בשנה האחרונה הכרתי את יוסי כהן (סיפורו מובא כאן). מן האוצר הבלבדי שמסר תמללנו הקלטות וסקרנו פריטים תיעודיים רבים, עד כי מסופקני אם הייתי מגיע אליהם אי־פעם אילולא כהן. מאמר מעניין במיוחד שהעלה עוסק בשאלת ההגייה של המילה ”נמל”. הצורה הנפוצה יותר בימינו היא נָמָל, אולם עדיין שומעים מפי דוברי עברית גדולים כקטנים את הצורה ”נָמֵל” בצירי. רובם מהססים: כיצד יש לומר: נָמָל או נָמֵל? –
נפתח בניתוח מקור המילה ”נמל”:
מוצא המילה נמל הוא מן היוונית העתיקה. המילה חדרה ללשוננו בתקופת המשנה והתלמוד, והיא מופיעה בתלמוד הירושלמי ובמדרשי אגדה בצורה היוונית לִימֵן
(בלשון חז”ל מצויה הצורה היוונית למין במשמעות נמל, כך למשל: ”למינא של קיסרין”), ואילו בתלמוד הבבלי אנו מוצאים לראשונה נָמֵיל; וכך כתוב שם: ”פעם אחת נכנסנו לנמיל עד שחשכה” (עירובין ד ב), כלומר: נטלו בעברית את האותיות של המילה היוונית לִימֵן (שהיא צורת משנה של לימנוס λιμένας) ושינו בהן את הסדר. כך נתקבלה המילה נמל.
מן היוונית חדרה המילה לימן גם לארמית, ובלשון הארמית נמל הוא לָמִינָא – מכאן, כנראה, הגיעה המילה לערבית גם כן בצורה לָמִינָא; אך הערבים סברו בטעות שה־ל של למינא היא אל היידוע. לכן השמיטו את ה־ל של למינא, וכעת הם אומרים: מִינָא (ميناء).(עיבוד מתוך ”מילה ברגע” לד”ר מ. רוזן)
אפולו 17, זמן־מה לפני השיגור, דצמבר 1972. זו הייתה החללית המאוישת הראשונה שהונחתה על הירח. המחדש של ”אייש” ו”איוש” הוא אבינרי בכבודו ובעצמו.
יום שלישי, כמה חדשים אחרי נחיתתה של ”אפולו 17” על הירח, נשלח מכתב לבית משפחת כהן. למרבה הפלא, הוא ממוען לילד רך, יוסי, שמלאו לו רק שלוש שנים תמימות.
ב אדר ב' תשל”ג
”משנכנס אדר מרבין בשמחה” (תענית כט.)לַחֲבִיבִי יוֹסִי, הֶחָמוּד מְאֹד,
בְּאַהֲבָה וְגַם בְּכָבוֹדאלה הן המלים שכּתבתי בראש מאמרי, אשר ידָפס אי”ה השבוע ב”מעריב”, ובו עניתי על שאלתך:
”איך צריך לומר: נָמָל או נָמֵל?”
כּיום הזה ישמחו ודאי הוריך במאמרי יותר ממך, אבל אקוה שכאשר תגדל ותקרָאֶנּוּ בעצמך – תשמח בו לא פחות מהם.באהבה רבה,
יצחק אבינרי
גלויה מיום ב אדר ב' תשל”ג ששלח אבינרי ליוסי כהן
במאמר שפרסם אבינרי ב”מעריב”, הוא נקט כתיב ”נמיל” כדי להבטיח שיקראו בצירי: ”נָמֵל”, וזה בשל אילוץ הדפוס באותם ימים:
נָמָל או נָמֵל?
לחביבי יוסי, הֶחמוד מאֹד,
באהבה וגם בכבוד.ביום ראשון, כג אדר א, צלצל אלי מגבעתיים ילד בן 4 שנים פחות רבע, ושמו יוסי, בן יהודה ומרים כהן, ושאלה בפיו בזה הלשון:
– איך צריך לומר: נָמָל או נָמֵיל?ממש לא האמנתי למשמע אזנַי. הייאמן? ילד, אשר זה עתה התחיל ללכת לגן, שואל שאלה כזאת?! אבל הוא שאל בצורה ברורה כזאת, שלא היה כל טעם לבקש ממנוּ לחזור על שאלתו… חשבתי רגע קט ועניתי לו:
–כאשר אהיה בביתכם אומר לך.
