לפני שנים רבות היה הדבר, וַאֲני עודני ילד. פעם נתגלגלה לידי בבית הוריי חוברת של "השלח", ובה מלים ארוכות ומשונות יותר מִכְּדָרְלָעֹמֶר: ארפורמירואה, תרפורמירואה וכו'. החִדוש שבהן בשבילי היה – ניקודן. מלים קשות וַאֲרוכות שאינן מנוקדות – לא משכו את לבי. ידעתי שלגדולים נועדו. אך כל מלה מנוקדת – חֲזָקָה שלקטנים נכתבה. והנה, עמדתי לפני חידת־סתרים, שפתרונה נעלם ממני. הרושם היה כה חזק, שלא נעלם מִזכרוני עד היום. אחרי כן נתברר לי שסופר אחד (איני זוכר את שמו) הציע "לְיַהֵד" את כל הפעלים הזרים ולהשתמש בהם בנטייה כִּפְעלים עבריים. והמלים הנ"ל דוגמה הן לִנטיית הפועל "ריפורמירן" בעתיד… הצעה משונה זו לא יכלה, כמובן, להִקלט, ותֵמַהּ על עורך "השלח" שפרסמהּ. ראוי הדבר לשמש לקח טוב למי שמבקש לכבדנו בהצעות כאלה גם כיום.
תש"ג (1943)
"יד הלשון", עמוד 529.
(כל הדף)
תגים: יד הלשון
יצחק אבינרי 
להשאיר תגובה