נפתח בניתוח מקור המילה ”נמל”:

מוצא המילה נמל הוא מן היוונית העתיקה. המילה חדרה ללשוננו בתקופת המשנה והתלמוד, והיא מופיעה בתלמוד הירושלמי ובמדרשי אגדה בצורה היוונית לִימֵן (בלשון חז”ל מצויה הצורה היוונית למין במשמעות נמל, כך למשל: ”למינא של קיסרין”), ואילו בתלמוד הבבלי אנו מוצאים לראשונה נָמֵיל; וכך כתוב שם: ”פעם אחת נכנסנו לנמיל עד שחשכה” (עירובין ד ב), כלומר: נטלו בעברית את האותיות של המילה היוונית לִימֵן (שהיא צורת משנה של לימנוס λιμένας) ושינו בהן את הסדר. כך נתקבלה המילה נמל.
מן היוונית חדרה המילה לימן גם לארמית, ובלשון הארמית נמל הוא לָמִינָא – מכאן, כנראה, הגיעה המילה לערבית גם כן בצורה לָמִינָא; אך הערבים סברו בטעות שה־ל של למינא היא אל היידוע. לכן השמיטו את ה־ל של למינא, וכעת הם אומרים: מִינָא (ميناء).

(עיבוד מתוך ”מילה ברגע” לד”ר מ. רוזן)

אפולו 17, זמן־מה לפני השיגור, דצמבר 1972. זו הייתה החללית המאוישת הראשונה שהונחתה על הירח. המחדש של ”אייש” ו”איוש” הוא אבינרי בכבודו ובעצמו.

יום שלישי, כמה חדשים אחרי נחיתתה של ”אפולו 17” על הירח, נשלח מכתב לבית משפחת כהן. למרבה הפלא, הוא ממוען לילד רך, יוסי, שמלאו לו רק שלוש שנים תמימות.

ב אדר ב' תשל”ג
”משנכנס אדר מרבין בשמחה” (תענית כט.)

לַחֲבִיבִי יוֹסִי, הֶחָמוּד מְאֹד,
בְּאַהֲבָה וְגַם בְּכָבוֹד

אלה הן המלים שכּתבתי בראש מאמרי, אשר ידָפס אי”ה השבוע ב”מעריב”, ובו עניתי על שאלתך:
”איך צריך לומר: נָמָל או נָמֵל?”
כּיום הזה ישמחו ודאי הוריך במאמרי יותר ממך, אבל אקוה שכאשר תגדל ותקרָאֶנּוּ בעצמך – תשמח בו לא פחות מהם.

באהבה רבה,
יצחק אבינרי

במאמר שפרסם אבינרי ב”מעריב”, הוא נקט כתיב ”נמיל” כדי להבטיח שיקראו בצירי: ”נָמֵל”, וזה בשל אילוץ הדפוס באותם ימים:

נָמָל או נָמֵל?

לחביבי יוסי, הֶחמוד מאֹד,
באהבה וגם בכבוד.

ביום ראשון, כג אדר א, צלצל אלי מגבעתיים ילד בן 4 שנים פחות רבע, ושמו יוסי, בן יהודה ומרים כהן, ושאלה בפיו בזה הלשון:
– איך צריך לומר: נָמָל או נָמֵיל?

ממש לא האמנתי למשמע אזנַי. הייאמן? ילד, אשר זה עתה התחיל ללכת לגן, שואל שאלה כזאת?! אבל הוא שאל בצורה ברורה כזאת, שלא היה כל טעם לבקש ממנוּ לחזור על שאלתו… חשבתי רגע קט ועניתי לו:
–כאשר אהיה בביתכם אומר לך.
–אז בוא עכשו אלינו הֵשיב מיד.

הצעה ובקשה ברורה, לא פחות מן השאלה… שוב חשבתי קצת ועניתי לו:
–אפשר לומר גם כך וגם כך.

הפעם נשתתק, ולא אמר דבר. הבנתי שתשובתי אינה מניחה את דעתו, ולכן המשכתי:
–אמור נא לי, יוסי: מה נעים לך יותר לומר: נָמָל או נָמֵיל?
–נָמֵיל, הֵשיב לי.

מִלה אחת בלבד, והתשובה ברורה.
–ובכן, אמור נָמֵיל, השבתי לו. ובזה תמה שיחתנו.

אחרי־כן נִגשה אמו לטלפון והִסבירה לי את פשר השאלה: מפי הגננת שמע נָמָל, ומפי אמו – נָמֵיל, ואין הוא יודע מהו הנכון. בצר לו החליט לפנות אלי, לחלצו מן הספק…

עד כאן – על השואל. ועכשו – לעצם השאלה:
למעשה כבר מיציתי את גלגולי הנָמָל והנָמֵיל וביררתי את העניָן בירור מפורט בלוח הקואופרציה לשנת תשכ״ט (ע׳ 279 ואילך). ברם, תפוצת הלוח הזה אינה מגעת אלא לאחוז אחד בערך מתפוצת ״מעריב״, ולכן ארשה לעצמי להביא בזה את קִצור הדברים.

נוף נמל חיפה, תשס”ג.

השם נָמָל אין לו כל קשר עם הנְמָלה העברית. נָמָל הוא שִׁבוש השם הלועזי למין (לימאן), ובמקום ״נָמֵילה של יפו״ יש גם ״למינה של יפו״. למד ונון התחלפו כאן במקומותיהם, וכך יצא נָמָל במקום למין או לימן (כעין החִלוף של לירה ורילה בפי אחינו, יוצאי תימן).
נָמָל, במשקל גמל, כנף, שגור בפינו שנים רבות, וכן מנוקד אף בדפוסים ישנים במשנה (ערובין ד ב), וגם חנוך ילון נִקד כן. אמנם, יחידים נִקדו נָמֵיל, בצירה, וכן בזכרונות ועד הלשון משנת תרפ״ח (עמ׳ 45), אך לא הצליחו להשריש צורה זו. עד שבאו הנְמָלים הקטנות והחרוצות, והן הן שהרסו את הנָמָל והצריכו להנהיג נָמֵיל.
סִפור המעשה פשוט מאֹד: לפנים היה לנו נָמָל אחד בלבד, ואִלו כיום יש לנו נְמָלים. ואיך נבחין בין נְמָלים־חרקים לנְמָלים־חוֹפים? מכאן צמחה ״המהפכה״, ולפני 5 שנים (בחודש שבט תשכ״ח, הוא פברואר 1968) הִתחיל הרדיו להשמיע נָמֵיל ונְמֵילים, לתמהון לב כל השומעים. מסתבר שהאקדמיה ללשון העברית – היא שהחליטה על כך, והחלטה נבונה היא, אך רבים מתמרמרים על כך וטוענים:
– 30 שנה אמרתי נָמָל, ועכשו עלי לומר נָמֵיל?

יש בתוכנו גם זקנים, שהנָמָל שגור בפיהם לא 30 שנה, אלא 50 ויותר… ואני, כאִלו אמר לי לבי לפני 30 שנה ויותר, כי יום יבוא ויהיה לנו לא נָמָל אחד בלבד, ולכן כתבתי בספרי הקטן ״כבושי העברית בדורנו״ (עמ' 163) שאולי נצטרך להתיר לעצמנו נְמָלות כלשון רבים של נְמָלה (כמו בפירושי רש״י לנדרים כד:). להבדיל ביניהן לבין נמלים שעל שפת הים.
לא פיללתי כי תקום בנו רוח לדחות נָמָל מפני נָמֵיל. ואולם – אשר לא פִּללתי בא ויהי.
עכשו, שעלה הכורת על נָמָל–חוף, לא יישאר לנו, כנראה, נָמָל אלא כזכר של הנְמָלה, כי כן כתב רשב״ג באחד משיריו (לשם חרוז, כמובן):
מְעֻוָּת כְּגָמָל, וְשָׁפָל כְּנָמָל, וְנָלוֹז כְּשׁוּעָל.
את המקור המדויק ימצא הקורא בספרי ״גנזים מגולים״.

יוסי הקטן ממשש את פניו של אבינרי על כתפי אביו

לאחר שכבר ניתנה תשובה לגוף השאלה, הנני חוזר לאישיות השואל:
אלפי שאלות נשאלתי, ובין השואלים היו גם תלמידים, אך מעולם לא פנה אלי בשאלה לשונית ילד, אשר טרם מלאו לו ארבע שנים. על שאלתו אני קורא מקרא שכתוב: ״מִפִּי עוֹלֲלִים וְיוֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז״.
כל עוד ילדים כאלה לנו, ואפילו אחד מרבבה, לא אבדה תקותנו שהעברית חיה תחיה חיים שאין בהם בושה וכלמה.
ומי יִתן וזכיתי לראות את הילד הזה בגדולתו, עומד על משמר שפתנו, תובע את עלבונה ודואג לשלומה.

· משום חוסר אפשרות לנקד בגוף המאמר אֲציין בזה לתשומת־לב הקוראים שבכל מקום שנדפס ״נָמָל״ (בלי יוד) יש לקרוא בשני קמצים, כמו ״גמל״; ואלו ״נָמֵיל״ (ביוד אחרי המם), יש לקרוא במם צרויה, כמו ״נמר״. היוד תשמש כאן, אפוא, במקום צירה, כיוד של פליטה, אבידה ועוד.

(”מעריב”, תשל”ג)

”מעריב”, תשל”ג

עברה שנה, ויוסי יודע קרוא קיבל מכתב המודיע על כך ששאלתו נדפסה כעת ב”לוח הקואופרציה”, שאותו ערך אבינרי ארבעים שנה, לשנת תשל”ה:

לְיוֹסִי חֲבִיבִי וַחֲמוּדִי,

אֶת שְׁאֵלָתְךָ בִּדְבַר נָמַל אוֹ נָמֵל פִּרְסַמְתִּי לָרִאשׁוֹנָה, כְּיָדוּעַ לְךָ, בָּעִתּוֹן ”מַעֲרִיב” לִפְנֵי שָׁנָה וָחֵצִי, וְאַתָּה אָז בֶּן אַרְבַּע פָּחוֹת רֶבַע. עַכְשָׁו חָזַרְתִּי וּפִרְסַמְתִּי אֶת הַדְּבָרִים בְּסוֹף לוּחַ הַקּוֹאוֹפֶּרַצִיָּה לִשְׁנַת תַּשׁ–לַמֶד–הֵא, שֶׁאֲנִי שׁוֹלֵחַ לְךָ בָּזֶה לְמַזְכֶּרֶת אַהֲבָה.
אֲנִי תִּקְוָה שֶׁבְּעוֹד שָׁנִים מְעַטּוֹת, עוֹד לִפְנֵי הֱיוֹתְךָ בַּר־מִצְוָה, תִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים וְתִתְעַנֵּג עֲלֵיהֶם.
בְּבִרְכַּת שָׁנָה טוֹבָה וְחַיִל בְּלִמּוּדֶיךָ,

מעט יותר מעשור לפני קום המדינה קבע "ועד הלשון" שהצורה הנכונה היחידה היא נָמֵל (קמץ). הדבר עורר את נתן אלתרמן לחבר על כך טור ביקורת. הסיפור הובא ב "לשוננו לעם" (מחזור מז, חוברת ב, התשנ"ו):

באביב שנה זו (/התשנ"ו/) מלאו שישים שנה לייסודו של נמל תל־אביב, אותו נמל קטן שהוקם מכורח הנסיבות בימי ה"מאורעות" של 1936. למעשה בנייתו וחנוכתו של הנמל, שהיכה גלים ביישוב של אז, נלווה גם מאבק לשוני־תרבותי על הגייתה של המילה – נָמָל, בקמץ – כשגור בלשון הדיבור – או נָמֵל, בצירי – על יסוד המצוי במסורות טובות של העברית, בפיוטים ועוד. ועד הלשון, שישב על מדוכה זו, הכריע לצד הצורה נָמֵל. החלטה זו פורסמה במדור השבועי "לשוננו לעם", שראה אור באותן שנים בגליונות ערב שבת של "הארץ", ושם אף ניתן מקום לדעות החלוקות בדבר. הכרעת ועד הלשון לא נשאה חן בעיניו של המשורר נתן אלתרמן, ובתגובה עליה הוא פרסם את טורו המובא כאן. הטור התפרסם ב"הארץ" ביום א' בתמוז תרצ"ו (21.6.1936) במסגרת טורו הקבוע, "רגעים", וכונס אחר כך בתוך "רגעים", א, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד, עמ' 269-270. מאז לא חזר בו ועד הלשון והצורה התקנית המשמשת עד היום היא נָמֵל, אולם בשירים הרבים ששרו אז את בניית הנמל הנציח הזמר העברי דווקא את נָמָל השגור, שאף מתחרז היטב עם גַּל וגָמָל. המפורסם בשירי הזמן הוא, כמדומה, שירה של לאה גולדברג המושר ללחנה של רבקה לוינסון:

לַמֶּרְחַקִּים מַפְלִיגוֹת הַסְּפִינוֹת.
אֶלֶף יָדַיִם פּוֹרְקוֹת וּבוֹנוֹת,
אָנוּ כּוֹבְשִׁים אֶת הַחוֹף וְהַגַּל
אָנוּ בּוֹנִים פֹּה נָמָל פֹּה נָמָל.