–אז בוא עכשו אלינו הֵשיב מיד.הצעה ובקשה ברורה, לא פחות מן השאלה… שוב חשבתי קצת ועניתי לו:
–אפשר לומר גם כך וגם כך.הפעם נשתתק, ולא אמר דבר. הבנתי שתשובתי אינה מניחה את דעתו, ולכן המשכתי:
–אמור נא לי, יוסי: מה נעים לך יותר לומר: נָמָל או נָמֵיל?
–נָמֵיל, הֵשיב לי.מִלה אחת בלבד, והתשובה ברורה.
–ובכן, אמור נָמֵיל, השבתי לו. ובזה תמה שיחתנו.אחרי־כן נִגשה אמו לטלפון והִסבירה לי את פשר השאלה: מפי הגננת שמע נָמָל, ומפי אמו – נָמֵיל, ואין הוא יודע מהו הנכון. בצר לו החליט לפנות אלי, לחלצו מן הספק…
עד כאן – על השואל. ועכשו – לעצם השאלה:
למעשה כבר מיציתי את גלגולי הנָמָל והנָמֵיל וביררתי את העניָן בירור מפורט בלוח הקואופרציה לשנת תשכ״ט (ע׳ 279 ואילך). ברם, תפוצת הלוח הזה אינה מגעת אלא לאחוז אחד בערך מתפוצת ״מעריב״, ולכן ארשה לעצמי להביא בזה את קִצור הדברים.נוף נמל חיפה, תשס”ג.
השם נָמָל אין לו כל קשר עם הנְמָלה העברית. נָמָל הוא שִׁבוש השם הלועזי למין (לימאן), ובמקום ״נָמֵילה של יפו״ יש גם ״למינה של יפו״. למד ונון התחלפו כאן במקומותיהם, וכך יצא נָמָל במקום למין או לימן (כעין החִלוף של לירה ורילה בפי אחינו, יוצאי תימן).
נָמָל, במשקל גמל, כנף, שגור בפינו שנים רבות, וכן מנוקד אף בדפוסים ישנים במשנה (ערובין ד ב), וגם חנוך ילון נִקד כן. אמנם, יחידים נִקדו נָמֵיל, בצירה, וכן בזכרונות ועד הלשון משנת תרפ״ח (עמ׳ 45), אך לא הצליחו להשריש צורה זו. עד שבאו הנְמָלים הקטנות והחרוצות, והן הן שהרסו את הנָמָל והצריכו להנהיג נָמֵיל.
סִפור המעשה פשוט מאֹד: לפנים היה לנו נָמָל אחד בלבד, ואִלו כיום יש לנו נְמָלים. ואיך נבחין בין נְמָלים־חרקים לנְמָלים־חוֹפים? מכאן צמחה ״המהפכה״, ולפני 5 שנים (בחודש שבט תשכ״ח, הוא פברואר 1968) הִתחיל הרדיו להשמיע נָמֵיל ונְמֵילים, לתמהון לב כל השומעים. מסתבר שהאקדמיה ללשון העברית – היא שהחליטה על כך, והחלטה נבונה היא, אך רבים מתמרמרים על כך וטוענים:
– 30 שנה אמרתי נָמָל, ועכשו עלי לומר נָמֵיל?
יש בתוכנו גם זקנים, שהנָמָל שגור בפיהם לא 30 שנה, אלא 50 ויותר… ואני, כאִלו אמר לי לבי לפני 30 שנה ויותר, כי יום יבוא ויהיה לנו לא נָמָל אחד בלבד, ולכן כתבתי בספרי הקטן ״כבושי העברית בדורנו״ (עמ' 163) שאולי נצטרך להתיר לעצמנו נְמָלות כלשון רבים של נְמָלה (כמו בפירושי רש״י לנדרים כד:). להבדיל ביניהן לבין נמלים שעל שפת הים.
לא פיללתי כי תקום בנו רוח לדחות נָמָל מפני נָמֵיל. ואולם – אשר לא פִּללתי בא ויהי.
עכשו, שעלה הכורת על נָמָל–חוף, לא יישאר לנו, כנראה, נָמָל אלא כזכר של הנְמָלה, כי כן כתב רשב״ג באחד משיריו (לשם חרוז, כמובן):
מְעֻוָּת כְּגָמָל, וְשָׁפָל כְּנָמָל, וְנָלוֹז כְּשׁוּעָל.
