשון״ בערך ״מונית״: ״חידוש זה, שהונהג בפקודת המשטרה, אינו מוצלח ביותר וגם צורך אין בו. טַקְסִי או טַכְּסִי מילה בינלאומית היא, ולא עוד, אלא שמשקל עברי לה וצליל עברי לה. משקלו כמשקל רגלי וקלפי ושכוי״. ולמרות הדברים האלה, היום, ״מונית״ היא מילה מובנת מאליה ואולי גם דוד רמז וגם יוסף בס חידשו אותה כל אחד לחוד, בלי שהאחד ידע על האחר.

מנחם: תודה רבה לך, נורית אלרואי.

(״רגע של עברית״, רשת ב, שודר לפני כמה חדשים)

בפתקה שכתב בס הוא הציע גם תחליף עברי למילה ״טמפרטורה״. המילה שהוא הציע היא ״מידחום״ – הלחם של מידת־חום. ״ייתכן שוועד הלשון יתנגד מטעמי יֻקרה,״ כתב בס. ״כמו שכבר (התנגד) בעבר בלא רצון כשהופיעה מילה חדשה ״מונית״ (מונה ומכונית). אבל למרות התנגדותו של ועד הלשון, המילה נתקבלה ושגורה בפי כל״. וכפי שנאמר, הוא חתם בהערה: ״דרך אגב, המלה ״מונית״ היא יצור שלי הקטן.״

הפתקה הוורדה של יוסף בס. באדיבות איתמר לוי.

אף כי נדמה אולי שכל בלשן הוא טהרן ודוחה מידית מילים לועזיות, קל למצוא ב״יד הלשון״ עשרות דוגמאות שבהן אבינרי אינו מתנער ממילים זרות, גם מילים שהוצעו להן חלופות עברית. המדד היה, קודם כֹּל, אם המילה הלועזית דוחה, משכיחה או דוחקת מילה עברית שימושית שקדמה לה (במיוחד אילו הייתה המילה העברית תלמודית או מקראית). אז, אילו נדרשנו להשתמש במילה לועזית שאין לה תחליף עברי ראוי ומקובל, טען אבינרי, היה עלינו לאמץ אותה רק אם צלילה ומשקלה אינם זרים לעברית.

״אינני רוצה להתגרש!״

15/11/2010

מעשה משעשע בן 65 שנים לפחות:

סרבה ״להתגרש״… סח לי מורה בבית־מדרש לגננות מעשה שהיה: אחת התלמידות הפריעה את מהלך השעור, והמורה איים עליה שיגרשנה מן החדר. הטיחה זו כנגדו: — ״אינני רוצה להתגרש!״ המורה צעיר, ואיננו קשיש בהרבה מן התלמידה; לא קשה לשער כי צחוק אדיר פרץ מפי השומעות, הנמצאות בגיל הגיל… והמורה שואלני:  — ״ומה היה עליה לומר: אינני רוצה להיות מגורשת? הרי גם זה משתמע כלשון גרושין. לא פחות ממה שאמרה״… במקרה זה מוטב להעדיף בנין נפעל (בתנ״ך יש רק נגרש, ולא נתגרש). אך גם התלמידה שמרבה ״להתגרש״  — לא חטאה ללשוננו ולא כלום. סוף־סוף אין המגרש והמתגרשת מוגבלים בתחומי אישות בלבד. כבר כתב ביאליק (בשירו ״לבדי״) על השכינה כי ״נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל הַזָּוִיּוֹת״. גם במאמרו ״יוצר הנוסח״ כתב כי ״מְחֻסְּרֵי הַכִּשְׁרוֹן /הָרַמָּאִים/ הוֹלְכִים וּמִתְגָּרְשִׁים מִתּוֹךְ הַסִּפְרוּת״. בלקטי את חִדושי ביאליק שמתי לב לכך, אך לא ראיתי כאן חִדוש של ביאליק, ואני תמה שבעלי המלונים (ומלון אבן־שושן בכלל) מגדירים את המתגרש כענין גרושין בלבד.