ניתוח בלשני נהדר של הד”ר אבשלום קור, מתוך ספרו הנגיש לכל קורא, ”יופי של עברית” (משרד הביטחון – ההוצאה לאור; ספריית מעריב, מהדורת תשמ”ו):

עמוד א	עמוד ב
עמוד ג	עמוד ד

מקור השם ״אוזן המן״
השם ״אוזני המן״ הוצע על־ידי יהודי גרמניה ויהודי איטליה בהשפעת מדרש אגדה, שהמן הרשע נכנס לגנזי המלך כשהוא אָבֵל וחפוי ראש (״וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ״ (אסתר ו יב)), וכשאוזניו מקוטפות (ומכאן הביטוי הציורי ״יצא ואוזניו מקוטפות״ – יצא בבושת פנים, כְּצפוי לעונש). ואכן, בארצות שבהן נידונו בימי הביניים אנשים לתלייה, נהגו ״לקטוף״ את אוזניהם.
המנהג לאפות אזנמנים פשט בעדות אשכנז. האזנמן נאפה בצורת משולש ובמסורת האשכנזית נהגו למלאו בפרג טחון. השם ״מוֹהְן״ Mohn (פֶּרֶג ביידיש; ומכאן: מאן־טש Mohntasch – כיס פרג) מכיל את אותיות המן, והצליל הדומה הזכיר לשומע, ככל הנראה, את הצֵרוף ״המן תש״ (= תש כוחו של הצורר) לשמחת העם היהודי.

(ע״פ הד״ר מ. רוזן; ״עוד מילה ברגע״)

עַל מִשְׁמַר לְשׁוֹנֵנוּ
הַקֵץ לְאָזְנֵי־הָמָן
יְחִי הָאָזְנְמָן

עוֹד בִּימֵי יַלְדוּתי הָיָה לִי הַשֵׁם ״אָזְנֵי־הָמָן״ כַּחֹמֶץ לַשִׁנַיִם (הַמַאֲפֶה עַצְמוֹ עָרַב, כַּמוּבָן, לְחִכִּי מְאֹד…): הַרְבֵּה פְּעָמִים הָיִיתִי נִתְקָל בּוֹ כִּבְאֶבֶן־נֶגֶף מַמָשׁ. וּבֶאֱמֶת, כֵּיצַד נֹאמַר:
– אִמָא, תְּנִי לִי עוֹד אָזְנֵי־הָמָן אֶחָד? אוֹ – עוֹד אֹזֶן־הָמָן אַחַת?
וּמַה נַעֲשֶׂה בְּהֵא הַיְדִיעָה: הָאָזְנֵי־הָמָן הָיוּ מְצֻיָנִים (מְצֻיָנוֹת)? אָזְנֵי־הֶהָמָן? הָאֹזֶן־הָמָן הַזֹאת?

בְּקִצוּר – תּלֵי־תִלִים שֶׁל קֻשְׁיוֹת וּקְשָׁיִים, שֶׁרַבִּים מִיַלְדֵי יִשְׂרָאֵל מִתְלַבְּטִים בָּהֶם מִסְתָמָא עַד הַיוֹם. וְעַל הַכֹּל – הַשֵׁם ״הָמָן״ כְּשֶׁלְעַצְמוֹ. תָּמִיד חָרָה לִי עַל מָה וְלָמָה נַזְכִּיר אֶת שֵׁם הַצוֹרֵר הַזֶה עַל אַחַד הַמַאֲכָלִים הָעֲרֵבִים בְּיוֹתֵר לְחִכֵּנוּ. הֵן דַוְקָא בְּשַׁבָּת שֶׁלִפְנֵי פּוּרִים קוֹרְאִים אָנוּ בְּפָרָשַׁת זָכוֹר: ״תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק״, וְלִבְסוֹף – הִנְנוּ מַזְכִּירִים אֶת שְׁמוֹ בִּימֵי הַפּוּרִים עַל אֶחָד מִמִינֵי־הַמַאֲפֶה הַמְשֻׁבָּחִים בְּיוֹתֵר. הֵן גַם בִּלְעֲדֵי זֹאת שָׂבַעְנוּ ״הָמָנִים״ בְּכָל הַדוֹרוֹת. וּבְדוֹרֵנוּ אָנוּ – יוֹתֵר מִכֻּלָם.

כָּל הַקֻשְׁיוֹת הַלָלוּ נִפְתָּרוֹת וּמִסְתַּלְקוֹת כְּהֶרֶף עַין:
אַל תִּקְרָא אָזְנֵי־הָמָן, אֶלָא אָזְנְמָן!
אָזְנְמָן יֵשׁ לוֹ גַם מִשְׁקָל עִבְרִי: מִשְׁקָלוֹ דוֹמֶה לְשֶׁל תֻּרְגְמָן, גֻדְגְדָן, דֻבְדְבָן. שִׁמוּשׁוֹ נוֹחַ וָקַל, בְּיָחִיד וּבְרַבִּים וּבְהֵא הַיְדִיעָה: אָזְנְמָן מְצֻיָן; הָאָזְנְמָן הַגָדוֹל, הָאָזְנְמָנִים הַקְטַנִים. גַם הַשֵׁם הָמָן נִבְלַע בּוֹ וְלֹא נוֹדַע כִּי בָּא אֶל קִרְבּוֹ. כֵּן יִבָּלְעוּ כָּל ״הֶהָמָנִים״ הַקָמִים עָלֵינוּ.

יצחק אבינרי

מתוך ״על המשמר לילדים״ (?) באדיבות ״לילבס״ מקהילות ynet

ההסבר ניתן גם ב״יד הלשון״:

אזנמן (אזני־המן)
השם ״אזני־המן״ אינו, כידוע, מן המוצלחים ביותר. כמה וכמה טעמים בו לפגם:
א) הילדים מתקשים להשתמש בו ביחיד. כיצד יאמרו: ״אזני־המן גדול״, ״אוזן־המן גדולה״, ״אוזן־המן גדול״?
ב) וכיצד מצרפין לו את הא הידיעה? ״האזני־המן״, ״אזני־ההמן״?
ג) אפילו ברבים אין שמושו נוח כלל, כי אין מינו ברור, הזכר הוא או נקבה. בחוגי הגננות כבר עמדו, כנראה, על התקלה שבדבר, ולפיכך רשום בהצגה לפורים /(מאת לוין קיפניס)/ ״מעשה באזנהמן״. אך אין כאן אלא תקנה פורתא. כדי להִנצל מכל סבך התקלות הריני מציע למזג את שתי המלים לאחת: אָזְנְמָן (אלף ומם בקמץ, זין ונון בשוא), וברבים — אזנמנים. ע״י זה גם נִפָּטר מן הצורך להזכיר כל פעם את השם המן, כי האזנמן יבלענו. כן ייבלעו ויאבדו כל צוררי ישראל.

(דבר לילדים ז אדר שני תש״ח, פנת הלשון י אדר תשי״ב).

אבינרי מדווח שבקיצור שהנהיג תמך גם הסופר לוין קיפניס ז״ל:

זכיתי שהצעתי מצאה אזנים קשובות: במודעות של מרכז הסתדרות המורים על הצגת פורים לילדים (מטעם התיאטרון לילדים שליד מרכז הגננות) נדפס כבר: מעשה באזנמן. ומר לוין קיפניס אף כבדני במכתב ברכה וקורת־רוח: ״יחי האזנמן״!

(לוח הקואופרציה תש״כּ)

״יד הלשון״, עמוד 16

״יד הלשון״, עמוד 17

במילון ״אבן־שושן״ (תשס״ג, 2003) ניקדו: ״אֹזֶנְמָן״. אני משער שהסיפור לא עמד לנגד עיניהם בשעת הכתיבה.
אם נפלה שגיאה בהעתקת הניקוד כפי שהותקן בכתב העת או בפרטים הכתובים למעלה, אנא כתבו לי על כך בתגובות.

חן דִּבור לבנות

רבות דובר על לִקויי המבטא העברי של הדור הצעיר. רבות התאוננו ומתאוננים המורים על הדבור המבוהל של תלמידיהם. דבור חטוף ושטוף וקטוף, שאין בו כמעט חִתוך־הדבור, וכל המלים כאלו נבלעות לגוש אחד ורודפות זו את זו, עד שאין אתה מבחין ביניהן. הרבה אמת יש בטענות הללו, אין נחת בדבור ״המצובר״ הזה, הנובע לא מעט מתוך העצבנות הכללית של בני דורנו. הרבה מן האמת יש גם בטענות על המבטא הרוסי הבולט של אחדים משחקני התיאטראות (ביִחוד – של השחקניות), שלא שמו לב עד כה לסגל לעצמם מבטא שאינו צורם את האזנים בזרותו. צדקו הטוענים הללו. אבל עד כה לא נזדמן לי לקרוא או לשמוע פסוק אחד בשבח המבטא של בנותינו ה״צבריות״. אינני חושש לומר בגלוי: מדי שמעי את דבורן החִנני המתון, הספוג כולו גוון ארצי מקורי, שנוצר ונתרקם כאן בארצנו ולא בשום ארץ אחרת, הנני אומר אל לבי: יש תקוה גם לעתידו של מבטאנו העברי. בּת ישראל היא שתסול כאן את הדרך, ורבים ילכו בעקבותיה. בת המין היפה השרתה – ועוד תשרה – הרבה מחן הליכותיה, מנועם מדברה הנאוה וממתק שפתותיה – גם על המבטא העברי. חן דבור הבנות – הוא מן הדברים שבעל־פה, שאי אתה יכול לאומרם בכתב. כלום מתארים מבטא בכתב? אבל מי שהקשיב לדבור בנותינו – בכפר וגם בעיר – מובטחני בו שיודה בדברי. הרבה תהיתי על קנקן זה, התענגתי עליו, אך להגדירו – לא אוכל. דוקא בנות ״המין החלש״ בולט בדבורן כעין ״דגש חזק״, דגש ממין חדש, שיבוא עפ״י רוב בסוף המלה, בבחינת סיום הנותן טעם לשבח. קמיצת פיהן מטעימה לפעמים את החולם בהטעמה כזאת, שכולה אומרת חן. אף עקימת שפתיה של הבת, הנעשית בגנדרנות האופיינית לה, מרבה עסיסיות וחן במבטא, כאותה גנדרנות של ילדות, כשהן פולטות מפיהן את המימרה הידועה ״לא יפה!״, קצת מתוך רוגז, כביכול, וקצת מתוך התפנקות. וגוונים מגוונים שונים לבנות ולדבורן: לא הרי דבור הבנות בתל־אביב כהרי דבורן בירושלים, לא הרי דיבורן בעיר כהרי דיבורן בכפר, לא הרי הדרום כהרי הגליל. חן המקום על דבור בנותיו. הולך ומתרקם בארצנו דיאלקט מסוים, בעל גוונים וגוֹני גוונים. דבר זה מרנין את הלב. ואשר לא שת לבו לכך – לא חונן באוזן שומעת.