את המקור המדויק ימצא הקורא בספרי ״גנזים מגולים״.יוסי הקטן ממשש את פניו של אבינרי על כתפי אביו
לאחר שכבר ניתנה תשובה לגוף השאלה, הנני חוזר לאישיות השואל:
אלפי שאלות נשאלתי, ובין השואלים היו גם תלמידים, אך מעולם לא פנה אלי בשאלה לשונית ילד, אשר טרם מלאו לו ארבע שנים. על שאלתו אני קורא מקרא שכתוב: ״מִפִּי עוֹלֲלִים וְיוֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז״.
כל עוד ילדים כאלה לנו, ואפילו אחד מרבבה, לא אבדה תקותנו שהעברית חיה תחיה חיים שאין בהם בושה וכלמה.
ומי יִתן וזכיתי לראות את הילד הזה בגדולתו, עומד על משמר שפתנו, תובע את עלבונה ודואג לשלומה.
· משום חוסר אפשרות לנקד בגוף המאמר אֲציין בזה לתשומת־לב הקוראים שבכל מקום שנדפס ״נָמָל״ (בלי יוד) יש לקרוא בשני קמצים, כמו ״גמל״; ואלו ״נָמֵיל״ (ביוד אחרי המם), יש לקרוא במם צרויה, כמו ״נמר״. היוד תשמש כאן, אפוא, במקום צירה, כיוד של פליטה, אבידה ועוד. (”מעריב”, תשל”ג)
”מעריב”, תשל”ג
עברה שנה, ויוסי יודע קרוא קיבל מכתב המודיע על כך ששאלתו נדפסה כעת ב”לוח הקואופרציה”, שאותו ערך אבינרי ארבעים שנה, לשנת תשל”ה:
לְיוֹסִי חֲבִיבִי וַחֲמוּדִי,
אֶת שְׁאֵלָתְךָ בִּדְבַר נָמַל אוֹ נָמֵל פִּרְסַמְתִּי לָרִאשׁוֹנָה, כְּיָדוּעַ לְךָ, בָּעִתּוֹן ”מַעֲרִיב” לִפְנֵי שָׁנָה וָחֵצִי, וְאַתָּה אָז בֶּן אַרְבַּע פָּחוֹת רֶבַע. עַכְשָׁו חָזַרְתִּי וּפִרְסַמְתִּי אֶת הַדְּבָרִים בְּסוֹף לוּחַ הַקּוֹאוֹפֶּרַצִיָּה לִשְׁנַת תַּשׁ–לַמֶד–הֵא, שֶׁאֲנִי שׁוֹלֵחַ לְךָ בָּזֶה לְמַזְכֶּרֶת אַהֲבָה.
אֲנִי תִּקְוָה שֶׁבְּעוֹד שָׁנִים מְעַטּוֹת, עוֹד לִפְנֵי הֱיוֹתְךָ בַּר־מִצְוָה, תִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים וְתִתְעַנֵּג עֲלֵיהֶם.
בְּבִרְכַּת שָׁנָה טוֹבָה וְחַיִל בְּלִמּוּדֶיךָ,
י”ז אלול תשל”ד
מעט יותר מעשור לפני קום המדינה קבע "ועד הלשון" שהצורה הנכונה היחידה היא נָמֵל (קמץ). הדבר עורר את נתן אלתרמן לחבר על כך טור ביקורת. הסיפור הובא ב "לשוננו לעם" (מחזור מז, חוברת ב, התשנ"ו):
באביב שנה זו (/התשנ"ו/) מלאו שישים שנה לייסודו של נמל תל־אביב, אותו נמל קטן שהוקם מכורח הנסיבות בימי ה"מאורעות" של 1936. למעשה בנייתו וחנוכתו של הנמל, שהיכה גלים ביישוב של אז, נלווה גם מאבק לשוני־תרבותי על הגייתה של המילה – נָמָל, בקמץ – כשגור בלשון הדיבור – או נָמֵל, בצירי – על יסוד המצוי במסורות טובות של העברית, בפיוטים ועוד. ועד הלשון, שישב על מדוכה זו, הכריע לצד הצורה נָמֵל. החלטה זו פורסמה במדור השבועי "לשוננו לעם", שראה אור באותן שנים בגליונות ערב שבת של "הארץ", ושם אף ניתן מקום לדעות החלוקות בדבר. הכרעת ועד הלשון לא נשאה חן בעיניו של המשורר נתן אלתרמן, ובתגובה עליה הוא פרסם את טורו המובא כאן. הטור התפרסם ב"הארץ" ביום א' בתמוז תרצ"ו (21.6.1936) במסגרת טורו הקבוע, "רגעים", וכונס אחר כך בתוך "רגעים", א, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד, עמ' 269-270. מאז לא חזר בו ועד הלשון והצורה התקנית המשמשת עד היום היא נָמֵל, אולם בשירים הרבים ששרו אז את בניית הנמל הנציח הזמר העברי דווקא את נָמָל השגור, שאף מתחרז היטב עם גַּל וגָמָל. המפורסם בשירי הזמן הוא, כמדומה, שירה של לאה גולדברג המושר ללחנה של רבקה לוינסון:
לַמֶּרְחַקִּים מַפְלִיגוֹת הַסְּפִינוֹת.
אֶלֶף יָדַיִם פּוֹרְקוֹת וּבוֹנוֹת,
אָנוּ כּוֹבְשִׁים אֶת הַחוֹף וְהַגַּל
אָנוּ בּוֹנִים פֹּה נָמָל פֹּה נָמָל.
לְמִלְחֶמֶת הַקָּמָץ וְהַצֵּירֶה
|
הִתְחַנַּנְתִּי: – הָהּ, וַעַד יָקָר, יִשָּׁלֵף נָא אִזְמֵל הַדִּקְדּוּק, אַל יָנוּחַ! אָז הַוַּעַד עוֹנֶה וּדְבָרָיו כֹּה פְּשׁוּטִים: * זֶה הַשִּׁיר הָקָּטָן רַעְיוֹן מְסַמֵּל |
אָנוּ בְּפָרָשַׁת זָכוֹר: ״תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק״, וְלִבְסוֹף – הִנְנוּ מַזְכִּירִים אֶת שְׁמוֹ בִּימֵי הַפּוּרִים עַל אֶחָד מִמִינֵי־הַמַאֲפֶה הַמְשֻׁבָּחִים בְּיוֹתֵר. הֵן גַם בִּלְעֲדֵי זֹאת שָׂבַעְנוּ ״הָמָנִים״ בְּכָל הַדוֹרוֹת. וּבְדוֹרֵנוּ אָנוּ – יוֹתֵר מִכֻּלָם.
רבות דובר על לִקויי המבטא העברי של הדור הצעיר. רבות התאוננו ומתאוננים המורים על הדבור המבוהל של תלמידיהם. דבור חטוף ושטוף וקטוף, שאין בו כמעט חִתוך־הדבור, וכל המלים כאלו נבלעות לגוש אחד ורודפות זו את זו, עד שאין אתה מבחין ביניהן. הרבה אמת יש בטענות הללו, אין נחת בדבור ״המצובר״ הזה, הנובע לא מעט מתוך העצבנות הכללית של בני דורנו. הרבה מן האמת יש גם בטענות על המבטא הרוסי הבולט של אחדים משחקני התיאטראות (ביִחוד – של השחקניות), שלא שמו לב עד כה לסגל לעצמם מבטא שאינו צורם את האזנים בזרותו. צדקו הטוענים הללו. אבל עד כה לא נזדמן לי לקרוא או לשמוע פסוק אחד בשבח המבטא של בנותינו ה״צבריות״. אינני חושש לומר בגלוי: מדי שמעי את דבורן החִנני המתון, הספוג כולו גוון ארצי מקורי, שנוצר ונתרקם כאן בארצנו ולא בשום ארץ אחרת, הנני אומר אל לבי: יש תקוה גם לעתידו של מבטאנו העברי. בּת ישראל היא שתסול כאן את הדרך, ורבים ילכו בעקבותיה. בת המין היפה השרתה – ועוד תשרה – הרבה מחן הליכותיה, מנועם מדברה הנאוה וממתק שפתותיה – גם על המבטא העברי. חן דבור הבנות – הוא מן הדברים שבעל־פה, שאי אתה יכול לאומרם בכתב. כלום מתארים מבטא בכתב? אבל מי שהקשיב לדבור בנותינו – בכפר וגם בעיר – מובטחני בו שיודה בדברי. הרבה תהיתי על קנקן זה, התענגתי עליו, אך להגדירו – לא אוכל. דוקא בנות ״המין החלש״ בולט בדבורן כעין ״דגש חזק״, דגש ממין חדש, שיבוא עפ״י רוב בסוף המלה, בבחינת סיום הנותן טעם לשבח. קמיצת פיהן מטעימה לפעמים את החולם בהטעמה כזאת, שכולה אומרת חן. אף עקימת שפתיה של הבת, הנעשית בגנדרנות האופיינית לה, מרבה עסיסיות וחן במבטא, כאותה גנדרנות של ילדות, כשהן פולטות מפיהן את המימרה הידועה ״לא יפה!״, קצת מתוך רוגז, כביכול, וקצת מתוך התפנקות. וגוונים מגוונים שונים לבנות ולדבורן: לא הרי דבור הבנות בתל־אביב כהרי דבורן בירושלים, לא הרי דיבורן בעיר כהרי דיבורן בכפר, לא הרי הדרום כהרי הגליל. חן המקום על דבור בנותיו. הולך ומתרקם בארצנו דיאלקט מסוים, בעל גוונים וגוֹני גוונים. דבר זה מרנין את הלב. ואשר לא שת לבו לכך – לא חונן באוזן שומעת.
לא "בשר הקצב״, אלא ״הבשר הנמכר על־ידי הקצב״. ראוי להעיר שכבר מצאנו בתלמוד בדיחה בענין כזה ממש: במסכת בכורות (דף ח:) מסופר על ר׳ יהושע בן חנניה שבִּקש להתל בקצב אחד ואמר לו: ראשך בכמה? אמר לו הקצב: בחצי זוז. נתן לו חצי זוז ואמר לו: תן לי ראשך. נתן לו הקצב ראש של בהמה. אמר לו ר׳ יהושע: אני ״ראש של בהמה״ אמרתי? אני ראשך אמרתי… כל זה מסופר דרך בדיחותא, ולא אמר לו ר׳ יהושע כן, אלא כדי להשיג ממנו את מבוקשו, שיראהו הקצב בית פלוני. ואלו בדורנו מבקשים ברצינות לפסול את ״בשר הקצב״… אנה אנו באים בדיוקים כאלה? שמא נבוא לפסול גם את דברי הבריות, המדברים על ״רגל קרושה״ של המבשלת (ואין זו רגלהּ) או על ״הכבד הקצוץ שלה״… ודאי, מקום לבדיחה — יש כאן, אך לא מקום לפגם ופסול. אין שעור לגִבּובי ״דיוקים״. שנכפה על עצמנו, אם נחשוב על ״קוראים תמימים״…
אין כאן שאלת שם זה בלבד, כי שאלה כללית היא: הרשאים אנו — בשעת הכרח — להשתמש בנפרד במקום נסמך. בערך סמיכות נתברר שלפעמים ישמשו נפרד ונסמך לענין אחד: ״שני שקים קמח״ כשר לא פחות מן ״שני שקי קמח״. אך זה יתכן רק בהיות הסומך מציין את תוכן הכלי: אם השקים עשויים מנייר לא יתכן לומר ״שקים נייר״ במקום ״שקי נייר״. בבִטוי ״בית־חולים שדה״ יש השמטת ״של״, שבסמיכות רגילה לא תִּתָּכן: או ״תמונת אחי״ או ״התמונה של אחי״, אך לעולם לא תמונה אחי. ברם, בצרופים מעטים, שיש בהם הכרח לקיים את צורת הנפרד בסמיכות, רשאים אנו לכך. יש לזה כמה דוגמאות במקרא: ״הָאָרֶץ כְּנָעַן״ (במדבר לד ב), ״וְהַנְּבוּאָה עֹדֵד הַנָּבִיא״ (דברי הימים ב טו ח). פסוק זה שבדברי־הימים שִׁמש לראב״ע תמיד דוגמה לשאר קצורים כאלה, כגון ״הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ״ ועוד. הראב״ע ושאר פרשנים לא ציינו שחסרה כאן תבת ״של״, שהרי סמיכות בעזרת ״של״ כמעט לא תמצא במקרא, ולפיכך ציינו שיש כאן קצור, כאִלו ראוי היה לכתוב: הארץ ארץ כנען, והנבואה נבואת עודד הנביא, האהלה אהל שרה אמו. כיוצא בזה השם יין, הבא בכמה פסוקים בצורת נפרד במקום נסמך: ״אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח״ (שיר השירים ח ב), ״כּוֹס הַיַּיִן הַחֵמָה״ (ירמיה כה טו), ״הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה״ (תהלים ס ה), — על שלשתם כתב רד״ק כי חסר כאן הנסמך: מיין יין הרקח, וכד'. לפי צורת הסמיכות כיום נוכל לומר שכאלו חסרה כאן תבת של, כעין ״לִנְחֻשְׁתָּם כָּל הַכֵּלִים״ (ירמיה נב כ).
