פינת הלשון — בינתיים, חניה, חציה ותקלה

פינת הלשון היא פינה שבועית שחיבר עדו אבינרי בשנות השמונים לספירתם. הקטעים הבאים נמצאו במקרה, בתיקו של שלמה אבן־שושן שבארכיון יד־טבנקין.

בינתיים, חניה, חציה ותקלה

פעם בפעם אנו עוסקים בעניְני ניקוד ומשקל. הפעם נעסוק בניקודם של ארבעת השמות הנ״ל, שהדעות חלוקות לגביהם. בינתיים — נון בקמץ או בשוא? מעל גלי הָאֶתֶר שומעים לרוב בשוא, אעפ״י שהנכון הוא נון בקמץ, כפי שהיינו רגילים לומר זה שנים. ואולי גם תסייע בידינו הצורה ״בינות״ כבכתוב: ״ה' יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ״ (שופטים יא י), שבה יש תנועה ארוכה אחרי הנון.

ואשר לחניה וחציה — שניהם באותו משקל ושניהם דומים באותיותיהם. מה דין הנון או הצדי — בקמץ או בחיריק? גם כאן גוברת הנטיה לחרוץ את דין משקל השמות על־פי דיבורנו היומיומי; ובלשון הדיבור אומרים חֲנָיָה וחֲצָיָה, אות שניה בקמץ, וכך יש לומר. וראה בספר ״היכל רש״י״, כרך א, מהדורה חדשה.

ולבסוף — תקלה. רבים אומרים — וכן בכלי התקשורת — תַּקָּלָה, והתיו מנוקדת בפתח (ודגש בקוף). משקל זה לא יתקבל על הדעת כי הוא כמו כַּפָּרָה, בַּקָּשָׁה, השייכות לבנין פיעל (כיפר, ביקש). לא כן תקלה הקשורה בבנין נפעל (נתקל). לפיכך יש לבטא תְּקָלָה — תיו בשוא, על משקל נְדָבָה.

ואי־אפשר לדון בניקוד שמות מבלי להִזָּדקק למִלּון אבן־שושן. וזאת אשר מצאנו לגבי השמות הנ״ל: בֵּינְתַיִם — רק נון בשוא; חניה וחציה — שני הניקודים; וּתְקלה — למרבה השבח — רק תיו בשוא, כנכון. ועיין בערך תקלה בספר ״היכל המשקלים", במשקלו.

פינת הלשון, עדו אבינרי, מעריב 18/3/1983, תשמ"ג. כתב היד דלעיל הוא של שלמה אבן־שושן.

בערך "תקלה" במילון אבן שושן (2003) מובאים שני מיני הניקודים. ואולם כל המובאות נוקדו כהמלצתם של האבינרים; ואף נמצאה במילון המובאה: "לֹא הֵבֵאתָ הֲקַלָּה אֶלָּא תְּקָלָה" הלקוחה מ"יד הלשון", עמוד 267, ושם הוא כותב: "תקלות הכתיב המלא — אם כתבת ביצה במקום בצה — לא הבאת הקלה, אלא תקלה. רצונכם בראיה נצחת? עת פרסמה "הבימה" את מודעותיה על הצגת "הביצה" — הוכרחה לנקד את הבית בצרה, לבל יחשבו כי הדברים אמורים בבִצה, שהרי במקום בִצה התחילו לכתוב בִּיצה…".

הערך "בינתיים" מנוקד גם בֵּינָתַיִם.

דרכי הלשון העברית – מאמר מלפני 80 שנה

ברשומה זו – ההקדמה לספר "מהלך התפתחות הלשון העברית בארץ ישראל". הספר נכתב בתרצ"א, כשהיה אבינרי בן שלושים בלבד. סגנונו הסלחני מחד, והבלתי־מתפשר מאידך עשהו לגדול גדולי הלשון בדורות האחרונים.

למרבה הצער, מרבית הדאגות שהטרידו את לבו של אבינרי לפני שמונים שנה, עומדות על תלן בימינו. שידורי הטלוויזיה המיועדים לילדים מלאים לעז מיותר, מילות עגה (סלנג) שאינן במקומן (שמעתי מגישת תכנית מדע לילדים שלא הפסיקה לקרוא "אני מתחרפנת" עשרות פעמים… והֶערוץ – כמובן, ערוץ שנושא, בעזות פנים, צליל לועזי, 'לוגי') וגם טעויות לשון שאי אפשר לתרצן שנעשו בשל הצד האמנותי ('מדגסקר' קורא בפני קהל הילדים: "כולם להוזיז...").

דַרכי הלשון העברית בארץ ישראל

הרבה מכשולים נָכוֹנוּ בדרך החיאת הלשון העברית, לאחר שזו פסקה להיות לשון מדוברת זה עשרות דורות. רגילים לחשוב שהמכשול העיקרי הוא חֹסֶר מלים, ולפיכך שמו אל־לב קודם־כל להרבות בחִדושי מלים. על צד האמת אין הדבר כך: חֹסר מלים אינו מכשיל את התפתחות הלשון, כי אם מעכב אותה במקצת. ואין לנו לחשוש לעכוב זה. החֹסר יתוקן ויושלם ע״י חִדושי מלים וגם ע״י גִלויי מלים וּבטויים, ע״י חשיפת האוצרות הטמונים במכמַני הלשון, שעד היום טרם זכו לגִלויָם השלם והנאמן.

המכשול העיקרי, המסכן ביותר את ההתפתחות הטבעית של הלשון הוא – תרגום המחשבה מלועזית. יש מקרים, שהבעה מסוימת של הרעיון משותפת לכל הלשונות, והשפעה כזו – ודאי שתחדור גם ללשוננו, אם רק אין בה התנגדות מפורשת לרוח הלשון. אולם רב הזרויות המגוֹנוֹת הנמצאות בלשון הדבור – ובזמן האחרון אף בעתונות ובספרות – אינן אלא פרי רשלנות יתרה וזלזול שאין לו כפרה.

בנוהג שבעולם – אדם, הבא ללמוד לשון זו או אחרת, מקפיד הרבה על דרך הקנָיתה לעצמו, על מבטאה ועל סגנונה כאחד. לא כן בעברית: מועטים מאד הם האנשים השוקדים על שמירת רוח הלשון ועל קיום דרישותיה וּתכונותיה הטבעיות. הצרכים מרובים, הזמן קצר, ויש אשר זרם העולים מתגבר ומֵביא לארץ עשרות אלפים בתקופה קצרה, והעולים הללו – עיניהם לפרנסתם ואין מוחם פנוי ללִמוד ולִיגיעה. בִּתנאים כאלה לא איכפת שהלשון הולכת ונשחתת, הולכת ומתכּערת. ומה גם שתינוקות של בית־רבן אף הם אינם זהירים בלשונם, ומדברים ״ככל אשר יעלה המזלג״. מבחינה זו גרוע הדבור העברי בארץ מאשר בגולה, הואיל וכאמור – מרובים כאן הצרכים, ולא תמיד מספקים אותם במדה נכונה. אולם אין לחשוב שדבר זה אין לו תקנה: מַכיר אני ילדים ארץ־ישראליים, המדברים עברית נאה וּנְכונה, כיון שהושם לב לכך מילדותם. הרבה מוטל בכגון זה על המורים, וביחוד על הגננות.