בחורה שרה בעברית לצלילי אקורדיון, ישראל תש"כ (1960)

יִתכן שגם בימי קדם קדמתה היה יפי הדבור נחלת האשה העבריה בעִקר. הלא דבר הוא שבשיר השירים ניתנת עטרת תהִלה דוקא לדבור האשה: ״וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה״, ״דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ״. ״חֶלְקַת לָשׁוֹן״ – אף היא אמורה באשה, בעקר. פי האשה שִׁמש כידוע (ועודנוּ משמש כיום) לגנאי; אבל יִתכן שלא מעט פעלה כאן קנאת הגבר, שזקף על חשבון האשה ״תִּשְׁעָה קַבִּין שִׂיחָה״… וזאת לדעת שאפילו המזלזלים בכחה הדברני של האשה הוכרחו לא פעם להודות בכשרון זה. כמדומה שגם במאמר חז״ל ״נָשִׁים דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן״ אין משום זלזול בלבד. בת ישראל לא זכתה למקום של כבוד בספרותנו. אבל על כח דבורה מעידים יפה מקומות רבים במקרא ובתלמוד. אם נבוא ללקט את כל המקומות, שבהם אנו מוצאים את דברי האשה – כמדומה שיתברר כי בשפת הדבור יום־יום (ולא בלשון שיר ומליצה ונבואה) יהא חלק האשה העברִיה מכובד מאוד.

מספרים על אליעזר בן יהודה, שבחזרו על בתי ירושלים לעשות נפשות לעִתונו ולגבות דמי חתימה – פתחה לו פעם את הדלת אשה, שהמטירה עליו חרפות וגִדופים על בואו לבקש ממנה כסף. חזר בן יהודה לביתו בכיס ריק, אבל בלב מלא שמחה על תחִית הלשון, שכבר הניעה למדרגת יכולת של חֵרופים וגִדופים עסיסיים ודשנים… אף דבר זה הוא ענין לענות בו. אולי עוד יבואו מחשבי חשבונות ויבררו את חלקה של האשה בהעשרת הדבור. אך נושא זה אינו בגדר המבטא. מובטחני שיום יבוא ומעל קרשי בימותינו יישמע דבור עברי הרווי חן עברי מקורי. יהיה בו הרבה מן המערב שבמזרח, אבל יהיה בו גם מן המזרח עצמו, מהדר הנוף של שַׁדְמות המולדת, מ״חיי הנשמות״ של אֲוִירָא דארץ־ישראל, אשר יהא לא רק מחכים, כי אם גם מרנין ומקסים. וכאן – כמדומה שבאמת תטול האשה תשעה חלקים… הבו גודל לדבור בנותינו!

(פינת הלשון, י אב תש”ט).

”חן דיבור לבנות” – ”יד הלשון”, עמוד 307

”חן דיבור לבנות” – ”יד הלשון”, עמוד 308

ברשומה הבאה בסדרה – אבינרי תומך בניקוב המילים ”גרב” ו”מלוֶה”, מציע הבחנה בין ”טון” ובין ”טונה” ותוהה מדוע הפכו שמות זכריים מובהקים לשמות של בנות – אחינועם, יונה וברכה.

בחורה ישרְאלית שרה לצלילי אקורדיון, 1960

הד”ר אבשלום קור כתב פינת באופן מילולי (שודרה גם ב־23/6/2010, להורדתה) שבה מובאים דבריו של יצחק אבינרי. בפינה הובא השיבוש ”זה את זו”:

שלום לכם. שמעתי חבר מספר על זוג אוהבים שחיבקו זה את זו. אם כך, אמרתי, היה כאן כמעט אונס: חיבקו זה את זו? ומה עם זו? היא לא השתתפה? רק זה חיבק את זו? אולי משום כך הִקפידה נעמי שמר בשיר ”בלילה שכזה” לומר: ”בְּלַיְלָה שֶׁכָּזֶה, בְּלַיְלָה שֶׁכָּזֶה, אָהַבְנוּ זֶה אֶת זוֹ, וְזוֹ – אֶת זֶה”.

ניתן את האמת להיאמר. פעולות הדדיות העברית מתארת בעזרת בניין התפעל. אין צורך לומר ”חיבקנו זה את זה” אלא בפשטות: ”התחבקנו”.

אין צורך לומר ”נישקנו זה את זה” אלא בפשטות: ”התנשקנו”. אבל לפעמים יש לבניין התפעל משמעות אחרת: ”התנפל” פירושו: הִפיל את עצמו. לכן הפועל ”התנפלו” מצריך את ההשלמה: התנפלו זה על זה. אולם יש להדגיש: גם אם אחד הצדדים הוא נקבה, ההשלמה היא ”זה לזה” ולא ”זה לזו”.

”אמר רבי יוחנן: אוי לה לאומה שתִּמצא בשעה שהקדוש ברוך הוא עושה פדיון לבניו”. ומיד המשל: ”מִי מֵטִיל כְּסוּתוֹ /(מי יעז להטיל את כסותו)/ בֵּין לָבִיא לִלְבִיאָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּזְקָקִין זֶה עִם זֶה?” ברור לנו שכאן יש זכר ונקבה: לביא ולביאה. אבל בהדדיות נאמר: ”זה עם זה”, ”זה לזה”. פעמיים זכר. מסכת סנהדרין, דף ק”ו ..

חבל שמשוררינו לא הִקפידו על כך: הנה בשיר ”נחמה”: ”מֵאַיִן כֹּחוֹת לִשְׁאֹב? זֶה בְּזוֹ נַבִּיט וְנִתְמַהּ שֵׁנִית”. ”זה בזו נביט”? ומה בכיוון הֶהפוך? האם זו איננה מביטה בזה? רק זה בזו? היה ראוי לומר ”זה בזה נביט”. כך דרכה של העברית. אולי הפרברים שרו נכון יותר? ”וּבַחֹרֶף בֵּין שְׁקִיעוֹת וָקֹר / נָשְׁקוּ הֵם זֶה לָזוֹ מַקּוֹר אֱלֵי־מַקּוֹר”. ”נשקו הם זה לזו”? אין זו השיטה התקנית בעברית. ראוי היה לומר: ”נשקו הם זה לזה”.

הנה אמירה רבת דוגמות מן המשנה, ממסכת מנחות, על מה שבין מנחה למנחה שמביאים בבית המקדש. יש במנחה גם סולת, שהיא לשון נקבה, וגם שמן, שהוא לשון זכר. ואומרת מסכת מנחות פרק ג: ”הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה”, אף על פי שסולת היא נקבה. כיוון ששמן הוא זכר – כתוב ”הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה”. ומיד אחר כך – שוב זכר ונקבה: ”הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה”. או לשון המשנה: ”הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה”. רק אם ההקשר מביא שני שמות נקבה, רק אז אומרים ”זו את זו” כמו במסכת מנחות בהמשך: ”שְׁתֵּי חַלּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ”.

”יָדַעְנוּ אֵשׁ יָדַעְנוּ רָעַם וְאַהֲבָה בַּת עֶשְׂרִים. בָּרַחְנוּ זֶה מִזּוֹ לֹא פַּעַם”. גם זה לא בסדר: ”ברחנו זה מזו”. ולהפך מה? מעניין. ביאליק וטשרניחובסקי טעו טעויות מסוג זה וטרחו לתקן ולכתוב נכון במהדורה הבאה, כך מספר יצחק אבינרי זִכרונו לברכה, בספרו ”יד־הלשון”, הוצאת יזרעאל, בערך ”זה את זה”.

עליי להודות למי שהציע לי את כל דוגמאות השירים השגויים שהבאנו כאן היום: יורם גלוסקא מקיבוץ בית העמק. יורם גלוסקא הוא גם שהִפנה אותי לשירו של אלתרמן האומר נכון: ”עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ / טוֹב לִי וּמוּזָר לִי בִּלְעָדֵךְ לִהְיוֹת”. השיר ”אתך ובלעדייך”, שירם של גבר ואִשה נאהבים, אבל הביטוי הוא ”זה לזה” – פעמיים זכר. כך מבטאים נכון את ההדדיות גם בתקיעת סכין זה לזה: ”מָה אִכְפַּת אִם גַּם סַכִּין ”שָׁלוֹם” שׁוֹכֵחַ / כְּבָר בַּגַּב תָּקַעְנוּ פַעַם זֶה לָזֶה”. זהו. ”זה לזה”. כך המתכונת הנכונה כשיש צד אחד זכר, גם אם הצד השני הוא נקבה. ”זה לזה” ו”זה את זה”.

והערך ”זה את זה” מתוך ”יד־הלשון”:

ג) זה את זה וזה לזה. – בעטיים של נַקְרָנִים, המבקשים לדייק יותר מכפי הראוי, הִתחילו לומר ולכתוב: ”אוהבים זה את זו”, ”קרובים זה לזו” (אם מדובר באיש ואִשה). זהו שִׁמוש זר לחלוטין, – זר וגם משובש, שהרי ”אוהבים זה את זו” משמע שרק הוא אוהב, ולא היא. ”זה את זה” בִּטוי סתמי הוא, ויאה הוא גם לשני גברים, גם לאיש ואִשה (אך לגבי שתי נשים – זו את זו). יבואו המקורות ויעידו:

מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה לזה (סנהדרין קו.), שמא יזדווגו זה אצל זה (יומא יח.), בוא ונשיאם זה לזה (גיטין נח), ואין מתיחדין זה עם זה (רש”י, כתובות ד.), יהיו רגילין זה עם זה (הוא, קדושין סט:), ונתאוו זה את זה (מדרש עשרת הדברות, דבור שמיני).

וכמה מאלפת בעניָן זה לְשון המשנה דמנחות פרק ג: הסולת והשמן מעכבין זה את זה, הקומץ והלבונה מעכבין זה את זה; שתי חלות מעכבות זו את זו, ארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו.

נמצאנו למדים: זה את זה וזה לזה וזה עם זה – יאה גם לשני שמות שהאחד זכר ומשנהו נקבה; ואִלו בהיות שני העצמים מלשון נקבה – יש להקפיד על זו לזו וזו את זו. אך הצירוף זה לזו – זמורת־זר הוא, ומצוה לעקרה. אף ביאליק טעה בזה, בכתבו ”ומסיחים זה לזו” (מאחורי הגדר).

”זה את זה”. ”יד הלשון”, עמוד 161

והפעם – נעיין בהשגותיו על החידוש מונית, על הנסיעה ב״טרמפ״ ועל ה״נענוד״.

מונית. חִדוש זה, שהונהג בפקודת המשטרה, אינו מוצלח ביותר, וגם צורך אין בו. טַקְסִי (או טַכְּסִי) – מִלה בינלאומית היא, ולא עוד אלא שמשקל עברי לה וּצליל עברי לה: משקלו כמשקל רַגְלִי וקַלְפִּי ושֶׂכְוִי, ואנו משתמשים בה אף בעברית צַחה (אמנם – לא בהוראת מכונית: ״טכסי עצה!״). יתר על כן: על השם ״עֶגְלֹת צָב״ /(במדבר ז ג)/ דרשו חז״ל: ״אֵין 'צָב' אֶלָּא מְטֻקָּסוֹת״ /(במדבר רבה יב)/  (או – מטוכסות), והוא כנראה לשון תחמושת. ואם חז״ל יִהֲדוּ עוד לפני אלפַּים שנה טֶכֶס וטֶקֶס וטַכְסִיס – כלום יש טעם כלשהו לדחוק עתה מלשוננו את הטקסי? מוטב שהמשטרה תדאג לא לנטילת קיסמים דקים, אלא לסִלוק קורות כבדות: עד שהיא דואגת להמיר טקסי ב״מונית״, הרי מוטב שתדאג לעקור את הג'יפּ והטרמפּ ולהלבישם לבוש עברי. היש צליל עברי כלשהו לג׳יפּ ולטרמפּ, שזרותם בולטת לעֵין כֹל? לא באתי לערער כאן לחלוטין על המונית, כוונתי להדגיש את הנִגודים שבעולם לשוננו.

(פינת הלשון כו תשרי תש״ט)

טקסי ומונית. "יד הלשון", עמוד 318

במקרה, בעמוד שסרקתי נכתב בערך הקודם:

״מה זה, לעזאזל, ציונות?״

כלפי המִלים הבינלאומיות ראוי לדעת שאפילו בהיות כל מִלה כשרה לעצמה יש להִמנע משורת מִלים לועזיות רצופות. דבר זה קשה לשפתנו יותר מעשן לעינַים. הטלת מִלה עברית ביניהן – עשויה להפיג את מרירות הלעז. מודעת תיאטרון, שבה נאמר כי ההצגה תכיל ״פראגמנטים, סקטשים, מונולוגים ואַרְיוֹת״ ראויה לשמש דוגמה לכתיבה שיש להִמנע הימנה!

ב״היכל המשקלים״ מביא אבינרי דוגמה אחרת לחידוש מיותר:

״צֹפֶן״ – חִדוש מיותר במקום השם הבינלאומי קוד, שמשקלו עברי, ולא עוד אלא שנמצא במשנה, כלים טז א, כשם כלי (ע״ע קֹד). צופן זה הוא דוגמה בולטת להפכפכות בשדה לשוננו כיום: מואסים בשם בינלאומי שמשקלו עברי ואף נמצא במשנה, ולעומת זאת מעדיפים ״סיטואציה פינאנסית״ על מצב כספי, מעלים לגדולה פרויקטים וקונפליקטים ואספקטים, ודשים ב״או קיי״ עד כדי הקאה. טרמפ – כשר, קוד – פסול…

היכל המשקלים, עמוד 91.

ואם ב״טרמפ״ עסקינן; הרי לפניכם ערך שלם שהוקדש למלחמה במילה. שימו לב לניגוד המוחלט מעמדתו כלפי ״טקסי״:

טרמפ, אחת המלים המכוערות בצלילן הלועזי, הנוגד לחלוטין את הפוניטיקה העברית. אבל, כרגיל, מקפידים אצלנו על נטילת קיסמים, וקורה כבדה מניחין… לטקסי הבינלאומי, שגם צליל עברי גם משקל עברי לו, דאגו להמציא מונית, ואת הטרמפ הניחו. קוראים רבים שאלוני על כך, ואחד הציע למזג נע־ונד למלה אחת ולומר: ״נסעתי בנע־ונד״, ואולי אף – ״נענדתי״. ה״טרמפ״ האנגלי עניינו – הולך ברגל, שוטט בלי מטרה, נע ונד. בלשוננו יציין בעיקר את האיש (לרוב – חייל), שעיניו תרות ומשוטטות אחרי כל מכונית המזדמנת לו בדרכו, שמא תסיענו חינם למחוז חפצו. ה״טרמפיסט״ יעשה את דרכו קצת ברכב וקצת ברגל, והתכונה האופיינית שבו – המשוטט: הוא משוטט ברגליו ובעיניו גם יחד… ברוט, לדעתי, שאין כמשוטט יאה למושג הנדון. אבל לאחר שהמשוטט שגור בפינו גם במובנו הרגיל, כדאי לְיַחד ל״טרמפ״ את הצורה השנִיה של בנין פִּעֵל, כלומר: במקום משוטט – מְשַׁייט.

(פינת הלשון כו תשרי תשיט)

הַצעתי לקרוא לטרמפ שיוט ולטרמפיסט שייטן – לא נתקבלה. במִלון אבן־שושן יש שיוט מלשון שט בנהר. הריני חוזר, אפוא, למשוטט ומציע להשמיט את המם וליחד שוטט לטרמפיסט. השוה: סובב – מסובב, חוקק – מחוקק, חולל – מחולל. ואם השוטט המקראי (״לשוטט בצדיכם״) לא יערב – הריני מציע ש ט ט במשקל רכב. לטרמפ הנני מציע שְׁטִיט, במשקל צליל, קפיץ.

(אדר תשכ״א)

כעת נשוב למונית בפינה מהתכנית היומית ״רגע של עברית״:

מנחם: שלום לנורית אלרואי, מורה ועורכת לשון. המילה ״מונית״ היא שילוב של מונה ומכונית. והיא ירשה בלשוננו בהצלחה את קודמתה ״טַקְסִי״ או ״טֶקְסִי״. יש לה אבא, למילה המוצלחת הזאת, ״מונית״? ואם כן, מי חידש אותה?

נורית: לפי מילונו של יעקב כנעני, ״אוצר הלשון העברית״, המחדש היה דוד רמז, שר התחבורה הראשון של מדינת ישראל וגם חבר האקדמיה ללשון העברית. אבל לפי דברים שכתב איתמר לוי, מוצא הספרים הישנים המהולל, לא רמז חידש את המילה ״מונית״, אלא הצייר והקריקטוריסט יוסף בס. בס חידש את המילה הזאת עם קוּם המדינה על פי דרישת המשטרה, ששימש בה קצין ההסברה הראשי. הספרים מספרייתו של יוסף בס הגיעו לידיו של איתמר לוי, ומאחד מהם נפל פתק ורוד שעליו כתב בס על סירובה של האקדמיה ללשון העברית לקבל את המילה ״מונית״. בשולי הפתק הוסיף בס הערה: ״המילה ״מונית״ היא יצור שלי הקטן״.

אישור לדברים האלה אפשר למצוא דווקא בהתנגדותו של הלשונאי יצחק אבינרי לחידוש. אבינרי כותב בספרו ״יד הלשון״ בערך ״מונית״: ״חידוש זה, שהונהג בפקודת המשטרה, אינו מוצלח ביותר וגם צורך אין בו. טַקְסִי או טַכְּסִי מילה בינלאומית היא, ולא עוד, אלא שמשקל עברי לה וצליל עברי לה. משקלו כמשקל רגלי וקלפי ושכוי״. ולמרות הדברים האלה, היום, ״מונית״ היא מילה מובנת מאליה ואולי גם דוד רמז וגם יוסף בס חידשו אותה כל אחד לחוד, בלי שהאחד ידע על האחר.

מנחם: תודה רבה לך, נורית אלרואי.

(״רגע של עברית״, רשת ב, שודר לפני כמה חדשים)

בפתקה שכתב בס הוא הציע גם תחליף עברי למילה ״טמפרטורה״. המילה שהוא הציע היא ״מידחום״ – הלחם של מידת־חום. ״ייתכן שוועד הלשון יתנגד מטעמי יֻקרה,״ כתב בס. ״כמו שכבר (התנגד) בעבר בלא רצון כשהופיעה מילה חדשה ״מונית״ (מונה ומכונית). אבל למרות התנגדותו של ועד הלשון, המילה נתקבלה ושגורה בפי כל״. וכפי שנאמר, הוא חתם בהערה: ״דרך אגב, המלה ״מונית״ היא יצור שלי הקטן.״

סרבה ״להתגרש״… סח לי מורה בבית־מדרש לגננות מעשה שהיה: אחת התלמידות הפריעה את מהלך השעור, והמורה איים עליה שיגרשנה מן החדר. הטיחה זו כנגדו: — ״אינני רוצה להתגרש!״ המורה צעיר, ואיננו קשיש בהרבה מן התלמידה; לא קשה לשער כי צחוק אדיר פרץ מפי השומעות, הנמצאות בגיל הגיל… והמורה שואלני:  — ״ומה היה עליה לומר: אינני רוצה להיות מגורשת? הרי גם זה משתמע כלשון גרושין. לא פחות ממה שאמרה״… במקרה זה מוטב להעדיף בנין נפעל (בתנ״ך יש רק נגרש, ולא נתגרש). אך גם התלמידה שמרבה ״להתגרש״  — לא חטאה ללשוננו ולא כלום. סוף־סוף אין המגרש והמתגרשת מוגבלים בתחומי אישות בלבד. כבר כתב ביאליק (בשירו ״לבדי״) על השכינה כי ״נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל הַזָּוִיּוֹת״. גם במאמרו ״יוצר הנוסח״ כתב כי ״מְחֻסְּרֵי הַכִּשְׁרוֹן /הָרַמָּאִים/ הוֹלְכִים וּמִתְגָּרְשִׁים מִתּוֹךְ הַסִּפְרוּת״. בלקטי את חִדושי ביאליק שמתי לב לכך, אך לא ראיתי כאן חִדוש של ביאליק, ואני תמה שבעלי המלונים (ומלון אבן־שושן בכלל) מגדירים את המתגרש כענין גרושין בלבד.

(תשי"ג-תשי"ד)

"יד הלשון", עמוד 555

מעשה בבשר קצב. — י. ל. פרץ כתב באחד מסיפוריו שבית־הדין הכריז כי ״בשרו של הקצב פִּגּוּל״ /(מבאיש)/. ועל זה העיר מ. סתוי: ״קורא תמים לא יבין לאיזה בשר מתכוונים כאן: אם לבשר הקצב גופו, או לבשר הבהמות הנמכר במָקוֹלין של הקצב״. לפיכך הוא מתקן: לא "בשר הקצב״, אלא ״הבשר הנמכר על־ידי הקצב״. ראוי להעיר שכבר מצאנו בתלמוד בדיחה בענין כזה ממש: במסכת בכורות (דף ח:) מסופר על ר׳ יהושע בן חנניה שבִּקש להתל בקצב אחד ואמר לו: ראשך בכמה? אמר לו הקצב: בחצי זוז. נתן לו חצי זוז ואמר לו: תן לי ראשך. נתן לו הקצב ראש של בהמה. אמר לו ר׳ יהושע: אני ״ראש של בהמה״ אמרתי? אני ראשך אמרתי… כל זה מסופר דרך בדיחותא, ולא אמר לו ר׳ יהושע כן, אלא כדי להשיג ממנו את מבוקשו, שיראהו הקצב בית פלוני. ואלו בדורנו מבקשים ברצינות לפסול את ״בשר הקצב״… אנה אנו באים בדיוקים כאלה? שמא נבוא לפסול גם את דברי הבריות, המדברים על ״רגל קרושה״ של המבשלת (ואין זו רגלהּ) או על ״הכבד הקצוץ שלה״… ודאי, מקום לבדיחה — יש כאן, אך לא מקום לפגם ופסול. אין שעור לגִבּובי ״דיוקים״. שנכפה על עצמנו, אם נחשוב על ״קוראים תמימים״…

(כסלו תשכ"ג)

"יד הלשון" עמוד 509

קבקבּים. השאלה שלהלן — שאלת יהושע פרידמן מניר דוד:

במקלחות שבקִבוצים מצויים סנדלי־עץ לאחיזת כף הרגל, וקוראים להם קבקבים, לשון הקטנה מן קַבַּיִם (נקישתם ברצפה בזמן הליכה מזכירה אף היא את קבֵּי העץ). מלה מחודשת זו קיימת כבר עשרים שנה ויותר, ועד היום לא הובאה בשום מִלון, וכמדומה גם לא אושרה על־ידי ועד־הלשון. היש התנגדות למלה זו? ואם כן, מהו השם המוצע במקומה?

