ההקדמה לספר "גנזים מגולים"

בספר, ריכז אבינרי שלושת אלפים וחמש מאות ערכים, שרובם לא הובאו במילונים של אותה תקופה (עד שנות השישים) כלל, או שהובאו – אך בציון מקור מאוחר יותר.

מראשית ימי ילדותי אהבתי לרשום לעצמי מלים קשות ונדירות, שנזדמנו לי אגב־קריאה. בקשתי להעשיר בזה את לשון דבורי, כי מראשית ילדותי – עברית דברתי עם אבי ואמי. וכשהתחלתי ללמוד תלמוד רשמתי לי במחברות מיוחדות את המלים הקשות שבמשנה ובגמרא (מחברות אלה שמורות עמי לזכרון עד היום). כְּסָבוּר הייתי להעשיר ע"י כך את אוצר לשוננו ולהוכיח כמה עשירה העברית למעשה, ואך לחנם הננו מתחבטים בבקשת מלים לכלים ולפעולות, בה בשעה שֶׁעושׁר רב שמור לנו במקורותינו.

לימים, כשגדלתי והתחלתי לעיין במלונים תלמודיים, נוכחתי שבעצם כמעט לשוא טרחתי, כי רוב לקוטַי מכונסים וַעֲרוכים משכבר במלונים. לפיכך, אם בכל זאת נזדמנה לי במחברתי מלה שלא מצאתיה במלונים תלמודיים – היתה שמחתי כפולה ומכופלת.

זה היה בשנים שלפני מלחמת־עולם א. בראשית תרע"ד (1913) עליתי ארצה־ישראל ולמדתי שנה אחת בגמנסיה העברית הרצליה בתל־אביב. בימי חופשת הקיץ חזרתי לבית הורי בעֲיָרָה אונגן (על גבול ביסאראביה ורומניה), אך נבצר ממני לחזור ולשוב ארצה, כי בינתים פרצה המלחמה. עליתי שנית ארצה רק לאחר י"ב שנים (בי"ב שבט תרפ"ו – 27/1/1926).

במהרה נוכחתי שהלשון העברית הולכת מֵחיל אל חיל, וכִבושיה רבים בכל ענפי החיים. נוצרו הרבה מלים חדשות והושבו לתחיה הרבה מלים עתיקות. לשמע המלים הללו הייתי שואל את עצמי כלשון הכתוב: "מי ילד את אלה?… ואלה מי גִּדֵּל?… אלה איפה הם?"

איפה הם? זו השאלה היתה גוזלת את מנוחתי. ברור היה לי שלא כל המלים, הנראות כַּחֲדָשׁוֹת, אמנם חדשות הן. בטוח הייתי שמקצתן מצויות בִספרים עתיקים. אך מי חכם וימצאן ויגלה את מקורן?

בינתים הופיעו הכרכים הראשונים של מלון בן־יהודה, והרבה פְעמים מצאתי בהם את מבוקשי. אך לא תמיד. רבה היתה מבוכתי בראותי כי מלים פשוטות וּשגורות, לא חדשות אלא ישנות־נושנות, חסרות לפעמים לגמרי במלון בן־יהודה, או מובאות בלא כל מקור. למשל: אַפסות, בדיחה, ביזוי, בעל־חוב (הלוֹוה), מבולבל, התבלבל, הִתְיַבֵּשׁ, גיוּס, יחסן ועוד ועוד. חסרון השם מאסר עורר ממש סער, ועליו יסופר להלן (פרק ד ב).

ביחוד גדלה מבוכתי בראותי חוקרי־לשון מובהקים, כמדקדק א. אברונין, זוקפים לזכות ביאליק מלים (כגון: נדלח, נחטף, מוּגר) שבטוח הייתי בהן כי ישנות־נושנות הן, ולא ביאליק הוא שחדשן.

ידעתי גם ידעתי: יותר ממה שעיינתי ובדקתי והבאתי, נותר עוד לעיין ולבדוק ולהביא. מי איש ויאמר כי יש בכוחו לבדוק את כל הספרים העתיקים, שנדפסו ושהולכים ונדפסים שנה־שנה? הוצרכתי, אפוא, לָעוּג עוגה לעצמי, בחינת עד כאן תבוא ולא תוסיף, כי ברור היה לי מראשית עבודתי שאם אֲבקש לתפּוס מרובה יתקיים בי "תפסת מרובה לא תפסת". עצם השאיפה לִשלמות גמורה לא תתכן בשום אוצר־מלים, כל־שכן באוצר שכזה. לפיכך כבשתי את יצרי הטוב, מתוך תקוה שיקויים בי סופו של אותו מאמר: "תפסת מועט – תפסת".

ואם אמנם לא עלי המלאכה לגמור, לא ראיתי עצמי בן־חורין ליבטל הימנה. עשיתי במיטב רצוני ויכלתי, ואני תקוה כי פעלי יירצה.

כל זה המריצני לחזור ולשאוב מן המקורות, כאשר עשיתי בילדותי, בחינת "חדש ימינו כקדם" ; אלא שהפעם – לאחר תקופת־גדול של 15 שנה ויותר – לבשה העבודה צורה אחרת. היא נעשתה באותה מדה של אהבה, שקידה ומסירות, שהיתה לי בילדותי, אך, כמובן, ביתר דעת ותבונה.

כל ספר עתיק שנזדמֵן לי הייתי קורא ומעיין בו לא סתם להנאתי ולטובתי, אלא לטובת העברית, כביכול, כמי שבא לקנא את קנאתה, להוכיח את עַשְׁרותה ולסתור את הטענות על דלותה…

ארבעים שנה נמשך בנין האוצר הזה, המכיל יותר משלשת אלפים ערכים, מלוקטים מתוך מאות ספרים עתיקים.

מתוך: "גנזים מגולים", עמוד 8

מתוך: "גנזים מגולים", עמוד 9

מודעות פרסומת

תגים: , ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: