נָמָל או נָמֵל?

בשנה האחרונה הכרתי את יוסי כהן (סיפורו מובא כאן). מן האוצר הבלבדי שמסר תמללנו הקלטות וסקרנו פריטים תיעודיים רבים, עד כי מסופקני אם הייתי מגיע אליהם אי־פעם אילולא כהן. מאמר מעניין במיוחד שהעלה עוסק בשאלת ההגייה של המילה ”נמל”. הצורה הנפוצה יותר בימינו היא נָמָל, אולם עדיין שומעים מפי דוברי עברית גדולים כקטנים את הצורה ”נָמֵל” בצירי. רובם מהססים: כיצד יש לומר: נָמָל או נָמֵל? –

נפתח בניתוח מקור המילה ”נמל”:

מוצא המילה נמל הוא מן היוונית העתיקה. המילה חדרה ללשוננו בתקופת המשנה והתלמוד, והיא מופיעה בתלמוד הירושלמי ובמדרשי אגדה בצורה היוונית לִימֵן (בלשון חז”ל מצויה הצורה היוונית למין במשמעות נמל, כך למשל: ”למינא של קיסרין”), ואילו בתלמוד הבבלי אנו מוצאים לראשונה נָמֵיל; וכך כתוב שם: ”פעם אחת נכנסנו לנמיל עד שחשכה” (עירובין ד ב), כלומר: נטלו בעברית את האותיות של המילה היוונית לִימֵן (שהיא צורת משנה של לימנוס λιμένας) ושינו בהן את הסדר. כך נתקבלה המילה נמל.
מן היוונית חדרה המילה לימן גם לארמית, ובלשון הארמית נמל הוא לָמִינָא – מכאן, כנראה, הגיעה המילה לערבית גם כן בצורה לָמִינָא; אך הערבים סברו בטעות שה־ל של למינא היא אל היידוע. לכן השמיטו את ה־ל של למינא, וכעת הם אומרים: מִינָא (ميناء).

(עיבוד מתוך ”מילה ברגע” לד”ר מ. רוזן)

אפולו 17, זמן־מה לפני השיגור, דצמבר 1972. זו הייתה החללית המאוישת הראשונה שהונחתה על הירח. המחדש של ”אייש” ו”איוש” הוא אבינרי בכבודו ובעצמו.

יום שלישי, כמה חדשים אחרי נחיתתה של ”אפולו 17” על הירח, נשלח מכתב לבית משפחת כהן. למרבה הפלא, הוא ממוען לילד רך, יוסי, שמלאו לו רק שלוש שנים תמימות.

ב אדר ב' תשל”ג
”משנכנס אדר מרבין בשמחה” (תענית כט.)

לַחֲבִיבִי יוֹסִי, הֶחָמוּד מְאֹד,
בְּאַהֲבָה וְגַם בְּכָבוֹד

אלה הן המלים שכּתבתי בראש מאמרי, אשר ידָפס אי”ה השבוע ב”מעריב”, ובו עניתי על שאלתך:
”איך צריך לומר: נָמָל או נָמֵל?”
כּיום הזה ישמחו ודאי הוריך במאמרי יותר ממך, אבל אקוה שכאשר תגדל ותקרָאֶנּוּ בעצמך – תשמח בו לא פחות מהם.

באהבה רבה,
יצחק אבינרי

גלויה מיום ב אדר ב' תשל”ג ששלח אבינרי ליוסי כהן

במאמר שפרסם אבינרי ב”מעריב”, הוא נקט כתיב ”נמיל” כדי להבטיח שיקראו בצירי: ”נָמֵל”, וזה בשל אילוץ הדפוס באותם ימים:

נָמָל או נָמֵל?

לחביבי יוסי, הֶחמוד מאֹד,
באהבה וגם בכבוד.

ביום ראשון, כג אדר א, צלצל אלי מגבעתיים ילד בן 4 שנים פחות רבע, ושמו יוסי, בן יהודה ומרים כהן, ושאלה בפיו בזה הלשון:
– איך צריך לומר: נָמָל או נָמֵיל?

ממש לא האמנתי למשמע אזנַי. הייאמן? ילד, אשר זה עתה התחיל ללכת לגן, שואל שאלה כזאת?! אבל הוא שאל בצורה ברורה כזאת, שלא היה כל טעם לבקש ממנוּ לחזור על שאלתו… חשבתי רגע קט ועניתי לו:
–כאשר אהיה בביתכם אומר לך.
–אז בוא עכשו אלינו הֵשיב מיד.