אין אני יודע על התנגדות כלשהי לקבקבים. ואם יש התנגדות כזאת מצד מישהו, לא מפיו אנו חיים. מלה שנוצרה על־ידי העם וברוח הלשון והיא שגורה בדבור — כחה יפה מכל מיני מלים ״מִלוניות״, שלפעמים אין זכות אִשורן עומדת להן כלל להִקלט בלשון. ואשר לשאלת חברים רבים מדוע אין אומרים קבקביים כמו רגליים, נעליים וגרביים — שתי תשובות בדבר: א) דבר דומם אין דינו כדין האברים הזוגיים, ויוכל לבוא גם ברִבוי רגיל ולא זוגי. אף כנגד נעליים יש גם נְעָלִים (בלמד חרוקה), וסנדל — רִבויו דוקא רגיל: סַנְדָּלִים (בלמד חרוקה). ב) הקבקבּים דחוקים בדרך כלל מהיות בני־זוג, ולפעמים קרובות לא יִשוה האחד לחבירו… תשובתי זו היתה מעוררת צחוק אדיר של שומעי הרצאותי בקבוצים.

("פִּנת הלשון" י שבט תש׳׳ה)

זה היה לפני 18 שנים. בינתיים הופיע מִלונו של אבן־שושן ויש בו קבקבּים, אלא שמתברר כי אין כאן הקטנה של קבים: מן הערבית שאולה מלה זו /(קַבְּקַאבּ — قَبْقاب)/. מכל מקום גם זכות האטימולוגיה העממית לא פקעה לגמרי. זה פשט וזה דרש, ולפעמים יפה כוח הדרש מכוח הפשט. ואך דבר אחד אינו ברור לי כל צרכּו: אמנם, כבד יש לנו קבקבים במלונים, אך איני יודע אם נמצאים הם עדיין בקִבוצים…

(טבת תשכ״ג)

"יד הלשון", עמוד 502.

קַב — אולי מן ק־ב־ב במשמע: נקב, חלל; בארמית: קַבָּא; בערבית: קַבּ. הושאל ליוונית: kabos.
(מתוך המהדורה האחרונה של מילון אבן־שושן (2003))

בסדרת הרשומות ״פניות הציבור״ אעלה מהקטעים הללו.

הקטע הבא נכתב בכסלו תשכ״ג, ובו משיב אבינרי על שאלה מאת יאיר בורלא.

״בית־חולים שדה״. — נשאלתי ע״י רב־סרן יאיר בורלא (ראש מדור העריכה והמינוח בצה״ל) היש צד הכשר למונח הרווח בחוגי הצבא: ״בית־חולים שדה״. יש מבקשים לפסול שם זה ומציעים ״בית־חולים שָׂדַי״ או ״בית־חולים של שדה״. שתי ההצעות אינן נראות לי: ראשונה — משום שאין לגזור תֹאר מן שדה, ושניה — מפני שבשם מפעל לעולם הקִצור עדיף. אין כאן שאלת שם זה בלבד, כי שאלה כללית היא: הרשאים אנו — בשעת הכרח — להשתמש בנפרד במקום נסמך. בערך סמיכות נתברר שלפעמים ישמשו נפרד ונסמך לענין אחד: ״שני שקים קמח״ כשר לא פחות מן ״שני שקי קמח״. אך זה יתכן רק בהיות הסומך מציין את תוכן הכלי: אם השקים עשויים מנייר לא יתכן לומר ״שקים נייר״ במקום ״שקי נייר״. בבִטוי ״בית־חולים שדה״ יש השמטת ״של״, שבסמיכות רגילה לא תִּתָּכן: או ״תמונת אחי״ או ״התמונה של אחי״, אך לעולם לא תמונה אחי. ברם, בצרופים מעטים, שיש בהם הכרח לקיים את צורת הנפרד בסמיכות, רשאים אנו לכך. יש לזה כמה דוגמאות במקרא: ״הָאָרֶץ כְּנָעַן״ (במדבר לד ב), ״וְהַנְּבוּאָה עֹדֵד הַנָּבִיא״ (דברי הימים ב טו ח). פסוק זה שבדברי־הימים שִׁמש לראב״ע תמיד דוגמה לשאר קצורים כאלה, כגון ״הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ״ ועוד. הראב״ע ושאר פרשנים לא ציינו שחסרה כאן תבת ״של״, שהרי סמיכות בעזרת ״של״ כמעט לא תמצא במקרא, ולפיכך ציינו שיש כאן קצור, כאִלו ראוי היה לכתוב: הארץ ארץ כנען, והנבואה נבואת עודד הנביא, האהלה אהל שרה אמו. כיוצא בזה השם יין, הבא בכמה פסוקים בצורת נפרד במקום נסמך: ״אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח״ (שיר השירים ח ב), ״כּוֹס הַיַּיִן הַחֵמָה״ (ירמיה כה טו), ״הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה״ (תהלים ס ה), — על שלשתם כתב רד״ק כי חסר כאן הנסמך: מיין יין הרקח, וכד'. לפי צורת הסמיכות כיום נוכל לומר שכאלו חסרה כאן תבת של, כעין ״לִנְחֻשְׁתָּם כָּל הַכֵּלִים״ (ירמיה נב כ).

בתלמוד אין השמטה כזו מצויה כמעט כלל: ״בבית המשתה בנו של רבן גמליאל״ (קדושין לב:), אך נראית ונכונה נוסחת עין־יעקב: ״בבית משתה בנו״ וכו'; ״פרידה אחת עפר״ (נדה כז:) — תִּקֵּן הב״ח: ״של עפר״, וכן הוא בדפוסים רבים. כדאי לציין שבבסיס ״בית־דין של מומחין, בית־דין של הדיוטות״ (ב״מ לב.) נאמר באלפס בלא ״של״: בית־דין מומחין, בית־דין הדיוטות. אך השמטת ״של״ אינה מורגשת כאן כל־כך, כי תבת דין לא תשתנה בסמיכות. אנו לא נאמר ״הנבואה עודד״ במקום נבואת עודד, וגם לא ״יַיִן צִמוקים״ אלא ״יֵין צמוקים״ (יוד ראשונה צרויה). אבל במָקום שיש הכרח להִזָּקק לנפרד במקום נסמך — אין חטא בדבר, כי ההכרח לא יגונה. ״בית־חולים שדה״ — קצור הוא במקום בי״ח של שדה או בשדה, וכידוע חסרה בית בפסוקים רבים במקרא (כפי שהובא בהיכל רש״י כרך ג עמ׳ קיג). חסור זה מצוי גם בשמות, כגון: ״ בֶּן־דֹּדוֹ בֵּית־לָחֶם״ (שמואל ב כג כד), כלו' /(בן דודו)/ אשר בבית־לחם או מבית־לחם. קצור זה הוא בדיוק כקצור של ״בית־חולים שדה״. כמה דוגמאות לכך גם בשאר צירופים חדשים, שבהם קשה להזקק לסמיכות, ומשום קצור הושמטה ״של״. למשל: ״פורים שׁוּשָׁן״ (כן נדפס בחומשי מקראות גדולות; יש מקפידים ואומרים ״פורים דשושן, אך ע״ע שושן־פורים), ״בית־ספר תיכון ערב״ (ולא ״של ערב״), ״שבולת־שועל בר״ (ולא ״של בר״). נמצא שיש להכשיר ״בית־חולים שדה״, וכן ״בית־ספר שדה״.

השמטת ״של״ תִּמָּצא לפעמים במספרים. אנו אומרים כדין ״אלפי אנשים״, אבל ברמב״ם יש גם ״בכמה אלפים רִמונים, בכמה אלפים חביות״ (הלכות מאכלות אסורות טז ד), ועדיף מזה: אלפי רִמונים, או — אלפים של רִמונים.

״יד הלשון״, עמוד 510. לחצו להגדלה.

בינתיים, חניה, חציה ותקלה

פעם בפעם אנו עוסקים בעניְני ניקוד ומשקל. הפעם נעסוק בניקודם של ארבעת השמות הנ״ל, שהדעות חלוקות לגביהם. בינתיים — נון בקמץ או בשוא? מעל גלי הָאֶתֶר שומעים לרוב בשוא, אעפ״י שהנכון הוא נון בקמץ, כפי שהיינו רגילים לומר זה שנים. ואולי גם תסייע בידינו הצורה ״בינות״ כבכתוב: ״ה' יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ״ (שופטים יא י), שבה יש תנועה ארוכה אחרי הנון.

ואשר לחניה וחציה — שניהם באותו משקל ושניהם דומים באותיותיהם. מה דין הנון או הצדי — בקמץ או בחיריק? גם כאן גוברת הנטיה לחרוץ את דין משקל השמות על־פי דיבורנו היומיומי; ובלשון הדיבור אומרים חֲנָיָה וחֲצָיָה, אות שניה בקמץ, וכך יש לומר. וראה בספר ״היכל רש״י״, כרך א, מהדורה חדשה.

ולבסוף — תקלה. רבים אומרים — וכן בכלי התקשורת — תַּקָּלָה, והתיו מנוקדת בפתח (ודגש בקוף). משקל זה לא יתקבל על הדעת כי הוא כמו כַּפָּרָה, בַּקָּשָׁה, השייכות לבנין פיעל (כיפר, ביקש). לא כן תקלה הקשורה בבנין נפעל (נתקל). לפיכך יש לבטא תְּקָלָה — תיו בשוא, על משקל נְדָבָה.

ואי־אפשר לדון בניקוד שמות מבלי להִזָּדקק למִלּון אבן־שושן. וזאת אשר מצאנו לגבי השמות הנ״ל: בֵּינְתַיִם — רק נון בשוא; חניה וחציה — שני הניקודים; וּתְקלה — למרבה השבח — רק תיו בשוא, כנכון. ועיין בערך תקלה בספר ״היכל המשקלים", במשקלו.

פינת הלשון, עדו אבינרי, מעריב 18/3/1983, תשמ"ג. כתב היד דלעיל הוא של שלמה אבן־שושן.

בערך "תקלה" במילון אבן שושן (2003) מובאים שני מיני הניקודים. ואולם כל המובאות נוקדו כהמלצתם של האבינרים; ואף נמצאה במילון המובאה: "לֹא הֵבֵאתָ הֲקַלָּה אֶלָּא תְּקָלָה" הלקוחה מ"יד הלשון", עמוד 267, ושם הוא כותב: "תקלות הכתיב המלא — אם כתבת ביצה במקום בצה — לא הבאת הקלה, אלא תקלה. רצונכם בראיה נצחת? עת פרסמה "הבימה" את מודעותיה על הצגת "הביצה" — הוכרחה לנקד את הבית בצרה, לבל יחשבו כי הדברים אמורים בבִצה, שהרי במקום בִצה התחילו לכתוב בִּיצה…".

הערך "בינתיים" מנוקד גם בֵּינָתַיִם.

למרבה הצער, מרבית הדאגות שהטרידו את לבו של אבינרי לפני שמונים שנה, עומדות על תלן בימינו. שידורי הטלוויזיה המיועדים לילדים מלאים לעז מיותר, מילות עגה (סלנג) שאינן במקומן (שמעתי מגישת תכנית מדע לילדים שלא הפסיקה לקרוא "אני מתחרפנת" עשרות פעמים… והֶערוץ – כמובן, ערוץ שנושא, בעזות פנים, צליל לועזי, 'לוגי') וגם טעויות לשון שאי אפשר לתרצן שנעשו בשל הצד האמנותי ('מדגסקר' קורא בפני קהל הילדים: "כולם להוזיז...").

דַרכי הלשון העברית בארץ ישראל

הרבה מכשולים נָכוֹנוּ בדרך החיאת הלשון העברית, לאחר שזו פסקה להיות לשון מדוברת זה עשרות דורות. רגילים לחשוב שהמכשול העיקרי הוא חֹסֶר מלים, ולפיכך שמו אל־לב קודם־כל להרבות בחִדושי מלים. על צד האמת אין הדבר כך: חֹסר מלים אינו מכשיל את התפתחות הלשון, כי אם מעכב אותה במקצת. ואין לנו לחשוש לעכוב זה. החֹסר יתוקן ויושלם ע״י חִדושי מלים וגם ע״י גִלויי מלים וּבטויים, ע״י חשיפת האוצרות הטמונים במכמַני הלשון, שעד היום טרם זכו לגִלויָם השלם והנאמן.

