Archive for the ‘מכתבים וגלויות’ Category

נָמָל או נָמֵל?

11.05.2011

בשנה שעברה הכרתי את מר יוסי כהן (סיפורו הובא כאן). מן האוצר הבלבדי שמסר תומללו הקלטות ונסקרו פריטים תיעודיים רבים, עד כי מסופקני אם הייתי מגיע אליהם אי־פעם אילולא מר כהן. מאמר מעניין במיוחד שהעלה עוסק בשאלת ההגייה של המילה נמל. נראה שהצורה הרווחת יותר בימינו היא נָמָל, ואולם גם נָמֵל (בצירי) נשמעת מפי דוברי עברית גדולים כקטנים. הם משתמשים בהן בערבוביה, ורובם מהססים: נָמָל או נָמֵל? –

נפתח בניתוח מקור המילה נמל:

מוצא המילה נמל הוא מן היוונית העתיקה. המילה חדרה ללשוננו בתקופת המשנה והתלמוד, והיא מופיעה בתלמוד הירושלמי ובמדרשי אגדה בצורה היוונית לִימֵן (בלשון חז”ל מצויה הצורה היוונית למין במשמעות נמל, כך למשל: ”למינא של קיסרין”), ואילו בתלמוד הבבלי אנו מוצאים לראשונה נָמֵיל; וכך כתוב שם: ”פעם אחת נכנסנו לנמיל עד שחשכה” (עירובין ד ב), כלומר: נטלו בעברית את האותיות של המילה היוונית לִימֵן (שהיא צורת משנה של לימנוס λιμένας) ושינו בהן את הסדר. כך נתקבלה המילה נמל.
מן היוונית חדרה המילה לימן גם לארמית, ובלשון הארמית נמל הוא לָמִינָא – מכאן, כנראה, הגיעה המילה לערבית גם כן בצורה לָמִינָא; אך הערבים סברו בטעות שה־ל של למינא היא אל היידוע. לכן השמיטו את ה־ל של למינא, וכעת הם אומרים: מִינָא (ميناء).

(עובד מתוך ”מילה ברגע” לד”ר רוזן.)

אפולו 17, זמן־מה לפני שיגורה, דצמבר 1972. זו הייתה החללית המאוישת הראשונה שהונחֲתה על הירח. את המילים אייש ואיוש חידש אבינרי.

יום שלישי, כמה חודשים אחרי נְחִיתתהּ של ”אפולו 17” על הירח, נשלחה גלויה לבית משפחת כהן. למרבה הפלא, היא מוענה לילד רך – יוסי – שמלאו לו אך שלוש שנים תמימות.

ב אדר ב' תשל”ג
”משנכנס אדר מרבין בשמחה” (תענית כט.)

לַחֲבִיבִי יוֹסִי, הֶחָמוּד מְאֹד,
בְּאַהֲבָה וְגַם בְּכָבוֹד

אלה הן המלים שכּתבתי בראש מאמרי, אשר ידָפס אי”ה השבוע ב”מעריב”, ובו עניתי על שאלתך:
”איך צריך לומר: נָמָל או נָמֵל?”
כּיום הזה ישמחו ודאי הוריך במאמרי יותר ממך, אבל אקוה שכאשר תגדל ותקרָאֶנּוּ בעצמך – תשמח בו לא פחות מהם.

באהבה רבה,
יצחק אבינרי

גלויה מיום ב אדר ב התשל”ג ששלח אבינרי ליוסי כהן

במאמר שפרסם אבינרי ב”מעריב” הוא נקט את הכתיב ”נמיל” כדי להבטיח שהמילה תיקרא בצירי, נָמֵל, וזה בשל אילוצי הדפוס באותם ימים. בחרנו להביא את דבריו ככתבם וכלשונם:

נָמָל או נָמֵל?

לחביבי יוסי, הֶחמוד מאֹד,
באהבה וגם בכבוד.

ביום ראשון, כג אדר א, צלצל אלי מגבעתיים ילד בן 4 שנים פחות רבע, ושמו יוסי, בן יהודה ומרים כהן, ושאלה בפיו בזה הלשון:

איך צריך לומר: נָמָל או נָמֵיל?