מִשְׁגֶּה כבד וחטא חָמוּר שוגים וחוטאים אותם האנשים – ובהם אף סופרים אנשי־שם – הסוברים שאותו הדִבור העברי הקלוקל, שאנו עדים לו כיום, הוא הוא הדבור ״הטבעי״ של העם, ממנוּ עלינו ללמוד ובכבודו להזהר. אין זו אלא טעות גסה. אף הלשונות המפותחות ביותר – לשון־רחוב לחוד ולשון־ספר לחוד; אף אותם העמים שלשונם בפיהם שוקדים מאז ומעולם על לשונם, לבל יְבֻלַּע לרוחה ולִתכונתה היסודית. ואילו אנחנו – הרי עדיין אין לשוננו בפינו: אין לנו עדיין לשון מדוברת הראויה לשמה. לשון כזו – לא בדור ולא בשני דורות תוצר: מאות שנים נחוצות לכך. ועד אז – אל נא נתימר לחשוב שאכן מדוברת היא הלשון העברית, ו״פוק חֲזֵי מַאי עַמָּא דָּבֵר״. כל האומר כן מתכחש לַמציאות עצמה ובונה על יסוד שוא מגדלים פורחים שסכנה כרוכה בהם.

בִּסקירתי זו אני בא למצות את דרכי הלשון העברית בא״י עד עתה ולהראות על הלִקויים העיקריים הטעונים תקון. חֹמר השגיאות, שכולן טפוסיות ביותר, לקוּח על ידִי מלשון הדבור ומתוך העתונות והספרות. מֻבְטחנִי שיש בזה ענין רב לדוברי־עברית וביחוד למורי עברית, בארץ ובגולה. יראו את המעוות וידאגו לתקנו.

כריכת הספר	עמוד א'. ההקדשה להוריו של אבינרי.
לחצו להגדלה.	לחצו להגדלה.

אבי, יצחק אבינרי

ליצחק אבינרי היה בן, עדו אבינרי. הפרטים הידועים עליו מועטים ביותר, אולם ידוע שהיה איש מדע הלשון, ושלימד באוניברסיטה העברית.

הוא כתב ב"לשוננו לעם" פעמיים לפחות: פעם את המאמר "מארמית לעברית בכתבי ביאליק" (לשוננו לעם, רכ"ה, אדר תשל"ב, עמ' 125-129; ע"פ מסמך זה) ושנים קודם, מאמר אחר (כפי שהעיד אביו ב"יד הלשון", עמוד 446).

הוא חיבר את הספר: "חידות וחִדודים בתנ"ך" (1959), ספר של חידות תנ"כיות שלו ומשל אחרים (ועליו נדון ברשומה חדשה) ואת הספר "ענה אם ידעת" (1962), המְרכז חמשים חידונים תנ"כיים בלוויית שאלות מחידון התנ"ך. חיבר את המאמר המדעי "הניב הארמי של יהודי זכאו" (האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ירושלים תשמ"ט).

כתבה זו התפרסמה ארבע שנים לאחר מותו של אביו, יצחק אבינרי. משה זינגר ודוד זינגר המוזכרים בכתבה היו בני דודו מצד אמו, והם נפטרו בשנים האחרונות.

מאת עדו אבינרי |"הצופה", י"ב אלול תשמ"א, 11/9/1981
♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦

מימי נעורַי זוכר אני את אבי כעוסק בענייני לשון. בִהיותי נער קטון את בני דודַי משה הנעמי ודוד זינגר, היה אבי עורך לנו חידונים בדקדוק. אחר־כך למדנו להכיל את מפעליו הלשוניים: החל במִלון חידושי ביאליק וכלה בהיכל רש״י, שהכרך הראשון שלו יצא לאור במהדורה חדשה בהוצאת מוסד הרב קוק (שאר הכרכים, שגם אותם ערך אבי מחדש, עתידים אף הם לצאת לאור בהוצאת מוסד זה).