המכשול העיקרי, המסכן ביותר את ההתפתחות הטבעית של הלשון הוא – תרגום המחשבה מלועזית. יש מקרים, שהבעה מסוימת של הרעיון משותפת לכל הלשונות, והשפעה כזו – ודאי שתחדור גם ללשוננו, אם רק אין בה התנגדות מפורשת לרוח הלשון. אולם רב הזרויות המגוֹנוֹת הנמצאות בלשון הדבור – ובזמן האחרון אף בעתונות ובספרות – אינן אלא פרי רשלנות יתרה וזלזול שאין לו כפרה.

בנוהג שבעולם – אדם, הבא ללמוד לשון זו או אחרת, מקפיד הרבה על דרך הקנָיתה לעצמו, על מבטאה ועל סגנונה כאחד. לא כן בעברית: מועטים מאד הם האנשים השוקדים על שמירת רוח הלשון ועל קיום דרישותיה וּתכונותיה הטבעיות. הצרכים מרובים, הזמן קצר, ויש אשר זרם העולים מתגבר ומֵביא לארץ עשרות אלפים בתקופה קצרה, והעולים הללו – עיניהם לפרנסתם ואין מוחם פנוי ללִמוד ולִיגיעה. בִּתנאים כאלה לא איכפת שהלשון הולכת ונשחתת, הולכת ומתכּערת. ומה גם שתינוקות של בית־רבן אף הם אינם זהירים בלשונם, ומדברים ״ככל אשר יעלה המזלג״. מבחינה זו גרוע הדבור העברי בארץ מאשר בגולה, הואיל וכאמור – מרובים כאן הצרכים, ולא תמיד מספקים אותם במדה נכונה. אולם אין לחשוב שדבר זה אין לו תקנה: מַכיר אני ילדים ארץ־ישראליים, המדברים עברית נאה וּנְכונה, כיון שהושם לב לכך מילדותם. הרבה מוטל בכגון זה על המורים, וביחוד על הגננות.

מִשְׁגֶּה כבד וחטא חָמוּר שוגים וחוטאים אותם האנשים – ובהם אף סופרים אנשי־שם – הסוברים שאותו הדִבור העברי הקלוקל, שאנו עדים לו כיום, הוא הוא הדבור ״הטבעי״ של העם, ממנוּ עלינו ללמוד ובכבודו להזהר. אין זו אלא טעות גסה. אף הלשונות המפותחות ביותר – לשון־רחוב לחוד ולשון־ספר לחוד; אף אותם העמים שלשונם בפיהם שוקדים מאז ומעולם על לשונם, לבל יְבֻלַּע לרוחה ולִתכונתה היסודית. ואילו אנחנו – הרי עדיין אין לשוננו בפינו: אין לנו עדיין לשון מדוברת הראויה לשמה. לשון כזו – לא בדור ולא בשני דורות תוצר: מאות שנים נחוצות לכך. ועד אז – אל נא נתימר לחשוב שאכן מדוברת היא הלשון העברית, ו״פוק חֲזֵי מַאי עַמָּא דָּבֵר״. כל האומר כן מתכחש לַמציאות עצמה ובונה על יסוד שוא מגדלים פורחים שסכנה כרוכה בהם.

בִּסקירתי זו אני בא למצות את דרכי הלשון העברית בא״י עד עתה ולהראות על הלִקויים העיקריים הטעונים תקון. חֹמר השגיאות, שכולן טפוסיות ביותר, לקוּח על ידִי מלשון הדבור ומתוך העתונות והספרות. מֻבְטחנִי שיש בזה ענין רב לדוברי־עברית וביחוד למורי עברית, בארץ ובגולה. יראו את המעוות וידאגו לתקנו.

כריכת הספר	עמוד א'. ההקדשה להוריו של אבינרי.
לחצו להגדלה.	לחצו להגדלה.

הוא כתב ב"לשוננו לעם" פעמיים לפחות: פעם את המאמר "מארמית לעברית בכתבי ביאליק" (לשוננו לעם, רכ"ה, אדר תשל"ב, עמ' 125-129; ע"פ מסמך זה) ושנים קודם, מאמר אחר (כפי שהעיד אביו ב"יד הלשון", עמוד 446).

הוא חיבר את הספר: "חידות וחִדודים בתנ"ך" (1959), ספר של חידות תנ"כיות שלו ומשל אחרים (ועליו נדון ברשומה חדשה) ואת הספר "ענה אם ידעת" (1962), המְרכז חמשים חידונים תנ"כיים בלוויית שאלות מחידון התנ"ך. חיבר את המאמר המדעי "הניב הארמי של יהודי זכאו" (האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ירושלים תשמ"ט).

כתבה זו התפרסמה ארבע שנים לאחר מותו של אביו, יצחק אבינרי. משה זינגר ודוד זינגר המוזכרים בכתבה היו בני דודו מצד אמו, והם נפטרו בשנים האחרונות.

מאת עדו אבינרי |"הצופה", י"ב אלול תשמ"א, 11/9/1981
♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦

מימי נעורַי זוכר אני את אבי כעוסק בענייני לשון. בִהיותי נער קטון את בני דודַי משה הנעמי ודוד זינגר, היה אבי עורך לנו חידונים בדקדוק. אחר־כך למדנו להכיל את מפעליו הלשוניים: החל במִלון חידושי ביאליק וכלה בהיכל רש״י, שהכרך הראשון שלו יצא לאור במהדורה חדשה בהוצאת מוסד הרב קוק (שאר הכרכים, שגם אותם ערך אבי מחדש, עתידים אף הם לצאת לאור בהוצאת מוסד זה).

אבל בעיקר רוצה אני לציין כאן את מלחמותיו של אבי בענייני לשון. לפעמים היו אלה מלחמות שארכו 30 שנה (ראה להלן על "ותיקים" ו"כתבי"). היו אלה בעיקר מלחמות נגד חומרות יתרות של מדקדקים, אבל גם מלחמות בעד תיקונים והקפדה בענייני לשון. ידיעתו בעברית היתה כה מופלגת עד שפעם אמרתי לו: ״אילו היית בימי הנביאים, היית מתקן גם להם"…

אצבע, שמונה, ארבע
אבי היה מן המקילים בענייני לשון. שלושת השמות האלה — אצבע, שמונה, ארבע — צריכים לפי הכלל להיות מבוטאים מלרע. והנה אבי הלך כאן בדרך העם וביטא אותם — וגם את ״קרקע״ ו״לגמרי״ מלעיל, כנהוג. גם את השם צָרפת ביטא בקמץ קטן תחת האות צ', ונימוקיו עמו.

נמנה על והחל מ…
אבי נמנע מהקפדות סרק, כגון צריך לומר דווקא ״פלוני נמנה עם״ ולא ״נמנה על״, או שיש לומר רק ״החל ב…״ ולא גם ״החל מ…״. נכון שיש להקפדה אסמכתא במקורות, אבל טובי הסופרים כתבו ״נמנה על״ ו״החל מ…״

נכה ואזורים
בשני השמות האלה נלחם הצירה על קיומו: ייתכן שהצדק עם המדקדקים הטוענים שיש לומר נָכֶה (נ בקמץ), אֲזורים (א בַחֲטף־פתח), אך אבי לא הקפיד ואמר כפי שֶׁעם ישראל מדבר — שני השמות, אות ראשונה בצירה /(נֵכה, אֵזורים)/.
אינני בטוח, אבל נדמה לי שגם ״עֲדוֹת־ישראל״ בִּטֵּא אבי אות ראשונה בצירה ולא בפתח, כלשון הדיבור /(עֵדות־ישראל)/.

תקלה, בעיה, חניה וחציה
על ניקוד ומשקל המלה ״תקלה״ הרחיב אבי את הדיבור בספריו, ב״יד הלשון״ וב״היכל המשקלים״. הוא התנגד לניקוד "תַּקָּלָה" (ת בפתח), מפני שמשקל זה בא לרוב מבניין פיעל. אבי החליט שיש לומר תְּקָלָה (ת בשוא). אשר לשאר שלושת השמות, קבע שיש לומד כְּבֿלשון הדיבור: בַּעיה (ב בפתח); חֲנָיָה וַחֲצָיָה (נ ו־צ בקמץ), ולא בחיריק כפי שמשמיעים בכלי התקשורת /(חֲנִיָּה וַחֲצִיָּה)/. אגב, חציה הוא חידוש של רש״י והובא בכרך א של ״היכל רש״י״.

אפילו אם ומקריא
גם על שני ביטויים כשרים אלה עלה הכורת של נקדנים. עד היום יש סוברים כי צריך לומר רק ״אפילו״ ו״קורא״. והנה בא אבי והוכיח ממקורות עתיקים את כשרות ״אפילו אם״ ו״מקריא״.

הִתחרות, רגע, מוזיקה והפך ל…
בְּמקום שאחד הנימוקים להכרעה הוא הדיבור העממי דיבר אבי בלשון העם. לכן גם־כן אמר ״הִתְחָרוּת״ ולא ״תַּחֲרוּת׳׳ המתוחכמת יותר; לא הקפיד על ״דקה״ אלא אמר ״רגע״. אבל מלחמתו למען המוזיקה בז״ין לא נחלה עד כה הצלחה. כמעט הכל כותבים ״מוסיקה״, אע״פ שמבטאים מוזיקה. גם ״הפך״ או ״הפך ל…״ — שתי הצורות משמשות כאחת בכלי התקשורת. אבי היה, כמובן, בעד ״הפך ל״, שהיא צורה ברורה יותר.

מועצה, מפלגה וטכנאי /[...] הכתבה נחתכה, עד אשר יימצא המשכה, חלק זה איננו שלם.

[...]/ רבים (כמו שאומרים בצרפתית, דרך משל). הרי אין זה שם פרטי אלא תרגום, ולפיכך יש לומר ״ארצות־הברית יחליטו וכד׳. בינתים לא הצליחה מלחמה זו, ונקווה שעוד תצליח.

נצחון אחרי מלחמת 30 שנה או: ותיקים, כתבי, יו׳׳ד וקו״ף
כשלושים שנה נלחם אבי על כך שיש לומר כִּתְבֵי (כ בחיריק) ולא כְּתָבֵי (ת בקמץ), עד שהודתה לו האקדמיה ללשון העברית והחליטה אף היא שיש לומר כִּתְבֵי (כ בחיריק). אלא שאבי נלחם גם למען שמות אחרים, שבהם יש לנקד את פ השורש בחיריק: פִרְטי, פִרְסי, על משקל ״כל שִׁטְרֵי חובותינו״ שבתפילה.

מלחמה ארוכה אחרת שניצח בה אבי היתה המלחמה למען ״וָתִיקִים״, ו בקמץ. גם כאן נכנעה האקדמיה אחרי שהורתה שנים רבות שיש לבטא את האות ו בשוא /(וְתיקים)/.
עוד מלחמה נלחם למען יבטאו יוּ״ד וְקוּ״ף בשורוק ולא בחולם, כפי שיש מקפידים עד היום. גם במלחמה זו זכה.

מה מקור השימוש ב״עולה כך וכך״?
לא היתה שאלה בענייני לשון ששאלתי את אבי ולא ענה לי עליה. לפעמים היה שולח אותי אל ספריו, והייתי מתרעם עליו ואומר: ״הלא אתה כתבת את הספרים האלה. אם כן תאמר בעצמך…״ חסידה קרן אמרה לי פעם: ״אביך היה ענק!״. בלי ספק הוא היה גדול חוקרי הלשון העברית. רק דבר אחד נעלם ממנוּ, כך אמר לי, והוא: מה מקור השימוש של הפועל ״עלה״ בביטויים מעין: ״קילו עגבניות עוֹלֶה כך וכך״; ״כרטיס נסיעה לירושלים עוֹלֶה כך וכך״.

