Archive for the ‘ילדותו’ Category

אזנמן – חג פורים

19.03.2011

החודש אנו מציינים את חג פורים. המאכל הכי אפייני לחג הוא האזנמן. כך קרא אבינרי למאפה, כדי לחלץ אותנו מהקושי שבהטיית השם וביידועו. אך תחילה נרחיב מעט על תולדות המאפה.

מקור השם ״אוזן המן״
השם ״אוזני המן״ הוצע על־ידי יהודי גרמניה ויהודי איטליה בהשפעת מדרש אגדה, שהמן הרשע נכנס לגנזי המלך כשהוא אָבֵל וחפוי ראש (״וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ״ (אסתר ו יב)), וכשאוזניו מקוטפות (ומכאן הביטוי הציורי ״יצא ואוזניו מקוטפות״ – יצא בבושת פנים, כְּצפוי לעונש). ואכן, בארצות שבהן נידונו בימי הביניים אנשים לתלייה, נהגו ״לקטוף״ את אוזניהם.
המנהג לאפות אזנמנים פשט בעדות אשכנז. האזנמן נאפה בצורת משולש ובמסורת האשכנזית נהגו למלאו בפרג טחון. השם ״מוֹהְן״ Mohn (פֶּרֶג ביידיש; ומכאן: מאן־טש Mohntasch – כיס פרג) מכיל את אותיות המן, והצליל הדומה הזכיר לשומע, ככל הנראה, את הצֵרוף ״המן תש״ (= תש כוחו של הצורר) לשמחת העם היהודי.

(ע״פ הד״ר מ. רוזן; ״עוד מילה ברגע״)

עַל מִשְׁמַר לְשׁוֹנֵנוּ
הַקֵץ לְאָזְנֵי־הָמָן
יְחִי הָאָזְנְמָן

עוֹד בִּימֵי יַלְדוּתי הָיָה לִי הַשֵׁם ״אָזְנֵי־הָמָן״ כַּחֹמֶץ לַשִׁנַיִם (הַמַאֲפֶה עַצְמוֹ עָרַב, כַּמוּבָן, לְחִכִּי מְאֹד…): הַרְבֵּה פְּעָמִים הָיִיתִי נִתְקָל בּוֹ כִּבְאֶבֶן־נֶגֶף מַמָשׁ. וּבֶאֱמֶת, כֵּיצַד נֹאמַר:
– אִמָא, תְּנִי לִי עוֹד אָזְנֵי־הָמָן אֶחָד? אוֹ – עוֹד אֹזֶן־הָמָן אַחַת?
וּמַה נַעֲשֶׂה בְּהֵא הַיְדִיעָה: הָאָזְנֵי־הָמָן הָיוּ מְצֻיָנִים (מְצֻיָנוֹת)? אָזְנֵי־הֶהָמָן? הָאֹזֶן־הָמָן הַזֹאת?

בְּקִצוּר – תּלֵי־תִלִים שֶׁל קֻשְׁיוֹת וּקְשָׁיִים, שֶׁרַבִּים מִיַלְדֵי יִשְׂרָאֵל מִתְלַבְּטִים בָּהֶם מִסְתָמָא עַד הַיוֹם. וְעַל הַכֹּל – הַשֵׁם ״הָמָן״ כְּשֶׁלְעַצְמוֹ. תָּמִיד חָרָה לִי עַל מָה וְלָמָה נַזְכִּיר אֶת שֵׁם הַצוֹרֵר הַזֶה עַל אַחַד הַמַאֲכָלִים הָעֲרֵבִים בְּיוֹתֵר לְחִכֵּנוּ. הֵן דַוְקָא בְּשַׁבָּת שֶׁלִפְנֵי פּוּרִים קוֹרְאִים אָנוּ בְּפָרָשַׁת זָכוֹר: ״תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק״, וְלִבְסוֹף – הִנְנוּ מַזְכִּירִים אֶת שְׁמוֹ בִּימֵי הַפּוּרִים עַל אֶחָד מִמִינֵי־הַמַאֲפֶה הַמְשֻׁבָּחִים בְּיוֹתֵר. הֵן גַם בִּלְעֲדֵי זֹאת שָׂבַעְנוּ ״הָמָנִים״ בְּכָל הַדוֹרוֹת. וּבְדוֹרֵנוּ אָנוּ – יוֹתֵר מִכֻּלָם.

