מעשה בבשר קצב. — י. ל. פרץ כתב באחד מסיפוריו שבית־הדין הכריז כי ״בשרו של הקצב פִּגּוּל״ /(מבאיש)/. ועל זה העיר מ. סתוי: ״קורא תמים לא יבין לאיזה בשר מתכוונים כאן: אם לבשר הקצב גופו, או לבשר הבהמות הנמכר במָקוֹלין של הקצב״. לפיכך הוא מתקן: 
לא "בשר הקצב״, אלא ״הבשר הנמכר על־ידי הקצב״. ראוי להעיר שכבר מצאנו בתלמוד בדיחה בענין כזה ממש: במסכת בכורות (דף ח:) מסופר על ר׳ יהושע בן חנניה שבִּקש להתל בקצב אחד ואמר לו: ראשך בכמה? אמר לו הקצב: בחצי זוז. נתן לו חצי זוז ואמר לו: תן לי ראשך. נתן לו הקצב ראש של בהמה. אמר לו ר׳ יהושע: אני ״ראש של בהמה״ אמרתי? אני ראשך אמרתי… כל זה מסופר דרך בדיחותא, ולא אמר לו ר׳ יהושע כן, אלא כדי להשיג ממנו את מבוקשו, שיראהו הקצב בית פלוני. ואלו בדורנו מבקשים ברצינות לפסול את ״בשר הקצב״… אנה אנו באים בדיוקים כאלה? שמא נבוא לפסול גם את דברי הבריות, המדברים על ״רגל קרושה״ של המבשלת (ואין זו רגלהּ) או על ״הכבד הקצוץ שלה״… ודאי, מקום לבדיחה — יש כאן, אך לא מקום לפגם ופסול. אין שעור לגִבּובי ״דיוקים״. שנכפה על עצמנו, אם נחשוב על ״קוראים תמימים״…
(כסלו תשכ"ג)
"יד הלשון" עמוד 509
This entry was posted on 28.10.2010 at 11:08 and is filed under יד הלשון, יצחק אבינרי. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed.
You can leave a response, or trackback from your own site.
יצחק אבינרי 
להשאיר תגובה