אולי יִמָּצא מישהו מִבֵּין קוראי ״הצֹפה״ שימצא מקור כל שהוא או רמז לשימוש זה.

מאת בנו שלי יצחק אבינרי, עדו, על אביו. | י"ב אלול תשמ"א, 11/9/1981. | לחצו על התמונה להגדלתה

השבוע סיירתי בארכיון יד־טבנקין שברמת אפעל, בחפוש אחר איגרות מאת יצחק אבינרי ובנו. אמנם לא היה להם תיק משלהם, אולם את כתביהם מצאתי במקרה בַתיק של שלמה אבן־שושן (אחיו של המילונאי; היה סופר ומתרגם).

שלמה אסף כתבות מהעתונות בישראל על אחיו. נמצאים שם ראיונות, ביקורות והמלצות על מפעלו המילוני. בין היתר אסף שלמה גם כתבות של "פינת הלשון" מאת עדו, פרט שלא הכרתי קודם. בעבי התיק נמצאו גם כתבות "פִּנַּת הלשון" מאת אביו, יצחק, וכל הקטעים הללו יועלו הנה בהדרגה.

עדכון: צילמתי את הכתבה במלואה מתוך ספר ארכיוני שנתי של עתוני הצופה. הנה שתי הפסקאות שחסרו:

מועצה, מפלגה וטכנאי
גם כאן נלחם אבי מלחמה אבודה: לומר ״מועֵצה" — (ע בצירה), ״מועֲצת״ —  (בחטף פתח), ו"מפלַגַת״ — (ל, ג בפתח). כך הן הצורות בתנ״ך. ומשום־מה, באו מתחכמים וגזרו ליצור צורות חדשות, וכל זאת למה? מפגי שהמשמעות אינה כבתנ״ך. אבל אין זה נימוק, כי המון שמות מובנם שונה מאשר בתנ״ך.
אף לגבי "טכנאי", "חשמלאי", "עתונאי" וכו׳ לא הקפיד לבטא את האות שלפני האל"ף בפתח, אלא ביטא בקמץ והאל"ף בחיריק, כפי הנהוג, וזה אחד מסימני ההיכר של דרכו בלשון: לא להיות מן המתמיהים.

ארצות־הברית החליטו
גם כאן יצא אבי יחידי נגד כל המוסדות והעתונים. הוא קבע שיש לומר ארצות־הברית בלשון רבים (כמו שאומרים בצרפתית, דדך משל); הרי אין זה שם פרטי אלא תרגום, ולפיכך יש לומר "ארצות-הברית יחליטו" וכד׳. בינתים לא הצליחה מלחמה זו, ונקווה שעוד תצליח.

האֻמנם?

ו/או. צירוף משונה זה, ו/או, ירשנו מן האנגלית. בעברית אפשר למצוא סיפוק באות ו בלבד, או ב״או״ בלבד, הכל לפי העניין, ושום תקלה ואי־הבנה לא תצמח מזה. הערתי על כך בלוח הקואופרציה משנת תש״ט, וגם בספר ״לשון וסגנון״ של א. בן־אור. אך הצירוף הזה עדיין קיים בטפסי חוזים של חברות רבות, חוזים המנוסחים על־ידי עורכי־דין, וכד׳. שמחתי, אפוא, לראות בחוזר פנימי של משרד החינוך, מיום טו כסלו תשכ"ב, את השורות הבאות:

״יש להִמנע בכל הודעה או הוראה או חוזה של המשרד משימוש בניב המעורפל והמטעה ו/או. ביקורת חריפה על שימוש בניב זה הושמעה לאחרונה בפסק־דין של בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט העליון חיים כהן״.

אמנם, ערפול והטעייה אין כאן, לדעתי, אך זרות מוחלטת ללשון העברית — יש ויש. ראוי לציין שבמקורות תשמש וו החבור גם במובן או, כגון: "מן הכבשים ומן העזים״ (שמות יב ה), שענינו או מן העִזים; "ומכה אביו ואמו״ (שמות, כא טו), ועוד. בהגדה של פסח — ״אנו אוכלין חמץ ומצה״, ויש נוסחאות "חמץ או מצה״. ב״היכל רש״י״ כרך ג הבאתי הרבה דוגמאות לכך מן המקרא ומן התלמוד, ולרוב פירשם רש״י למנוע אי־הבנה. בקצת מקומות דנו חז״ל עצמם בעניין וו החבור, האם משמעותה (היא) או אם לָאו: "נועל את ביתו ומבטל רשותו תרתי? הכי קאמר: או נועל את ביתו או מבטל רשותו״ (ערובין עט:). ואילו בְּמקום אחר מטעימה הגמרא שכוונת הו״ו היא צירוף שני הגורמים ולא או: "אביה ובעלה מפירין נדריה… מהו דתימא או אביה או בעלה קתני — קא משמע לן" (נדרים סז.). נמצאנו למדים שבכל מקום שיש חשש לטעות, מצווה עלינו להִמנע מו״ו החבור ולקבוע במקומה או. אך מכל מקום אין לְהִזָּקֵק לצירוף־שַׁעַטְנֵז זר ו/או, המכאיב את העין והאוזן גם יחד. אם יכתוב הבנק, שראובן או שמעון רשאי להוציא את הפִקדון, כלום יעלה על הדעת, שאם יבואו שניהם כאחד — אין הם זכאים להוציא את הפִקדון? ולמה, אפוא, הצירוף התמוה, "ראובן ו/או שמעון״? מצווה עלינו לעקרו ולבטלו. ואל ישאר זכר הֵימֶנּוּ.

בספר ויקרא (יג כט) נאמר: "ואיש או אשה, כי יהיה בו נגע״, ולהלן בפסוק ל״ח "ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות״. לשון הכתוב ברורה למדי, ואף המחוקק החדש ימצא כאן את סיפוקו. אך לפי המנהג המשונה שפשׂה בקרבנו יהא עלינו לומר: ״ואיש ו/או אשה כי יהיה בו ו/או בה נגע״. אכן, לשון כזו — באמת לשון מנוגעת היא.

(״הבֹקר״ כא אייר תשכ״ב, לוח הקואופרציה תשכ״ג).

לקריאה נוספת: ו/או בוויקיפדיה.

באיזו קלות נקלט כל שבוש משונה וכל ”נוהג” נלעג, וכמה יְגִיעָה ומרץ יש להשקיע כדי להשריש איזה תקון הכרחי והגיוני. נתקיימה בנו הקללה ”וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ /(הָאֲדָמָה)/”. ואין להתפלא: ראית מימיך אדם מבריא ומצעיר – והבראתו מתפשטת בין הבְּרִיּוֹת? אבל כיון שחלה פלוני בשחפת או בטיפוס, או בשאר מחלה ממארת, הרי מיד תתפשט המגפה.

הוא מוסיף:

לאחר שפִּרסמתי מאמרי זה ב”על המשמר” הִקשה לי אַחד העִתונאים ”קושיה עצומה”: הרי גם השם נִסים לשון רבים הוא, ואעפ”י כן אומרים נסים הוא ילד טוב, ולא נסים הם… כל כך גברה בנו הלהיטות אחרי דרכי הגויים וַאפילו אחרי גוי אחד בלבד, שאין שאר הגויים נוהגים כמותו, עד שמקשים קושיות של הבל כדי להצדיק אבסורד גמור. וכשאתה נתקף בתופעה זרה ונלעגה כזו, וכשאתה רואה עתונאים זקנים, שבמשך חמִשים שנה השתמשו בארה”ב בלשון רבים כדין, ועכשיו כותבים הם בלשון יחיד, וההרגל הטוב לא נעשה להם כלל לטבע שני, אלא נעקר הוא משרשיו כדי להשריש במקומו מנהג של שוטים – אי אתה יכול להִמנע מהרהורים נוּגִים על המתרחש בשדה לשוננו במדינת ישראל.

החודש שודר פרק ”רגע של עברית”, ובו הובאה עמדתו של אבינרי בעניין:

להורדת הקובץ, לחצו כאן.

מנחם: ארצות־הברית בת מאתיים שלושים וארבע שנים (יום). שלום, כאן מנחם פרי ורות אלמגור־רמון. ב־4 ביולי 1776, הִכריזו שלוש־עשרה המדינות המאוחדות של אמריקה על עצמאות, ונקבּע שמה של המדינה: ”The United States of America” – ארצות־הברית של אמריקה.

בכל השפות תורגם שמה של המדינה תרגום מילולי: ”המדינות המאוחדות של אמריקה”. אבל בעברית, אפשר לומר שהתרגום חָפשי. נכון, רות?

רות: נכון. השם ”ארצות־הברית” הוא מעין תרגום תָּכני. נראֶה שנבחֲרה המילה ”ארצות” כדי להבחין בין חלקיה של המדינה הגדולה לבין המדינה עצמה, כולה. המילה ”ברית” היא מעין פירוש של השם. בתולדות השימוש בשם ”ארצות־הברית”, מְעניינת במיוחד התפישׂה הדקדוקית; יחיד – או רבים? לפי עדותו של הבלשן יצחק אבינרי, וגם לפי עדויות אחרות, עד שנת 1959 בערך, כתבו בכל העתונים: ”ארצות־הברית החליטו”, למשל. לאט־לאט החלו לכתוב: ”ארצות־הברית החליטה”. אבינרי זועם על המעבר הזה ואומר: ”הדרך החדשה – תְּקלה, ולא תקנה!”. בערך ”ארצות־הברית” באנציקלופדיה העברית שיצאה ב־1954, נִכתב תמיד בלשון רבים, למשל: ”ארצות־הברית ויתרו סופית על קנדה”. כנראה, יוסף קלוזנר הוא שהיה מאחורי ההחלטה הזאת. מעניין שבאנגלית יש ויכוח דומה – ומצאתי מאמר בן שנה בְדיוק שכותרתו, לא פחות ולא יותר: ”The United States Is or Are?‎”. כותב המאמר מצטט היסטוריון האומר שהמעבר מלשון רבים לִלשון יחיד היה במלחמת־העולם השנייה, ושהוא מֵעיד על איחוד מלא וסופי בין מדינות ארצות־הברית, שבהיותן ”Is” ולא ”Are” היו לברית של ממש. ארצות־הברית של אמריקה.

מנחם: תודה רבה לך, רות אלמגור־רמון!

מכתב תמיכה באבינרי – נמצא ב”ידיעות אחרונות” מיום שישי, ו כסלו תשל”א (4/12/1970)

הקטע הבא לקוח מתוך ההקדמה לַספר "גנזים מגולים" (1968, יזרעל), שכתב אבינרי. הספר מֵכיל מאגר עצום של מילים שלא נכנסו לַמילונים בני־התקופה, או מילים שבעלי המילונים חשבום בטעות לחידושו של אדם אחר.

על אשת־נְעוּרַי היקרה בנשים

י ה ו ד י ת א

בת הרב ד״ר יעקב נאכט ז״ל

״מר לי מר, חשך עָלַי עולמי וקדרו חיי, בהחתף ממני אשת־נעורַי, רַעְיָתִי היקרה בנשים, יהודית בת הרב ד״ר יעקב נאכט ז״ל. היא היתה משענת־חיי הנאמנה ביותר. זה שלושים וחמש שנה. בזכות מסירות־נפשה ללא גבול, דַּאגתה עד אין שעור, אהבתה והסתפקותה – ניתן לי לבצע את מפעלַי הרבים בִשדה הלשון. בעיון ובהנאה היתה מעמיקה בִקריאת מאמרַי וּבקיאה בהם להפליא. בידיעותיה המרובות בִלשונות אירופה היתה לי לעזר הרבה פְּעמים במחקרי השוואה בין העברית לשאר לשונות. לא רק כל ספר חדש שלי, אלא אף כל מאמר חדש, שִׁמֵּש לה מקור של הנאה ועונג. סוף דבר: היתה זו אֵשֶׁת־חָבֵר־כְּחָבֵר במלוא המובן. הרבה משלי – שלה, בזכות תכונות־נפשה המעולות, המזהירות כזוהר אבני־חן יקרות. ועתה – לִבי עלי דוי ומחוץ, קרוע ומורתח, ואיני יודע במה אתנחם והיכן אשאב כוחות לבִצוע שאר מפעלַי, הטעונים עדיין השלמה וגמר״.