(תשי"ג-תשי"ד)

"יד הלשון", עמוד 555

מעשה בבשר קצב

28/10/2010

מעשה בבשר קצב. — י. ל. פרץ כתב באחד מסיפוריו שבית־הדין הכריז כי ״בשרו של הקצב פִּגּוּל״ /(מבאיש)/. ועל זה העיר מ. סתוי: ״קורא תמים לא יבין לאיזה בשר מתכוונים כאן: אם לבשר הקצב גופו, או לבשר הבהמות הנמכר במָקוֹלין של הקצב״. לפיכך הוא מתקן: לא "בשר הקצב״, אלא ״הבשר הנמכר על־ידי הקצב״. ראוי להעיר שכבר מצאנו בתלמוד בדיחה בענין כזה ממש: במסכת בכורות (דף ח:) מסופר על ר׳ יהושע בן חנניה שבִּקש להתל בקצב אחד ואמר לו: ראשך בכמה? אמר לו הקצב: בחצי זוז. נתן לו חצי זוז ואמר לו: תן לי ראשך. נתן לו הקצב ראש של בהמה. אמר לו ר׳ יהושע: אני ״ראש של בהמה״ אמרתי? אני ראשך אמרתי… כל זה מסופר דרך בדיחותא, ולא אמר לו ר׳ יהושע כן, אלא כדי להשיג ממנו את מבוקשו, שיראהו הקצב בית פלוני. ואלו בדורנו מבקשים ברצינות לפסול את ״בשר הקצב״… אנה אנו באים בדיוקים כאלה? שמא נבוא לפסול גם את דברי הבריות, המדברים על ״רגל קרושה״ של המבשלת (ואין זו רגלהּ) או על ״הכבד הקצוץ שלה״… ודאי, מקום לבדיחה — יש כאן, אך לא מקום לפגם ופסול. אין שעור לגִבּובי ״דיוקים״. שנכפה על עצמנו, אם נחשוב על ״קוראים תמימים״…

(כסלו תשכ"ג)

"יד הלשון" עמוד 509

פניות הציבור: יהושע פרידמן — המילה קבקבים

17/10/2010

קַבְקַבִּים. השאלה שלהלן — שאלת יהושע פרידמן מניר דוד:

במקלחות שבקִבוצים מצויים סנדלי־עץ לאחיזת כף הרגל, וקוראים להם קבקבים, לשון הקטנה מן קַבַּיִם (נקישתם ברצפה בזמן הליכה מזכירה אף היא את קבֵּי העץ). מִלה מחודשת זו קיימת כבר עשרים שנה ויותר, ועד היום לא הובאה בשום מִלון, וְכִמדומה גם לא אושרה על־ידי ועד־הלשון. היש התנגדות למלה זו? ואם כן, מהו השם המוצע במקומה?

אין אני יודע על התנגדות כלשהי לקבקבּים. ואם יש התנגדות כזאת מצד מישהו, לא מִפיו אנו חיים. מִלה שנוצרה על־ידי העם וּברוח הלשון והיא שגורה בדִבּור — כּׂחה יפה מכל מיני מִלים ״מִלוניות״, שלפעמים אין זכות אִשורן עומדת להן כלל להִקָּלֵט בלשון. ואשר לִשאלת חברים רבים מדוע אין אומרים קַבְקַבַּיים כמו רגלַיים, נעלַיים וגרבַּיים — שתי תשובות בדבר: א) דבר דומם אין דינו כדין האברים הזוגיים, ויוכל לבוא גם ברִבּוי רגיל ולא זוגי. אף כנגד נעליים יש גם נְעָלִים (בלמד חרוקה), וסנדל — רִבּויו דוְקא רגיל: סַנְדָּלִים (בלמד חרוקה). ב) הקַבְקַבִּים דחוקים בדרך כלל מִהיות בני־זוג, וְלפעמים קרובות לא יִשוה האחד לחבירו… תשובתי זו הָיתה מעוררת צחוק אדיר של שומעי הרצאותַי בקִבּוצים.

("פִּנת הלשון" י שבט תש׳׳ה)

זה היה לפני 18 שנים. בינתיים הופיע מִלונו של אבן־שושן ויש בו קבקבּים, אלא שמתברר כי אין כאן הקטנה של קַבַּיִם: מן הערבית שאולה מלה זו /(קַבְּקַאבּ – قَبْقاب)/. מכל מקום גם זכות האטימולוגיה העממית לא פקעה לגמרי. זה פשט וזה דרש, וְלפעמים יפה כוח הדרש מכוח הפשט. ואך דבר אחד אינו ברור לי כל צָרכּו: אמנם, כבר יש לנו קבקבים במִלונים, אך איני יודע אם נמצאים הם עדיין בקִבּוצים…

(טבת תשכ״ג)

"יד הלשון", עמוד 502.

קַב — אולי מן ק־ב־ב במשמע: נקב, חלל; בארמית: קַבָּא; בערבית: קַבּ. הושאל ליוונית: kabos.
(מתוך המהדורה האחרונה של מילון אבן־שושן (2003))

פניות הציבור: יאיר בורלא

08/10/2010

אספתי עד עתה עשרות רבות של קטעים שבהם מספר אבינרי על שאלות שקיבל מהציבור. הרבה שאלות הופנו אליו מגננות ומתעשיינים, תלמידים ומורים.

