יהודה כהן, אביו של יוסי, היה מֵשיב בלהט לַמשיגים על יצחק אבינרי. במכתב הבא, יחיד מִנִּי רבים, הוא הִביע את תַּרְעֻמְתּוֹ על כך שבִּ"ידיעות אחרונות" נותנים במה להשגות עליו ללא הכרה בקנאותו של אבינרי לאמת.
תודתי ליוסי על סיועו בזיהוי מילים שלא הצלחתי לזהות.
ב"ה | ג' תמוז תשל"א, 25/6/1971
לכבוד עורך המדור־הסִפרותי של "ידיעות אחרונות", ת"ד 109, תל אביב.
ראיתי להשיב לַמשׂיגים על מר יצחק אבינרי ולאשר באו לקנטר ולערער תחת לאהוב את קנאותו לאמת ואהבתו את הלשון העברית. במאמריהם שהקטירו והקריבו על מזבח הדפוס בחרי אף ונתנו דופי על שיצא בגנות הלעז. לו רצו כי אז השכילו לדעת את צדקת דבריו, אבל "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ".
מר אבינרי הוא האיש (בהא הידיעה) בדור הזה אשר חרד לגורלה של הלשון העברית לבל תִּשָּכח מִפּינו. אי אפשר שלא להתמלא הערצה בראותנו יחיד, הטרוד בכל ישותו ברמ"ח איבריו ובשס"ה גידיו ללחום את מלחמתה של העברית. כתוצאה מִמלחמתו, משתחררת הלשון העברית שהייתה עשוקה עד כה. נאמן הוא למטרתו – לחסל את שִׁעְבּוּדָהּ של העברית ללעז ולהפכה לאדוני הארץ.מצא פטישו סדן להכות עליו. עמדתו נעשית חריפה כמידת קשותו של הסדן. ומן הראוי שהכול יהיו גאים למול יהודי נועז ואמיץ כמר יצחק אבינרי – קנאי הלשון העברית העושה את מלאכתו באמונה ולא ישא פניו לאיש.
והנה ירד ירדו אנשים וּבמקום לעודדו ולחזק את ידיו או, לפחות, לְהִוָּסר (לקבל מוסר) ולשתוק, רגזו וקצפו ככתוב "שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ" וסוף דבר; "שׂוֹנֵא תוֹכַחַת בָּעַר". לא ישרה דרכם ולא מחכמה עצתם. עד מתי נתאווה לרעות בשדות זרים? האמנם כה דלה ירושתנו? הגיע הזמן שאחת ולתמיד נפריד את הלשון משאר הלשונות, נרענן את כוחותיה העצמיים ונעשנה יסוד לתרבות ישראל המתחדשת.
ברכה רבה יתברכו תלמידינו שבבתי־הספר התיכוניים אם מערכת העתון "ידיעות אחרונות" תאסוף את כל המאמרים של מר יצחק אבינרי אשר פורסמו בשבועות האחרונים ותוציאם לאור בקונטרס מיוחד. חשיבות מרובה יש לדבריו עבור כולנו שמעתה ואילך ניזהר זהירות יתירה שלא לפגוע בלשון העברית, נכבדהּ ונתגאה בה. תרומה זה, אשר תוגש ע"י עיתון ידיעות אחרונות תשמש ביטוי הולם להערכת מאבקו של מר יצחק אבינרי וגם שכרה בדבר משום "אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו".
יהודה כהן
חלק א' - 1971. לחצו להגדלה.
חלק ב' - לחצו להגדלה
יצחק אבינרי 
להשאיר תגובה