הצעה ובקשה ברורה, לא פחות מן השאלה… שוב חשבתי קצת ועניתי לו:
–אפשר לומר גם כך וגם כך.

הפעם נשתתק, ולא אמר דבר. הבנתי שתשובתי אינה מניחה את דעתו, ולכן המשכתי:
–אמור נא לי, יוסי: מה נעים לך יותר לומר: נָמָל או נָמֵיל?
–נָמֵיל, הֵשיב לי.

מִלה אחת בלבד, והתשובה ברורה.
–ובכן, אמור נָמֵיל, השבתי לו. ובזה תמה שיחתנו.

אחרי־כן נִגשה אמו לטלפון והִסבירה לי את פשר השאלה: מפי הגננת שמע נָמָל, ומפי אמו – נָמֵיל, ואין הוא יודע מהו הנכון. בצר לו החליט לפנות אלי, לחלצו מן הספק…

עד כאן – על השואל. ועכשו – לעצם השאלה:
למעשה כבר מיציתי את גלגולי הנָמָל והנָמֵיל וביררתי את העניָן בירור מפורט בלוח הקואופרציה לשנת תשכ״ט (ע׳ 279 ואילך). ברם, תפוצת הלוח הזה אינה מגעת אלא לאחוז אחד בערך מתפוצת ״מעריב״, ולכן ארשה לעצמי להביא בזה את קִצור הדברים.

נוף נמל חיפה, תשס”ג.

השם נָמָל אין לו כל קשר עם הנְמָלה העברית. נָמָל הוא שִׁבוש השם הלועזי למין (לימאן), ובמקום ״נָמֵילה של יפו״ יש גם ״למינה של יפו״. למד ונון התחלפו כאן במקומותיהם, וכך יצא נָמָל במקום למין או לימן (כעין החִלוף של לירה ורילה בפי אחינו, יוצאי תימן).
נָמָל, במשקל גמל, כנף, שגור בפינו שנים רבות, וכן מנוקד אף בדפוסים ישנים במשנה (ערובין ד ב), וגם חנוך ילון נִקד כן. אמנם, יחידים נִקדו נָמֵיל, בצירה, וכן בזכרונות ועד הלשון משנת תרפ״ח (עמ׳ 45), אך לא הצליחו להשריש צורה זו. עד שבאו הנְמָלים הקטנות והחרוצות, והן הן שהרסו את הנָמָל והצריכו להנהיג נָמֵיל.
סִפור המעשה פשוט מאֹד: לפנים היה לנו נָמָל אחד בלבד, ואִלו כיום יש לנו נְמָלים. ואיך נבחין בין נְמָלים־חרקים לנְמָלים־חוֹפים? מכאן צמחה ״המהפכה״, ולפני 5 שנים (בחודש שבט תשכ״ח, הוא פברואר 1968) הִתחיל הרדיו להשמיע נָמֵיל ונְמֵילים, לתמהון לב כל השומעים. מסתבר שהאקדמיה ללשון העברית – היא שהחליטה על כך, והחלטה נבונה היא, אך רבים מתמרמרים על כך וטוענים:
– 30 שנה אמרתי נָמָל, ועכשו עלי לומר נָמֵיל?

יש בתוכנו גם זקנים, שהנָמָל שגור בפיהם לא 30 שנה, אלא 50 ויותר… ואני, כאִלו אמר לי לבי לפני 30 שנה ויותר, כי יום יבוא ויהיה לנו לא נָמָל אחד בלבד, ולכן כתבתי בספרי הקטן ״כבושי העברית בדורנו״ (עמ' 163) שאולי נצטרך להתיר לעצמנו נְמָלות כלשון רבים של נְמָלה (כמו בפירושי רש״י לנדרים כד:). להבדיל ביניהן לבין נמלים שעל שפת הים.
לא פיללתי כי תקום בנו רוח לדחות נָמָל מפני נָמֵיל. ואולם – אשר לא פִּללתי בא ויהי.
עכשו, שעלה הכורת על נָמָל–חוף, לא יישאר לנו, כנראה, נָמָל אלא כזכר של הנְמָלה, כי כן כתב רשב״ג באחד משיריו (לשם חרוז, כמובן):
מְעֻוָּת כְּגָמָל, וְשָׁפָל כְּנָמָל, וְנָלוֹז כְּשׁוּעָל.
את המקור המדויק ימצא הקורא בספרי ״גנזים מגולים״.