ממש לא האמנתי למשמע אזנַי. הייאמן? ילד, אשר זה עתה התחיל ללכת לגן, שואל שאלה כזאת?! אבל הוא שאל בצורה ברורה כזאת, שלא היה כל טעם לבקש ממנוּ לחזור על שאלתו… חשבתי רגע קט ועניתי לו:

כאשר אהיה בביתכם אומר לך.
–אז בוא עכשו
אלינו, הֵשיב מיד.

הצעה ובקשה ברורה, לא פחות מן השאלה… שוב חשבתי קצת ועניתי לו:

אפשר לומר גם כך וגם כך.

הפעם נשתתק, ולא אמר דבר. הבנתי שתשובתי אינה מניחה את דעתו, ולכן הִמשכתי:

אמור נא לי, יוסי: מה נעים לך יותר לומר: נָמָל או נָמֵיל?
–נָמֵיל
, הֵשיב לי.

מִלה אחת בלבד, והתשובה ברורה.

ובכן, אמור נָמֵיל, השבתי לו. ובזה תמה שיחתנו.

אחרי־כן נִגשה אמו לטלפון והִסבירה לי את פשר השאלה: מִפי הגננת שמע נָמָל, ומִפי אמו – נָמֵיל, ואין הוא יודע מהו הנכון. בצר לו החליט לפנות אלַי, לחלצו מן הספק…

עד כאן – על השואל. ועכשו – לעצם השאלה:
למעשה כבר מיציתי את גלגולי הנָמָל והנָמֵיל וביררתי את העניָן בירור מפורט בלוח הקואופרציה לשנת תשכ״ט (ע׳ 279 ואילך). ברם, תפוצת הלוח הזה אינה מגעת אלא לאחוז אחד בערך מתפוצת ״מעריב״, ולכן ארשה לעצמי להביא בזה את קִצור הדברים.

נוף נמל חיפה, התשס”ג

השם נָמָל אין לו כל קשר עם הנְמָלה העברית. נָמָל הוא שִׁבוש השם הלועזי למין (לימאן), ובמקום ״נמֵילה של יפו״ יש גם ״למינה של יפו״. למד ונון התחלפו כאן במקומותיהם, וכך יצא נָמָל במקום למין או לימן (כעין החִלוף של לִירָה ורִילָה בפי אַחֵינוּ, יוצאי תימן).
נָמָל, במשקל גָּמָל, כָּנָף, שגור בפינו שנים רבות, וכן מנוקד אף בדפוסים ישנים במשנה (ערובין ד ב), וגם חנוך ילון נִקד כן. אמנם, יחידים נִקדו נָמֵיל, בצירה, וכן בזִכרונות ועד הלשון משנת תרפ״ח (עמ׳ 45), אך לא הצליחו להשריש צורה זו. עד שבאו הנְמָלים הקטנות והחרוצות, והן הן שהרסו את הנָמָל והצריכו להנהיג נָמֵיל.
סִפור המעשה פשוט מאֹד: לְפָנים היה לנו נָמָל אחד בלבד, ואִלו כיום יש לנו נְמָלים. ואיך נבחין בין נְמָלים־חרקים לנְמָלים־חוֹפים? מכאן צמחה ״המהפכה״, ולפני 5 שנים (בחודש שבט תשכ״ח, הוא פברואר 1968) הִתחיל הרדיו להשמיע נָמֵיל ונְמֵילים, לתמְהון לב כל השומעים. מסתבר שהאקדמיה ללשון העברית – היא שהחליטה על כך, והחלטה נבונה היא, אך רבים מתמרמרים על כך וטוענים:
– 30 שנה אמרתי נָמָל, ועכשו עלי לומר נָמֵיל?

יש בתוכנו גם זקנים, שהנָמָל שגור בפיהם לא 30 שנה, אלא 50 ויותר… ואני, כאִלו אמר לי לבי לפני 30 שנה ויותר, כי יום יבוא ויהיה לנו לא נָמָל אחד בלבד, ולכן כתבתי בספרי הקטן ״כבושי העברית בדורנו״ (עמ' 163) שאולי נצטרך להתיר לעצמנו נְמָלות כלשון רבים של נְמָלה (כמו בפירושי רש״י לנדרים כד:), להבדיל ביניהן לבין נמָלים שעל שפת הים.
לא פיללתי כי תקום בנו רוח לדחות נָמָל מפני נָמֵיל. ואולם – אשר לא פִּללתי בא ויהי.
עכשו, שעלה הכורת על נָמָל=חוף, לא יישאר לנו, כנראה, נָמָל אלא כזכר של הנְמָלה, כי כן כתב רשב״ג באחד מִשיריו (לשם חרוז, כמובן):
מְעֻוָּת כְּגָמָל, וְשָׁפָל כְּנָמָל, וְנָלוֹז כְּשׁוּעָל.
את המקור המדויק ימצא הקורא בספרִי ״גנזים מגולים״.