את דברַי אלה (שבסוף חוברת ״לשוננו לעם״, אדר–ניסן תשכ״ו) כתבתי בַיום השביעי לאבלי על מות אשת־נעורַי. שנה וחצי עברו מאז, והכאב – עמוק משהיה, היגון – קודר משהיה.

פעם בפעם היתה אומרת לי בזמן האחרון: ״תאמין לי כי יש לי חלק גם במפעליך הגדולים״. בִתמימותי הייתי כִּמערער על הנחה זו, שהרי סוף־סוף לא השתתפה בִּכתיבת ספרַי ומאמרַי, וגם לא הִכתבתים לה. ברם, עתה נוכחתי, לדאבוני הקודר, כי צדקה ממני. הן שלות־הנפש, שמחת־החיים וחדות היצירה – לא זוֹ בלבד שלא הופרעו אחרי נישואַי, מֵחֲמַת "רֵחַיִם שבצַוארי", אלא עוד חזקו והוגדלו בזכותה. ועתה – נגוז כל זה, חלף ועבר, כאלו לבלי שוב.

היא היתה לי לאשה בִשנת תרצ״א, וּבִמְסירות־נפש ללא גבול וּסְיָג לִוותה אותי כחבירה נאמנה בהגשמת כל מפעלַי. איני זוכר אם בִקשה ממני פעם שאקדיש שעה אחת משעות ״הקודש״ שלי לצרכי "החולין" שלה. עכשיו אני תוהה וחוכך, האמנם היו כאן קדשים וכאן חֻלין. רק דבר אחד אדע: רב מאד חלקה במפעלַי הלשוניים, כי התענינותה בהם והנאתה מהם – הם דבר שאינו מצוי כמעט. ועובדה אחת בלבד – במיוחד לקוראי ״יד הלשון״: היא אשר טרחה להשיג מו״ל לְסִפרי זה.

שיר של נחום סוקולוב ליהודית נאכט

רואה אני לפרסם כאן שיר שכתב נחום סוקולוב ליהודית רעיתי, בִהיותה כבת שבע. בשנת 1913 בִקר סוקולוב בבית חותני, הרב ד"ר יעקב נאכט, בעיר פוקשאני שברומניה. הילדה יהודית כבשה את לב סוקולוב בַחֲמודות סגולותיה היקרות: חן ויופי, שובְבות, בינה וחָכמה, ידיעות מרובות לא לפי גילה, ועל כולן – דִבור עברי רהוט, שבַימים ההם (לפני 50 שנה ויותר) וּבַמקום ההוא נחשב ממש לפלא לא־ייאמן. ישב סוקולוב ורשם באלבום של הילדה את השיר הבא, וגם טרח לנקדו כולו והריהו בזה לפני הקורא (אך לא בנִקוד ובשורות קצרות, כאשר כתב סוקולוב):

קטנה יפה – צִפור עפה – באביב.
הכל יִצמח – הכל ישמח – מסביב.
כן את, ילדה – חיי חלדהּ – בבית הורים:
אהבה, תום – נוה שלום – מוסר מורים.
קטנה יהודית, ליהודית הֱיִי, גדילה!

וּבִרְכַּת סוקולוב קמה ונהייתה: יהודית הקטנה היתה ליהודית גדולה־גדולה: הן באהבתה את תורת ישראל ואת ארץ־ישראל והלשון העברית, הן בִידיעותיה הרבות והעמוקות בַסִפרות העולמית, באמנות לכל סוגיה ובכמה וכמה לשונות (מבחינה זו – תמיהני אם יימצא בארצנו מִנְיָן נשים אשר ידמו לה). ועל הכל – סגולות־נפשה הנעלות והמזהירות יותר מאבני־חן יקרות.

* * *

גדול הכאב מאֹד, וַאֲיֻמִּים געגועַי לאשת נעורי, שהיתה מחְמד עיני ומחמד נפשי. מחמד עֵינַים היתה לא לי בלבד, כי בעָמדה על סף שנת השִשים היתה כבת שלושים ליופי. אם פסולני לעדות – יעידו על כך כל רואיה וּמַכּיריה, המְבכִּים את מותה בלא־עת.

יט אלול תשכ"ז, במלאת שנה וחצי למות אשת־נעורי.

"גנזים מגולים", עמוד 5.

"גנזים מגולים", עמוד 6.

להורדת הקובץ, לחצו כאן.

היום יום שני, ג' אדר ראשון תש"ל, הנני שר מִתפילות אבי ומורי הרב ר' משה, שהיה מתפלל בימים נוראים מדי שנה בשנה בעברו לפני התיבה. בִּתפילותיו היה משקיע ממיטב כוחותיו הנפשיים. וַאני הייתי מאזין כל שנה לתפילות אלה לא פעם אחת בלבד אלא יותר מתריסר פעמים, שהרי עוד מראשית אלול היה אבא מתחיל בחזרות בביתו לקראת הימים הנוראים. זכורני איך היה מסביר לי בטוּב טעם את ההבדל בין נגינת צַדִּיק ה' בתפילת אשרי בסליחות לבין נגינה זאת שלפני מוסף. "בסליחות", כך היה אומר לי, "הנוסח מלא יראה. ממש אימה כמעט. ואילו לפני מוסף הרי הוא רווי תחנונים ואפילו נימת ביטחון שאנו זוכים לשנה טובה". וכך היה מדגים בשירתו:…

תודה מכל הלב ליוסי, שתרם לנו אוצר שלא יסולא בפז.

תודתי ליוסי על סיועו בזיהוי מילים שלא הצלחתי לזהות.

ב"ה | ג' תמוז תשל"א, 25/6/1971

לכבוד עורך המדור־הסִפרותי של "ידיעות אחרונות", ת"ד 109, תל אביב.
ראיתי להשיב לַמשׂיגים על מר יצחק אבינרי ולאשר באו לקנטר ולערער תחת לאהוב את קנאותו לאמת ואהבתו את הלשון העברית. במאמריהם שהקטירו והקריבו על מזבח הדפוס בחרי אף ונתנו דופי על שיצא בגנות הלעז. לו רצו כי אז השכילו לדעת את צדקת דבריו, אבל "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ".
מר אבינרי הוא האיש (בהא הידיעה) בדור הזה אשר חרד לגורלה של הלשון העברית לבל תִּשָּכח מִפּינו. אי אפשר שלא להתמלא הערצה בראותנו יחיד, הטרוד בכל ישותו ברמ"ח איבריו ובשס"ה גידיו ללחום את מלחמתה של העברית. כתוצאה מִמלחמתו, משתחררת הלשון העברית שהייתה עשוקה עד כה. נאמן הוא למטרתו – לחסל את שִׁעְבּוּדָהּ של העברית ללעז ולהפכה לאדוני הארץ.

מצא פטישו סדן להכות עליו. עמדתו נעשית חריפה כמידת קשותו של הסדן. ומן הראוי שהכול יהיו גאים למול יהודי נועז ואמיץ כמר יצחק אבינרי – קנאי הלשון העברית העושה את מלאכתו באמונה ולא ישא פניו לאיש.

והנה ירד ירדו אנשים וּבמקום לעודדו ולחזק את ידיו או, לפחות, לְהִוָּסר (לקבל מוסר) ולשתוק, רגזו וקצפו ככתוב "שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ" וסוף דבר; "שׂוֹנֵא תוֹכַחַת בָּעַר". לא ישרה דרכם ולא מחכמה עצתם. עד מתי נתאווה לרעות בשדות זרים? האמנם כה דלה ירושתנו? הגיע הזמן שאחת ולתמיד נפריד את הלשון משאר הלשונות, נרענן את כוחותיה העצמיים ונעשנה יסוד לתרבות ישראל המתחדשת.

ברכה רבה יתברכו תלמידינו שבבתי־הספר התיכוניים אם מערכת העתון "ידיעות אחרונות" תאסוף את כל המאמרים של מר יצחק אבינרי אשר פורסמו בשבועות האחרונים ותוציאם לאור בקונטרס מיוחד. חשיבות מרובה יש לדבריו עבור כולנו שמעתה ואילך ניזהר זהירות יתירה שלא לפגוע בלשון העברית, נכבדהּ ונתגאה בה. תרומה זה, אשר תוגש ע"י עיתון ידיעות אחרונות תשמש ביטוי הולם להערכת מאבקו של מר יצחק אבינרי וגם שכרה בדבר משום "אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו".

יהודה כהן

חלק א' - 1971. לחצו להגדלה.

חלק ב' - לחצו להגדלה

″נגיד פרזלא כד רתיח″

הבלשן יצחק אבינרי כותב (היכל רש"י, כרך ד, עמ' ע):

ובדידי הוה עובדא: נשאלתי פעם כיצד מתרגמין לעברית את המאמר הלועזי, שתכנו הוא – חשל את הברזל בעודו חם. השבתי שמאמר חז"ל הוא: "נגיד פרזלא כד רתח"… אחרי כן בדקתי וחפשתי בתלמוד ובמדרשים ולא מצאתיו, ועד היום לא אדע מנין עלה במוחי מאמר ארמי זה. אין זאת כי אם ספוגה הארמית בדמנו העברי.

מצאתי שאין פתגם זה פרי רוחו של אבינרי, שכבר הובא כלשון הזו בספר "משלי ישראל",  פרק ד, ובלי ספק שם ראה ונשתכח ממנו. אלא שאף ספר  זה אינו בבחינת מקור,  ומעניין לידע מקור הביטוי. בספר  "פרדס  יוסף" (שמות, פרק ד, עמ' כט) בתוך רשימה של פתגמים שלא נודע מקורם, רושם: "בעוד הברזל חם הלמו", ומציע כמקור הרעיון את הגמ' בסנהדרין לג, ב: "אדמוקדך יקיד זיל קוץ קרך וצלי". בספר"בית אהרן" (לר' אהרן מגיד, חלק יא, נ.י. תשל"ח, עמ' תקנה) מצרף לענין זה את דברי אבות דרבי נתן, פרק טז: "ברזל… כל זמן שהוא בתוך האור עושין ממנו כל כלים שירצו", אך סוף דבר כלשון הזו לא נמצא.

מתוך "דאצ'ה", מיום י' באב ה'תשס"ט (31/07/2009)

באבן־שושן, בערך "נְגִיד פַּרְזְלָא כַּד רְתִיחַ" מצוין שהוא הופיע לראשונה בעברית החדשה. מוצעת גם הצורה המעוברתת: נַגֵּד הַבַּרְזֶל בְּעוֹדֶנּוּ חַם – כלומר: היה זריז ואל תחמיץ את שעת הכושר.

כאן אֲציין מעשה שהיה בשנת תש״ד (1944) בקיבוץ אשדות־יעקב, בימי הרצאותיי שם בחודש כסלו, והימים ימי בצורת וציפייה לגשמים. לבסוף הורידו השמים גשמי ברכה, ובו ביום המליטה פרה אחת עגלה. נשאלתי לקרוא לה שם, ותשובתי הייתה — ″מיטרה″, על שם המטר. תשובתי נתקבלה בשמחה, והשם אושר ונרשם בספר היוחסין של הרפת…

העגלה מטרה מקיבוץ אשדות יעקב. ″גנזים מגולים″, עמוד 202.