בסדרת הרשומות ״פניות הציבור״ אעלה מהקטעים הללו.

הקטע הבא נכתב בכסלו תשכ״ג, ובו משיב אבינרי על שאלה מאת יאיר בורלא.

״בית־חולים שדה״. — נשאלתי ע״י רב־סרן יאיר בורלא (ראש מדור העריכה והמינוח בצה״ל) היש צד הכשר למונח הרווח בחוגי הצבא: ״בית־חולים שדה״. יש מבקשים לפסול שם זה ומציעים ״בית־חולים שָׂדַי״ או ״בית־חולים של שדה״. שתי ההצעות אינן נראות לי: ראשונה — משום שאין לגזור תֹאר מן שדה, ושניה — מפני שבשם מפעל לעולם הקִצור עדיף. אין כאן שאלת שם זה בלבד, כי שאלה כללית היא: הרשאים אנו — בשעת הכרח — להשתמש בנפרד במקום נסמך. בערך סמיכות נתברר שלפעמים ישמשו נפרד ונסמך לענין אחד: ״שני שקים קמח״ כשר לא פחות מן ״שני שקי קמח״. אך זה יתכן רק בהיות הסומך מציין את תוכן הכלי: אם השקים עשויים מנייר לא יתכן לומר ״שקים נייר״ במקום ״שקי נייר״. בבִטוי ״בית־חולים שדה״ יש השמטת ״של״, שבסמיכות רגילה לא תִּתָּכן: או ״תמונת אחי״ או ״התמונה של אחי״, אך לעולם לא תמונה אחי. ברם, בצרופים מעטים, שיש בהם הכרח לקיים את צורת הנפרד בסמיכות, רשאים אנו לכך. יש לזה כמה דוגמאות במקרא: ״הָאָרֶץ כְּנָעַן״ (במדבר לד ב), ״וְהַנְּבוּאָה עֹדֵד הַנָּבִיא״ (דברי הימים ב טו ח). פסוק זה שבדברי־הימים שִׁמש לראב״ע תמיד דוגמה לשאר קצורים כאלה, כגון ״הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ״ ועוד. הראב״ע ושאר פרשנים לא ציינו שחסרה כאן תבת ״של״, שהרי סמיכות בעזרת ״של״ כמעט לא תמצא במקרא, ולפיכך ציינו שיש כאן קצור, כאִלו ראוי היה לכתוב: הארץ ארץ כנען, והנבואה נבואת עודד הנביא, האהלה אהל שרה אמו. כיוצא בזה השם יין, הבא בכמה פסוקים בצורת נפרד במקום נסמך: ״אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח״ (שיר השירים ח ב), ״כּוֹס הַיַּיִן הַחֵמָה״ (ירמיה כה טו), ״הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה״ (תהלים ס ה), — על שלשתם כתב רד״ק כי חסר כאן הנסמך: מיין יין הרקח, וכד'. לפי צורת הסמיכות כיום נוכל לומר שכאלו חסרה כאן תבת של, כעין ״לִנְחֻשְׁתָּם כָּל הַכֵּלִים״ (ירמיה נב כ).

בתלמוד אין השמטה כזו מצויה כמעט כלל: ״בבית המשתה בנו של רבן גמליאל״ (קדושין לב:), אך נראית ונכונה נוסחת עין־יעקב: ״בבית משתה בנו״ וכו'; ״פרידה אחת עפר״ (נדה כז:) — תִּקֵּן הב״ח: ״של עפר״, וכן הוא בדפוסים רבים. כדאי לציין שבבסיס ״בית־דין של מומחין, בית־דין של הדיוטות״ (ב״מ לב.) נאמר באלפס בלא ״של״: בית־דין מומחין, בית־דין הדיוטות. אך השמטת ״של״ אינה מורגשת כאן כל־כך, כי תבת דין לא תשתנה בסמיכות. אנו לא נאמר ״הנבואה עודד״ במקום נבואת עודד, וגם לא ״יַיִן צִמוקים״ אלא ״יֵין צמוקים״ (יוד ראשונה צרויה). אבל במָקום שיש הכרח להִזָּקק לנפרד במקום נסמך — אין חטא בדבר, כי ההכרח לא יגונה. ״בית־חולים שדה״ — קצור הוא במקום בי״ח של שדה או בשדה, וכידוע חסרה בית בפסוקים רבים במקרא (כפי שהובא בהיכל רש״י כרך ג עמ׳ קיג). חסור זה מצוי גם בשמות, כגון: ״ בֶּן־דֹּדוֹ בֵּית־לָחֶם״ (שמואל ב כג כד), כלו' /(בן דודו)/ אשר בבית־לחם או מבית־לחם. קצור זה הוא בדיוק כקצור של ״בית־חולים שדה״. כמה דוגמאות לכך גם בשאר צירופים חדשים, שבהם קשה להזקק לסמיכות, ומשום קצור הושמטה ״של״. למשל: ״פורים שׁוּשָׁן״ (כן נדפס בחומשי מקראות גדולות; יש מקפידים ואומרים ״פורים דשושן, אך ע״ע שושן־פורים), ״בית־ספר תיכון ערב״ (ולא ״של ערב״), ״שבולת־שועל בר״ (ולא ״של בר״). נמצא שיש להכשיר ״בית־חולים שדה״, וכן ״בית־ספר שדה״.