יוסי הקטן ממשש את פני אבינרי על כתפי אביו.

לאחר שכבר ניתנה תשובה לגוף השאלה, הנני חוזר לאישיות השואל:
אלפי שאלות נשאלתי, ובין השואלים היו גם תלמידים, אך מעולם לא פנה אלי בשאלה לשונית ילד, אשר טרם מלאו לו ארבע שנים. על שאלתו אני קורא מקרא שכתוב: ״מִפִּי עוֹלְלִים וְיונְקִים יִסַּדְתָּ עוז״.
כל עוד ילדים כאלה לנו, ואפילו אחד מרבבה, לא אבדה תקותנו שהעברית חיה תחיה חיים שאין בהם בושה וכלמה.
ומי יִתן וזכיתי לראות את הילד הזה בגדולתו, עומד על משמר שפתנו, תובע את עלבונה ודואג לשלומה.

· משום חוסר אפשרות לנקד בגוף המאמר אֲציין בזה לתשומת־לב הקוראים שבכל מקום שנדפס ״נָמָל״ (בלי יוד) יש לקרוא בשני קמצים, כמו ״גמל״; ואלו ״נָמֵיל״ (ביוד אחרי המם), יש לקרוא במם צרויה, כמו ״נמר״. היוד תשמש כאן, אפוא, במקום צירה, כיוד של פליטה, אבידה ועוד.

(”מעריב”, התשל”ג)

”מעריב”, התשל”ג

שנה עברה, ויוסי יודע קרוא קיבל מכתב המודיע ששאלתו נדפסה ב”לוח הקואופרציה”, הלוח שערך אבינרי ארבעים שנה, לשנת התשל”ה:

לְיוֹסִי חֲבִיבִי וַחֲמוּדִי,

אֶת שְׁאֵלָתְךָ בִּדְבַר נָמָל אוֹ נָמֵל פִּרְסַמְתִּי לָרִאשׁוֹנָה, כְּיָדוּעַ לְךָ, בָּעִתּוֹן ”מַעֲרִיב” לִפְנֵי שָׁנָה וָחֵצִי, וְאַתָּה אָז בֶּן אַרְבַּע פָּחוֹת רֶבַע. עַכְשָׁו חָזַרְתִּי וּפִרְסַמְתִּי אֶת הַדְּבָרִים בְּסוֹף לוּחַ הַקּוֹאוֹפֶּרַצִיָּה לִשְׁנַת תַּשׁ–לָמֶד–הֵא, שֶׁאֲנִי שׁוֹלֵחַ לְךָ בָּזֶה לְמַזְכֶּרֶת אַהֲבָה.
אֲנִי תִּקְוָה שֶׁבְּעוֹד שָׁנִים מְעַטּוֹת, עוֹד לִפְנֵי הֱיוֹתְךָ בַּר־מִצְוָה, תִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים וְתִתְעַנֵּג עֲלֵיהֶם.
בְּבִרְכַּת שָׁנָה טוֹבָה וְחַיִל בְּלִמּוּדֶיךָ,

י”ז אלול התשל”ד, 4.9.1974

מעט יותר מעשור לפני קום המדינה קבע ועד הלשון שהצורה הנכונה היחידה היא נָמֵל (קמץ). הקביעה עוררה את נתן אלתרמן לחבר טור ביקורת. הסיפור הובא ב"לשוננו לעם" (מחזור מז, חוברת ב, התשנ"ו):