יוסי הקטן ממשש את פניו של אבינרי על כתפי אביו

לאחר שכבר ניתנה תשובה לגוף השאלה, הנני חוזר לאישיות השואל:
אלפי שאלות נשאלתי, ובין השואלים היו גם תלמידים, אך מעולם לא פנה אלי בשאלה לשונית ילד, אשר טרם מלאו לו ארבע שנים. על שאלתו אני קורא מקרא שכתוב: ״מִפִּי עוֹלֲלִים וְיוֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז״.
כל עוד ילדים כאלה לנו, ואפילו אחד מרבבה, לא אבדה תקותנו שהעברית חיה תחיה חיים שאין בהם בושה וכלמה.
ומי יִתן וזכיתי לראות את הילד הזה בגדולתו, עומד על משמר שפתנו, תובע את עלבונה ודואג לשלומה.

· משום חוסר אפשרות לנקד בגוף המאמר אֲציין בזה לתשומת־לב הקוראים שבכל מקום שנדפס ״נָמָל״ (בלי יוד) יש לקרוא בשני קמצים, כמו ״גמל״; ואלו ״נָמֵיל״ (ביוד אחרי המם), יש לקרוא במם צרויה, כמו ״נמר״. היוד תשמש כאן, אפוא, במקום צירה, כיוד של פליטה, אבידה ועוד.

(”מעריב”, תשל”ג)

”מעריב”, תשל”ג

עברה שנה, ויוסי יודע קרוא קיבל מכתב המודיע על כך ששאלתו נדפסה כעת ב”לוח הקואופרציה”, שאותו ערך אבינרי ארבעים שנה, לשנת תשל”ה:

לְיוֹסִי חֲבִיבִי וַחֲמוּדִי,

אֶת שְׁאֵלָתְךָ בִּדְבַר נָמַל אוֹ נָמֵל פִּרְסַמְתִּי לָרִאשׁוֹנָה, כְּיָדוּעַ לְךָ, בָּעִתּוֹן ”מַעֲרִיב” לִפְנֵי שָׁנָה וָחֵצִי, וְאַתָּה אָז בֶּן אַרְבַּע פָּחוֹת רֶבַע. עַכְשָׁו חָזַרְתִּי וּפִרְסַמְתִּי אֶת הַדְּבָרִים בְּסוֹף לוּחַ הַקּוֹאוֹפֶּרַצִיָּה לִשְׁנַת תַּשׁ–לַמֶד–הֵא, שֶׁאֲנִי שׁוֹלֵחַ לְךָ בָּזֶה לְמַזְכֶּרֶת אַהֲבָה.
אֲנִי תִּקְוָה שֶׁבְּעוֹד שָׁנִים מְעַטּוֹת, עוֹד לִפְנֵי הֱיוֹתְךָ בַּר־מִצְוָה, תִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים וְתִתְעַנֵּג עֲלֵיהֶם.
בְּבִרְכַּת שָׁנָה טוֹבָה וְחַיִל בְּלִמּוּדֶיךָ,

י”ז אלול תשל”ד

מעט יותר מעשור לפני קום המדינה קבע "ועד הלשון" שהצורה הנכונה היחידה היא נָמֵל (קמץ). הדבר עורר את נתן אלתרמן לחבר על כך טור ביקורת. הסיפור הובא ב "לשוננו לעם" (מחזור מז, חוברת ב, התשנ"ו):

באביב שנה זו (/התשנ"ו/) מלאו שישים שנה לייסודו של נמל תל־אביב, אותו נמל קטן שהוקם מכורח הנסיבות בימי ה"מאורעות" של 1936. למעשה בנייתו וחנוכתו של הנמל, שהיכה גלים ביישוב של אז, נלווה גם מאבק לשוני־תרבותי על הגייתה של המילה – נָמָל, בקמץ – כשגור בלשון הדיבור – או נָמֵל, בצירי – על יסוד המצוי במסורות טובות של העברית, בפיוטים ועוד. ועד הלשון, שישב על מדוכה זו, הכריע לצד הצורה נָמֵל. החלטה זו פורסמה במדור השבועי "לשוננו לעם", שראה אור באותן שנים בגליונות ערב שבת של "הארץ", ושם אף ניתן מקום לדעות החלוקות בדבר. הכרעת ועד הלשון לא נשאה חן בעיניו של המשורר נתן אלתרמן, ובתגובה עליה הוא פרסם את טורו המובא כאן. הטור התפרסם ב"הארץ" ביום א' בתמוז תרצ"ו (21.6.1936) במסגרת טורו הקבוע, "רגעים", וכונס אחר כך בתוך "רגעים", א, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד, עמ' 269-270. מאז לא חזר בו ועד הלשון והצורה התקנית המשמשת עד היום היא נָמֵל, אולם בשירים הרבים ששרו אז את בניית הנמל הנציח הזמר העברי דווקא את נָמָל השגור, שאף מתחרז היטב עם גַּל וגָמָל. המפורסם בשירי הזמן הוא, כמדומה, שירה של לאה גולדברג המושר ללחנה של רבקה לוינסון:

לַמֶּרְחַקִּים מַפְלִיגוֹת הַסְּפִינוֹת.
אֶלֶף יָדַיִם פּוֹרְקוֹת וּבוֹנוֹת,
אָנוּ כּוֹבְשִׁים אֶת הַחוֹף וְהַגַּל
אָנוּ בּוֹנִים פֹּה נָמָל פֹּה נָמָל.

לְמִלְחֶמֶת הַקָּמָץ וְהַצֵּירֶה נתן אלתרמן רַעַשׁ הַיּוֹם אָטַם אֶת פִּיו. חָדְלָה רִיצָה וּמְרוּצָה. בְּלַיְלָה שָׁקֵט, עַל חוֹף תֵּל־אָבִיב, שׁוֹכֵב הַנָּמָל בְּמֵים קְמוּצָה. שׁוֹכֵב, מְיַבֵּב: – מֵחַיַּי טוֹב מוֹתִי… אֵלִי, לְמִי אֲנִי עָמֵל? קִוִּיתִי לִהְיוֹת לְנָמָל אֲמִתִּי וְהִנֵּה מִתְגָּרִים בִּי: נָמֵל!… אֶעֱבֹד בִּשְׁבִילְכֶם בְּסוּפָה מִשְׁתּוֹלֶלֶת, אֶלֶף טוֹנוֹת אֶשָּׂא לָכֶם, לֹא אֵעָצֵרָה! הַטִּילוּ עָלַי תַּפּוּחִים וָמֶלֶט, אַל תַּטִּילוּ עָלַי אֶת הַמֵּים בְּצֵירֶה! מֵעֹרֶף – גַּלִּים לִי, מֵאוֹת עַל מֵאוֹת. שַׂר הַיָּם בִּי תּוֹקֵעַ אֶת שְׁלָשׁ־הַקִּלְּשׁוֹן. מִפָּנִים – בְּמִטְעַן הוֹכָחוֹת מַדְמִיעוֹת מִסְתַּעֵר וַעַד הַלָּשׁוֹן!

הִתְחַנַּנְתִּי: – הָהּ, וַעַד יָקָר, סַקֵּל אֶת כַּרְמֵי הָעִבְרִית, כֹּה לֶחָי, אַךְ שֵׁמוֹת שֶׁקָּרְמוּ כְּבָר עוֹר וּבָשָׂר, אֲסוּרִים כְּאֵבֶר מִן הַחַי! יִשָּׁלֵף נָא אִזְמֵל הַדִּקְדּוּק, אַל יָנוּחַ! יְקַלֵּף שִׁבּוּשִׁים מִדִּבּוּר וּמִשֶּׁלֶט! אַךְ מִדָּה יֵשׁ וּגְבוּל, כִּי מֵרֹב הַצִּחְצוּחַ הוֹפְכוֹת לִפְעָמִים הַמִּלִּים לְשֶׁלֶד! אָז הַוַּעַד עוֹנֶה וּדְבָרָיו כֹּה פְּשׁוּטִים: יִטְעַן לוֹ הָעָם, יִתְחַנֵּן… לְחִנָּם! אָנוּ, מֵעַב הֶעָנָן, מוֹשִׁיטִים אֶת "לְשׁוֹנֵנוּ לָעָם"! * זֶה הַשִּׁיר הָקָּטָן רַעְיוֹן מְסַמֵּל וּמוֹדִיעַ: חֲבָל וַחֲבָל, עַבְדְּכֶם, בַּמִּלָּה הַקַּלִּירִית נָמֵל, אֵינֶנּוּ מַרְגִּישׁ נָמָל!

תגים: אבשלום קור, אפולו 17, ארמית, גנזים מגולים, ועד הלשון, יוונית, יופי של עברית, יצחק אבינרי, כבושי העברית בדורנו, לוח הקואופרציה, לשוננו לעם, ניקוד, נמל, נמל חיפה, נמלה, נתן אלתרמן, ערבית, רשב"ג, תיעוד אישי