כָּל הַקֻשְׁיוֹת הַלָלוּ נִפְתָּרוֹת וּמִסְתַּלְקוֹת כְּהֶרֶף עַין:
אַל תִּקְרָא אָזְנֵי־הָמָן, אֶלָא אָזְנְמָן!
אָזְנְמָן יֵשׁ לוֹ גַם מִשְׁקָל עִבְרִי: מִשְׁקָלוֹ דוֹמֶה לְשֶׁל תֻּרְגְמָן, גֻדְגְדָן, דֻבְדְבָן. שִׁמוּשׁוֹ נוֹחַ וָקַל, בְּיָחִיד וּבְרַבִּים וּבְהֵא הַיְדִיעָה: אָזְנְמָן מְצֻיָן; הָאָזְנְמָן הַגָדוֹל, הָאָזְנְמָנִים הַקְטַנִים. גַם הַשֵׁם הָמָן נִבְלַע בּוֹ וְלֹא נוֹדַע כִּי בָּא אֶל קִרְבּוֹ. כֵּן יִבָּלְעוּ כָּל ״הֶהָמָנִים״ הַקָמִים עָלֵינוּ.

יצחק אבינרי

מתוך ״על המשמר לילדים״ (?) באדיבות ״לילבס״ מקהילות ynet


ההסבר ניתן גם ב״יד הלשון״:

אזנמן (אזני־המן)
השם ״אזני־המן״ אינו, כידוע, מן המוצלחים ביותר. כמה וכמה טעמים בו לפגם:
א) הילדים מתקשים להשתמש בו ביחיד. כיצד יאמרו: ״אזני־המן גדול״, ״אוזן־המן גדולה״, ״אוזן־המן גדול״?
ב) וכיצד מצרפין לו את הא הידיעה? ״האזני־המן״, ״אזני־ההמן״?
ג) אפילו ברבים אין שמושו נוח כלל, כי אין מינו ברור, הזכר הוא או נקבה. בחוגי הגננות כבר עמדו, כנראה, על התקלה שבדבר, ולפיכך רשום בהצגה לפורים /(מאת לוין קיפניס)/ ״מעשה באזנהמן״. אך אין כאן אלא תקנה פורתא. כדי להִנצל מכל סבך התקלות הריני מציע למזג את שתי המלים לאחת: אָזְנְמָן (אלף ומם בקמץ, זין ונון בשוא), וברבים — אזנמנים. ע״י זה גם נִפָּטר מן הצורך להזכיר כל פעם את השם המן, כי האזנמן יבלענו. כן ייבלעו ויאבדו כל צוררי ישראל.

(דבר לילדים ז אדר שני תש״ח, פנת הלשון י אדר תשי״ב).

אבינרי מדווח שבקיצור שהנהיג תמך גם הסופר לוין קיפניס ז״ל:

זכיתי שהצעתי מצאה אזנים קשובות: במודעות של מרכז הסתדרות המורים על הצגת פורים לילדים (מטעם התיאטרון לילדים שליד מרכז הגננות) נדפס כבר: מעשה באזנמן. ומר לוין קיפניס אף כבדני במכתב ברכה וקורת־רוח: ״יחי האזנמן״!

(לוח הקואופרציה תש״כּ)

״יד הלשון״, עמוד 16

״יד הלשון״, עמוד 17

במילון ״אבן־שושן״ (תשס״ג, 2003) ניקדו: ״אֹזֶנְמָן״. אני משער שהסיפור לא עמד לנגד עיניהם בשעת הכתיבה.
אם נפלה שגיאה בהעתקת הניקוד כפי שהותקן בכתב העת או בפרטים הכתובים למעלה, אנא כתבו לי על כך בתגובות.
מודעות פרסומת

הקלטה ג': טוב טעם

14.07.2010

ההקדמה לתפילת אשרי, כפי שהוקלטה ב־9/2/1970, ג' אדר א' תש"ל:


להורדת הקובץ, לחצו כאן.

היום יום שני, ג' אדר ראשון תש"ל, הנני שר מִתפילות אבי ומורי הרב ר' משה, שהיה מתפלל בימים נוראים מדי שנה בשנה בעברו לפני התיבה. בִּתפילותיו היה משקיע ממיטב כוחותיו הנפשיים. וַאני הייתי מאזין כל שנה לתפילות אלה לא פעם אחת בלבד אלא יותר מתריסר פעמים, שהרי עוד מראשית אלול היה אבא מתחיל בחזרות בביתו לקראת הימים הנוראים. זכורני איך היה מסביר לי בטוּב טעם את ההבדל בין נגינת צַדִּיק ה' בתפילת אשרי בסליחות לבין נגינה זאת שלפני מוסף. "בסליחות", כך היה אומר לי, "הנוסח מלא יראה. ממש אימה כמעט. ואילו לפני מוסף הרי הוא רווי תחנונים ואפילו נימת ביטחון שאנו זוכים לשנה טובה". וכך היה מדגים בשירתו:…

תודה מכל הלב ליוסי, שתרם לנו אוצר שלא יסולא בפז.

הקלטה ב': אזמר בשבחין ואסדר לסעודתא

12.05.2010

http://sites.google.com/site/avineryitz/AzamerBishvakhin.mp3?attredirects=0&d=1
(להורדה, לחצו כאן)

אני יצחק אבינרי, מזמר בזה בתל־אביב בחודש שבט תש"ל (תחילת 1970) את הזמירות לשבת שהיו מזמרים לפני חמישים שנה ויותר בבית הרב מסקולען רבי אברהם פורטוגל זכרו לברכה. זמירות אלה שמעתי לאחרונה לפני ארבעים וחמש שנים, שנה אחת לפני עלייתי ארצה־ישראל, שבה אני יושב ארבעים וארבע שנים רצופות. שמעתי אותן מפי בנו של הרב מסקולען ודודי ישעיהו פורטוגל, שנשא לאשה את אחות אבי וגם מפי אחי דודי הידוע היום בשם "הרב הצדיק רב נסים מסקולען". זה היה בימי היות אבי ומורי רב באונגן הסמוכה לסקולען על גבול בסרביה ורומניה. שמעתי זמירות אלה הרבה פעמים והייתי מזמר אותן בשבת בבית הוריי וגם כיום הנני מזמר אותן בביתי, ולכן שמורות הן יפה בזכרוני. אני שר בדיוק כשם ששמעתי אותן מפי בני הרב מסקולען ואינני משנה בהן דבר; לרבות מלעיל במקום מלרע, ולהפך. השינוי היחידי הוא זה שהם שרו, כמובן, במבטא אשכנזי, כנהוג בבסרביה, ואני במבטא ספרדי. תשע זמירות הן ולהן שבעה ניגונים. אזמר בשבחין ובאותו ניגון גם אסדר לסעודתא. שני בתים אחרונים של כל מְקַדֵּשׁ. ריבון עולם ובאותו ניגון גם דרור יקרא. לסעודה שלישית אתה אחד וברוך אל עליון ולמוצאי שבת המבדיל ואל תירא אבי יעקב. ובכן, אני מתחיל באזמר בשבחין.

להמשך מילות הזמירות, לחצו כאן (נפתח בדף חדש).

תודה ליוסי!

הקלטה א': ההקדמה להקלטות

09.05.2010

ההקלטה הראשונה של יצחק אבינרי מבין אלו ששלח יוסי מושמעת כאן לראשונה. במקור, היא הוקלטה על תקליט וכעת אופשר להאזין לה. כך מתקיימת צוואתו של אבינרי: לשמר את מסורת הניגונים מהעיירה שממנה בא ושנכחדה בשואה. תמללתי את הנאמר:

להורדת הקובץ, לחצו כאן.

היום, י"ב שבט תש"ל, מלאו ארבעים וארבע שנים לישיבתי הרצופה בארץ־ישראל. אני מדגיש: הרצופה. כי לא עזבתי את הארץ במשך כל התקופה הזאת אף ליום אחד. וַאֲני ידעתי; כיום אין מתפארים בזה. ונהפוך הוא. מי שישב בארץ עשר שנים ועדיין לא יצא קצת לחוץ־לארץ – הרי כמתבייש בָּזֶה או נחשב בעיני אחרים כמין בטלן. אין מתביישים כיום להתגנדר בשמות משפחה כגון: רבי, קודש, אולי יש גם קודש קדשים. כשם שלהפך – יש גם יהודי בירושלים שאינו מתבייש להיקרא בשם גָּלְיָת הפלישתי. אבל לשבת בארץ עשרות שנים ולא לצאת ממנה אף ליום אחד – בזה מתביישים קצת. לפיכך, הינני מדגיש שאני מתפאר בזה. יום מכובד הוא בחיי והחלטתי להתחיל ביום זה את הקלטת הניגונים ששמעתי בילדותי וגם בנעוריי מפי אבי ומורי הרב ר' משה מנוחתו כבוד. רוב הניגונים הללו אמורים בפרקי תפילה ורק מקצתם זמירות לשבת. אבא שמע אותם מפי אביו ואביו מאבותיו ומרבותיו. אבי אבא הרב ר' ניסן רבלסקי מקאזאטין באוקראינה הוא המשמש יסוד לשם משפחתנו אֲבִינֵרִי, וברצוני להרחיב עליו קצת את הדיבור. כאשר עלינו ארצה בשנת תרפ"ו אמר לי אבא: "אתה יודע שבְּחוץ־לארץ הייתי כותב תמיד את שם משפחתנו רבילסקי, ביו"ד? היו לי שני טעמים לכך: א. שלא יטעו ולא יקראו רעבְּלעסְקי; ב. שבבואי לארץ־ישראל אשר אליה נכספתי כל ימיי, אשמיט את הסוף הלועזי ־לעסקי ויישאר רַבִּי." אמרתי לו: "מה פירוש שאתה תקרא לעצמך "רַבִּי"? יקראו לך האחרים 'רבי' אך לא אתה." "מה אתה מציע?", שאלני אבא. עברו ימים אחדים חשבתי וחשבתי, והצעה נפלאה צצה במוחי. הן אבי־אבא, סבא, היה חותם הרבה פעמים את שמו בשאלות ובתשובות בראשי תיבות: נֵ"ר; כלומר ניסן רבלסקי. ולכן הצעתי לאבא ששם משפחתנו יהיה מיוסד על נ"ר: "אֲבִי־נֵרי". ויש לזה אסמכתא בתנ"ך; על אבנר שר צבא שאול; הוא אבנר בן־נר, ויש בתנ"ך גם "אבי נר". אבא קיבל את הצעתי בהתלהבות. וכשהתאזרחנו בשנת 1928, ל"אבינרי" הייתה זו המשפחה הראשונה בשם זה. אחר־כך זכו רבים מן ההפקר וכיום נתרבו בארץ האבינרים. סבי זה, שהקדשתי לו כרך ראשון של היכל רש"י, חונן בקול עָרֵב והיה עובר לפני התיבה כל שבת וגם קורא בתורה. בייחוד הנעים זמירות בימים נוראים. זה לא כבר שמעתי מפי אחד המתפללים בבית הכנסת פועלי צדק בדרום תל־אביב שבקזאטין היו אומרים כי כאשר הרב ר' ניסן יורד לפני התיבה בימים נוראים, יש לקוות כי הוא יביא בתפילתו ישועות ונחמות ליהודים.

החותמת של הרב ר' משה רבלסקי. שימו לב ליו"ד שעליה דיבר אבינרי.

חוויות ילדות – חלק ב'

16.04.2010
הפעם – גן החיות ושיחה חמימה עם ילד מתוק שזהותו אינה ידועה:
ביבר: החייאת הַבֵּיבָר. – זכורני שבימי ילדותי היו נוהגים לקרוא לגן זואולוגי – ביבר (כשמו התלמודי). כיום נטשנו את הביבר לגמרי, ואין לנו אלא את גן החיות. תיתי לו למשוררנו שמעונוביץ', שבזכות ספרו "בשבילי הביבר" עדיין הביבר חי וקיים… אין אני מערער, חלילה, על "גן החיות". הצרוף – טבעי ונאה, ואין לקפחו. הוא גם נתחבב מאוד על הילדים, ולא אקפח כאן שכר שיחה נאה: מעשה בילד – מילדי הגן – ששאלתיו מתי ילך כבר לבית הספר, והוא ענני בתום לבו: – אני צריך עוד ללכת קודם אל גן החיות… (כסבור היה שגן החיות הוא מעין מוסד־ביניים, בין הלימוד בגן ללימוד בבית הספר). אפע"פ כן כדאי שמנהלי גן החיות יתנו את דעתם על החייאת הביבר. אולי כדאי שנשתמש בו במקום "אקוואריום" (הביבר – עניינו, כידוע, גם בריכה לדגים), או נייחד לו איזו הוראה אחרת, ובלבד שלא נטּול את נשמתו בנטישה.
פנ"ה ה כסלו תש"ז (1947)

"יד הלשון", עמוד 74.

חוויות ילדות – חלק א'

08.04.2010

לפני שנים רבות היה הדבר, וַאֲני עודני ילד. פעם נתגלגלה לידי בבית הוריי חוברת של "השלח", ובה מלים ארוכות ומשונות יותר מִכְּ‏דָ‏רְלָ‏עֹ‏מֶ‏ר: ארפורמירואה, תרפורמירואה וכו'. החִדוש שבהן בשבילי היה – ניקודן. מלים קשות וַאֲרוכות שאינן מנוקדות – לא משכו את לבי. ידעתי שלגדולים נועדו. אך כל מלה מנוקדת – חֲזָקָה שלקטנים נכתבה. והנה, עמדתי לפני חידת־סתרים, שפתרונה נעלם ממני. הרושם היה כה חזק, שלא נעלם מִזכרוני עד היום. אחרי כן נתברר לי שסופר אחד (איני זוכר את שמו) הציע "לְיַהֵד" את כל הפעלים הזרים ולהשתמש בהם בנטייה כִּפְעלים עבריים. והמלים הנ"ל דוגמה הן לִנטיית הפועל "ריפורמירן" בעתיד… הצעה משונה זו לא יכלה, כמובן, להִקלט, ותֵמַהּ על עורך "השלח" שפרסמהּ. ראוי הדבר לשמש לקח טוב למי שמבקש לכבדנו בהצעות כאלה גם כיום.

תש"ג (1943)

"יד הלשון", עמוד 529.

(כל הדף)