השמטת ״של״ תִּמָּצא לפעמים במספרים. אנו אומרים כדין ״אלפי אנשים״, אבל ברמב״ם יש גם ״בכמה אלפים רִמונים, בכמה אלפים חביות״ (הלכות מאכלות אסורות טז ד), ועדיף מזה: אלפי רִמונים, או — אלפים של רִמונים.

 

״יד הלשון״, עמוד 510. לחצו להגדלה.

 

פינת הלשון — בינתיים, חניה, חציה ותקלה

22/09/2010

פינת הלשון היא פינה שבועית שחיבר עדו אבינרי בשנות השמונים לספירתם. הקטעים הבאים נמצאו במקרה, בתיקו של שלמה אבן־שושן שבארכיון יד־טבנקין.

בינתיים, חניה, חציה ותקלה

פעם בפעם אנו עוסקים בעניְני ניקוד ומשקל. הפעם נעסוק בניקודם של ארבעת השמות הנ״ל, שהדעות חלוקות לגביהם. בינתיים — נון בקמץ או בשוא? מעל גלי הָאֶתֶר שומעים לרוב בשוא, אעפ״י שהנכון הוא נון בקמץ, כפי שהיינו רגילים לומר זה שנים. ואולי גם תסייע בידינו הצורה ״בינות״ כבכתוב: ״ה' יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ״ (שופטים יא י), שבה יש תנועה ארוכה אחרי הנון.

ואשר לחניה וחציה — שניהם באותו משקל ושניהם דומים באותיותיהם. מה דין הנון או הצדי — בקמץ או בחיריק? גם כאן גוברת הנטיה לחרוץ את דין משקל השמות על־פי דיבורנו היומיומי; ובלשון הדיבור אומרים חֲנָיָה וחֲצָיָה, אות שניה בקמץ, וכך יש לומר. וראה בספר ״היכל רש״י״, כרך א, מהדורה חדשה.

ולבסוף — תקלה. רבים אומרים — וכן בכלי התקשורת — תַּקָּלָה, והתיו מנוקדת בפתח (ודגש בקוף). משקל זה לא יתקבל על הדעת כי הוא כמו כַּפָּרָה, בַּקָּשָׁה, השייכות לבנין פיעל (כיפר, ביקש). לא כן תקלה הקשורה בבנין נפעל (נתקל). לפיכך יש לבטא תְּקָלָה — תיו בשוא, על משקל נְדָבָה.

ואי־אפשר לדון בניקוד שמות מבלי להִזָּדקק למִלּון אבן־שושן. וזאת אשר מצאנו לגבי השמות הנ״ל: בֵּינְתַיִם — רק נון בשוא; חניה וחציה — שני הניקודים; וּתְקלה — למרבה השבח — רק תיו בשוא, כנכון. ועיין בערך תקלה בספר ״היכל המשקלים", במשקלו.

פינת הלשון, עדו אבינרי, מעריב 18/3/1983, תשמ"ג. כתב היד דלעיל הוא של שלמה אבן־שושן.

בערך "תקלה" במילון אבן שושן (2003) מובאים שני מיני הניקודים. ואולם כל המובאות נוקדו כהמלצתם של האבינרים; ואף נמצאה במילון המובאה: "לֹא הֵבֵאתָ הֲקַלָּה אֶלָּא תְּקָלָה" הלקוחה מ"יד הלשון", עמוד 267, ושם הוא כותב: "תקלות הכתיב המלא — אם כתבת ביצה במקום בצה — לא הבאת הקלה, אלא תקלה. רצונכם בראיה נצחת? עת פרסמה "הבימה" את מודעותיה על הצגת "הביצה" — הוכרחה לנקד את הבית בצרה, לבל יחשבו כי הדברים אמורים בבִצה, שהרי במקום בִצה התחילו לכתוב בִּיצה…".

הערך "בינתיים" מנוקד גם בֵּינָתַיִם.


הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 25 שכבר עוקבים אחריו