באביב שנה זו (/התשנ"ו/) מָלאו שישים שנה לייסודו של נמל תל־אביב, אותו נמל קטן שהוקם מכורח הנסיבות בימי ה"מאורעות" של 1936. למעשה בנייתו וחנוכתו של הנמל, שהיכה גלים ביישוב של אז, נלווָה גם מאבק לשוני־תרבותי על הגייתה של המילה – נָמָל, בקמץ – כשגור בלשון הדיבור – או נָמֵל, בצירי – על יסוד המצוי במסורות טובות של העברית, בפיוטים ועוד. ועד הלשון, שישב על מְדוֹכה זו, הִכריע לצד הצורה נָמֵל. החלטה זו פורסמה במדור השבועי "לשוננו לעם", שראה אור באותן שנים בגליונות ערב שבת של "הארץ", ושם אף ניתן מקום לדעות החלוקות בדבר. הכרעת ועד הלשון לא נשאה חן בעיניו של המשורר נתן אלתרמן, ובתגובה עליה הוא פרסם את טורו המובא כאן. הטור התפרסם ב"הארץ" ביום א' בתמוז תרצ"ו (21.6.1936) במסגרת טורו הקבוע, "רגעים", וכונס אחר כך בתוך "רגעים", א, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד, עמ' 269-270. מאז לא חזר בו ועד הלשון והצורה התקנית המשמשת עד היום היא נָמֵל, אולם בשירים הרבים ששרו אז את בניית הנמל הִנציח הזמר העברי דווקא את נָמָל השגור, שאף מתחרז היטב עם גַּל וגָמָל. המפורסם בשירי הזמן הוא, כמדומה, שירה של לאה גולדברג המושר ללחנה של רבקה לוינסון:

לַמֶּרְחַקִּים מַפְלִיגוֹת הַסְּפִינוֹת.
אֶלֶף יָדַיִם פּוֹרְקוֹת וּבוֹנוֹת,
אָנוּ כּוֹבְשִׁים אֶת הַחוֹף וְהַגַּל
אָנוּ בּוֹנִים פֹּה נָמָל פֹּה נָמָל.

לְמִלְחֶמֶת הַקָּמָץ וְהַצֵּירֶה
נתן אלתרמן

רַעַשׁ הַיּוֹם אָטַם אֶת פִּיו.
חָדְלָה רִיצָה וּמְרוּצָה.
בְּלַיְלָה שָׁקֵט, עַל חוֹף תֵּל־אָבִיב,
שׁוֹכֵב הַנָּמָל בְּמֵים קְמוּצָה.

שׁוֹכֵב, מְיַבֵּב: – מֵחַיַּי טוֹב מוֹתִי…
אֵלִי, לְמִי אֲנִי עָמֵל?
קִוִּיתִי לִהְיוֹת לְנָמָל אֲמִתִּי
וְהִנֵּה
מִתְגָּרִים בִּי:
נָמֵל!…

אֶעֱבֹד בִּשְׁבִילְכֶם בְּסוּפָה מִשְׁתּוֹלֶלֶת,
אֶלֶף טוֹנוֹת אֶשָּׂא לָכֶם, לֹא אֵעָצֵרָה!
הַטִּילוּ עָלַי תַּפּוּחִים וָמֶלֶט,
אַל תַּטִּילוּ עָלַי אֶת הַמֵּים בְּצֵירֶה!

מֵעֹרֶף –
גַּלִּים לִי, מֵאוֹת עַל מֵאוֹת.
שַׂר הַיָּם בִּי תּוֹקֵעַ אֶת שְׁלַשׁ־הַקִּלְּשׁוֹן.
מִפָּנִים –
בְּמִטְעַן הוֹכָחוֹת מַדְמִיעוֹת
מִסְתַּעֵר
וַעַד הַלָּשׁוֹן!

הִתְחַנַּנְתִּי: – הָהּ, וַעַד יָקָר,
סַקֵּל אֶת כַּרְמֵי הָעִבְרִית, כֹּה לֶחָי,
אַךְ שֵׁמוֹת
שֶׁקָּרְמוּ כְּבָר עוֹר וּבָשָׂר,
אֲסוּרִים כְּאֵבֶר מִן הַחַי!

יִשָּׁלֵף נָא אִזְמֵל הַדִּקְדּוּק, אַל יָנוּחַ!
יְקַלֵּף שִׁבּוּשִׁים מִדִּבּוּר וּמִשֶּׁלֶט!
אַךְ מִדָּה יֵשׁ וּגְבוּל, כִּי מֵרֹב הַצִּחְצוּחַ
הוֹפְכוֹת לִפְעָמִים הַמִּלִּים לְשֶׁלֶד!

אָז הַוַּעַד עוֹנֶה וּדְבָרָיו כֹּה פְּשׁוּטִים:
יִטְעַן לוֹ הָעָם, יִתְחַנֵּן… לְחִנָּם!
אָנוּ, מֵעַב הֶעָנָן, מוֹשִׁיטִים
אֶת "לְשׁוֹנֵנוּ לָעָם"!

*

זֶה הַשִּׁיר הָקָּטָן רַעְיוֹן מְסַמֵּל
וּמוֹדִיעַ: חֲבָל וַחֲבָל,
עַבְדְּכֶם, בַּמִּלָּה הַקַּלִּירִית נָמֵל,
אֵינֶנּוּ מַרְגִּישׁ נָמָל!

הד"ר אבשלום קור ניתח אף הוא את המילה בספרו ”יופי של עברית” (משרד הביטחון – ההוצאה לאור; ספריית מעריב, מהדורת תשמ”ו):

עמוד א

עמוד ב

עמוד ג

עמוד ד

מודעות פרסומת

אזנמן – חג פורים

19.03.2011

החודש אנו מציינים את חג פורים. המאכל הכי אפייני לחג הוא האזנמן. כך קרא אבינרי למאפה, כדי לחלץ אותנו מהקושי שבהטיית השם וביידועו. אך תחילה נרחיב מעט על תולדות המאפה.

מקור השם ״אוזן המן״
השם ״אוזני המן״ הוצע על־ידי יהודי גרמניה ויהודי איטליה בהשפעת מדרש אגדה, שהמן הרשע נכנס לגנזי המלך כשהוא אָבֵל וחפוי ראש (״וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ״ (אסתר ו יב)), וכשאוזניו מקוטפות (ומכאן הביטוי הציורי ״יצא ואוזניו מקוטפות״ – יצא בבושת פנים, כְּצפוי לעונש). ואכן, בארצות שבהן נידונו בימי הביניים אנשים לתלייה, נהגו ״לקטוף״ את אוזניהם.
המנהג לאפות אזנמנים פשט בעדות אשכנז. האזנמן נאפה בצורת משולש ובמסורת האשכנזית נהגו למלאו בפרג טחון. השם ״מוֹהְן״ Mohn (פֶּרֶג ביידיש; ומכאן: מאן־טש Mohntasch – כיס פרג) מכיל את אותיות המן, והצליל הדומה הזכיר לשומע, ככל הנראה, את הצֵרוף ״המן תש״ (= תש כוחו של הצורר) לשמחת העם היהודי.

(ע״פ הד״ר מ. רוזן; ״עוד מילה ברגע״)

עַל מִשְׁמַר לְשׁוֹנֵנוּ
הַקֵץ לְאָזְנֵי־הָמָן
יְחִי הָאָזְנְמָן

עוֹד בִּימֵי יַלְדוּתי הָיָה לִי הַשֵׁם ״אָזְנֵי־הָמָן״ כַּחֹמֶץ לַשִׁנַיִם (הַמַאֲפֶה עַצְמוֹ עָרַב, כַּמוּבָן, לְחִכִּי מְאֹד…): הַרְבֵּה פְּעָמִים הָיִיתִי נִתְקָל בּוֹ כִּבְאֶבֶן־נֶגֶף מַמָשׁ. וּבֶאֱמֶת, כֵּיצַד נֹאמַר:
– אִמָא, תְּנִי לִי עוֹד אָזְנֵי־הָמָן אֶחָד? אוֹ – עוֹד אֹזֶן־הָמָן אַחַת?
וּמַה נַעֲשֶׂה בְּהֵא הַיְדִיעָה: הָאָזְנֵי־הָמָן הָיוּ מְצֻיָנִים (מְצֻיָנוֹת)? אָזְנֵי־הֶהָמָן? הָאֹזֶן־הָמָן הַזֹאת?

בְּקִצוּר – תּלֵי־תִלִים שֶׁל קֻשְׁיוֹת וּקְשָׁיִים, שֶׁרַבִּים מִיַלְדֵי יִשְׂרָאֵל מִתְלַבְּטִים בָּהֶם מִסְתָמָא עַד הַיוֹם. וְעַל הַכֹּל – הַשֵׁם ״הָמָן״ כְּשֶׁלְעַצְמוֹ. תָּמִיד חָרָה לִי עַל מָה וְלָמָה נַזְכִּיר אֶת שֵׁם הַצוֹרֵר הַזֶה עַל אַחַד הַמַאֲכָלִים הָעֲרֵבִים בְּיוֹתֵר לְחִכֵּנוּ. הֵן דַוְקָא בְּשַׁבָּת שֶׁלִפְנֵי פּוּרִים קוֹרְאִים אָנוּ בְּפָרָשַׁת זָכוֹר: ״תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק״, וְלִבְסוֹף – הִנְנוּ מַזְכִּירִים אֶת שְׁמוֹ בִּימֵי הַפּוּרִים עַל אֶחָד מִמִינֵי־הַמַאֲפֶה הַמְשֻׁבָּחִים בְּיוֹתֵר. הֵן גַם בִּלְעֲדֵי זֹאת שָׂבַעְנוּ ״הָמָנִים״ בְּכָל הַדוֹרוֹת. וּבְדוֹרֵנוּ אָנוּ – יוֹתֵר מִכֻּלָם.

כָּל הַקֻשְׁיוֹת הַלָלוּ נִפְתָּרוֹת וּמִסְתַּלְקוֹת כְּהֶרֶף עַין:
אַל תִּקְרָא אָזְנֵי־הָמָן, אֶלָא אָזְנְמָן!
אָזְנְמָן יֵשׁ לוֹ גַם מִשְׁקָל עִבְרִי: מִשְׁקָלוֹ דוֹמֶה לְשֶׁל תֻּרְגְמָן, גֻדְגְדָן, דֻבְדְבָן. שִׁמוּשׁוֹ נוֹחַ וָקַל, בְּיָחִיד וּבְרַבִּים וּבְהֵא הַיְדִיעָה: אָזְנְמָן מְצֻיָן; הָאָזְנְמָן הַגָדוֹל, הָאָזְנְמָנִים הַקְטַנִים. גַם הַשֵׁם הָמָן נִבְלַע בּוֹ וְלֹא נוֹדַע כִּי בָּא אֶל קִרְבּוֹ. כֵּן יִבָּלְעוּ כָּל ״הֶהָמָנִים״ הַקָמִים עָלֵינוּ.

יצחק אבינרי

מתוך ״על המשמר לילדים״ (?) באדיבות ״לילבס״ מקהילות ynet


ההסבר ניתן גם ב״יד הלשון״:

אזנמן (אזני־המן)
השם ״אזני־המן״ אינו, כידוע, מן המוצלחים ביותר. כמה וכמה טעמים בו לפגם:
א) הילדים מתקשים להשתמש בו ביחיד. כיצד יאמרו: ״אזני־המן גדול״, ״אוזן־המן גדולה״, ״אוזן־המן גדול״?
ב) וכיצד מצרפין לו את הא הידיעה? ״האזני־המן״, ״אזני־ההמן״?
ג) אפילו ברבים אין שמושו נוח כלל, כי אין מינו ברור, הזכר הוא או נקבה. בחוגי הגננות כבר עמדו, כנראה, על התקלה שבדבר, ולפיכך רשום בהצגה לפורים /(מאת לוין קיפניס)/ ״מעשה באזנהמן״. אך אין כאן אלא תקנה פורתא. כדי להִנצל מכל סבך התקלות הריני מציע למזג את שתי המלים לאחת: אָזְנְמָן (אלף ומם בקמץ, זין ונון בשוא), וברבים — אזנמנים. ע״י זה גם נִפָּטר מן הצורך להזכיר כל פעם את השם המן, כי האזנמן יבלענו. כן ייבלעו ויאבדו כל צוררי ישראל.

(דבר לילדים ז אדר שני תש״ח, פנת הלשון י אדר תשי״ב).

אבינרי מדווח שבקיצור שהנהיג תמך גם הסופר לוין קיפניס ז״ל:

זכיתי שהצעתי מצאה אזנים קשובות: במודעות של מרכז הסתדרות המורים על הצגת פורים לילדים (מטעם התיאטרון לילדים שליד מרכז הגננות) נדפס כבר: מעשה באזנמן. ומר לוין קיפניס אף כבדני במכתב ברכה וקורת־רוח: ״יחי האזנמן״!

(לוח הקואופרציה תש״כּ)

״יד הלשון״, עמוד 16

״יד הלשון״, עמוד 17

במילון ״אבן־שושן״ (תשס״ג, 2003) ניקדו: ״אֹזֶנְמָן״. אני משער שהסיפור לא עמד לנגד עיניהם בשעת הכתיבה.
אם נפלה שגיאה בהעתקת הניקוד כפי שהותקן בכתב העת או בפרטים הכתובים למעלה, אנא כתבו לי על כך בתגובות.

"לא יָדעוּ ולא יבינוּ בַּחֲשכה יתְהַלָּכוּ"

07.07.2010

יהודה כהן, אביו של יוסי,  היה מֵשיב בלהט לַמשיגים על יצחק אבינרי. במכתב הבא, יחיד מִנִּי רבים, הוא הִביע את תַּרְעֻמְתּוֹ על כך שבִּ"ידיעות אחרונות" נותנים במה להשגות עליו ללא הכרה בקנאותו של אבינרי לאמת.

תודתי ליוסי על סיועו בזיהוי מילים שלא הצלחתי לזהות.

ב"ה | ג' תמוז תשל"א, 25/6/1971

לכבוד עורך המדור־הסִפרותי של "ידיעות אחרונות", ת"ד 109, תל אביב.
ראיתי להשיב לַמשׂיגים על מר יצחק אבינרי ולאשר באו לקנטר ולערער תחת לאהוב את קנאותו לאמת ואהבתו את הלשון העברית. במאמריהם שהקטירו והקריבו על מזבח הדפוס בחרי אף ונתנו דופי על שיצא בגנות הלעז. לו רצו כי אז השכילו לדעת את צדקת דבריו, אבל "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ".
מר אבינרי הוא האיש (בהא הידיעה) בדור הזה אשר חרד לגורלה של הלשון העברית לבל תִּשָּכח מִפּינו. אי אפשר שלא להתמלא הערצה בראותנו יחיד, הטרוד בכל ישותו ברמ"ח איבריו ובשס"ה גידיו ללחום את מלחמתה של העברית. כתוצאה מִמלחמתו, משתחררת הלשון העברית שהייתה עשוקה עד כה. נאמן הוא למטרתו – לחסל את שִׁעְבּוּדָהּ של העברית ללעז ולהפכה לאדוני הארץ.

מצא פטישו סדן להכות עליו. עמדתו נעשית חריפה כמידת קשותו של הסדן. ומן הראוי שהכול יהיו גאים למול יהודי נועז ואמיץ כמר יצחק אבינרי – קנאי הלשון העברית העושה את מלאכתו באמונה ולא ישא פניו לאיש.

והנה ירד ירדו אנשים וּבמקום לעודדו ולחזק את ידיו או, לפחות, לְהִוָּסר (לקבל מוסר) ולשתוק, רגזו וקצפו ככתוב "שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ" וסוף דבר; "שׂוֹנֵא תוֹכַחַת בָּעַר". לא ישרה דרכם ולא מחכמה עצתם. עד מתי נתאווה לרעות בשדות זרים? האמנם כה דלה ירושתנו? הגיע הזמן שאחת ולתמיד נפריד את הלשון משאר הלשונות, נרענן את כוחותיה העצמיים ונעשנה יסוד לתרבות ישראל המתחדשת.

ברכה רבה יתברכו תלמידינו שבבתי־הספר התיכוניים אם מערכת העתון "ידיעות אחרונות" תאסוף את כל המאמרים של מר יצחק אבינרי אשר פורסמו בשבועות האחרונים ותוציאם לאור בקונטרס מיוחד. חשיבות מרובה יש לדבריו עבור כולנו שמעתה ואילך ניזהר זהירות יתירה שלא לפגוע בלשון העברית, נכבדהּ ונתגאה בה. תרומה זה, אשר תוגש ע"י עיתון ידיעות אחרונות תשמש ביטוי הולם להערכת מאבקו של מר יצחק אבינרי וגם שכרה בדבר משום "אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו".

יהודה כהן

חלק א' - 1971. לחצו להגדלה.

חלק ב' - לחצו להגדלה