אבל בעיקר רוצה אני לציין כאן את מלחמותיו של אבי בענייני לשון. לפעמים היו אלה מלחמות שארכו 30 שנה (ראה להלן על "ותיקים" ו"כתבי"). היו אלה בעיקר מלחמות נגד חומרות יתרות של מדקדקים, אבל גם מלחמות בעד תיקונים והקפדה בענייני לשון. ידיעתו בעברית היתה כה מופלגת עד שפעם אמרתי לו: ״אילו היית בימי הנביאים, היית מתקן גם להם"…

אצבע, שמונה, ארבע
אבי היה מן המקילים בענייני לשון. שלושת השמות האלה — אצבע, שמונה, ארבע — צריכים לפי הכלל להיות מבוטאים מלרע. והנה אבי הלך כאן בדרך העם וביטא אותם — וגם את ״קרקע״ ו״לגמרי״ מלעיל, כנהוג. גם את השם צָרפת ביטא בקמץ קטן תחת האות צ', ונימוקיו עמו.

נמנה על והחל מ…
אבי נמנע מהקפדות סרק, כגון צריך לומר דווקא ״פלוני נמנה עם״ ולא ״נמנה על״, או שיש לומר רק ״החל ב…״ ולא גם ״החל מ…״. נכון שיש להקפדה אסמכתא במקורות, אבל טובי הסופרים כתבו ״נמנה על״ ו״החל מ…״

נכה ואזורים
בשני השמות האלה נלחם הצירה על קיומו: ייתכן שהצדק עם המדקדקים הטוענים שיש לומר נָכֶה (נ בקמץ), אֲזורים (א בַחֲטף־פתח), אך אבי לא הקפיד ואמר כפי שֶׁעם ישראל מדבר — שני השמות, אות ראשונה בצירה /(נֵכה, אֵזורים)/.
אינני בטוח, אבל נדמה לי שגם ״עֲדוֹת־ישראל״ בִּטֵּא אבי אות ראשונה בצירה ולא בפתח, כלשון הדיבור /(עֵדות־ישראל)/.

תקלה, בעיה, חניה וחציה
על ניקוד ומשקל המלה ״תקלה״ הרחיב אבי את הדיבור בספריו, ב״יד הלשון״ וב״היכל המשקלים״. הוא התנגד לניקוד "תַּקָּלָה" (ת בפתח), מפני שמשקל זה בא לרוב מבניין פיעל. אבי החליט שיש לומר תְּקָלָה (ת בשוא). אשר לשאר שלושת השמות, קבע שיש לומד כְּבֿלשון הדיבור: בַּעיה (ב בפתח); חֲנָיָה וַחֲצָיָה (נ ו־צ בקמץ), ולא בחיריק כפי שמשמיעים בכלי התקשורת /(חֲנִיָּה וַחֲצִיָּה)/. אגב, חציה הוא חידוש של רש״י והובא בכרך א של ״היכל רש״י״.

אפילו אם ומקריא
גם על שני ביטויים כשרים אלה עלה הכורת של נקדנים. עד היום יש סוברים כי צריך לומר רק ״אפילו״ ו״קורא״. והנה בא אבי והוכיח ממקורות עתיקים את כשרות ״אפילו אם״ ו״מקריא״.

הִתחרות, רגע, מוזיקה והפך ל…
בְּמקום שאחד הנימוקים להכרעה הוא הדיבור העממי דיבר אבי בלשון העם. לכן גם־כן אמר ״הִתְחָרוּת״ ולא ״תַּחֲרוּת׳׳ המתוחכמת יותר; לא הקפיד על ״דקה״ אלא אמר ״רגע״. אבל מלחמתו למען המוזיקה בז״ין לא נחלה עד כה הצלחה. כמעט הכל כותבים ״מוסיקה״, אע״פ שמבטאים מוזיקה. גם ״הפך״ או ״הפך ל…״ — שתי הצורות משמשות כאחת בכלי התקשורת. אבי היה, כמובן, בעד ״הפך ל״, שהיא צורה ברורה יותר.

מועצה, מפלגה וטכנאי /[…] הכתבה נחתכה, עד אשר יימצא המשכה, חלק זה איננו שלם.

[…]/ רבים (כמו שאומרים בצרפתית, דרך משל). הרי אין זה שם פרטי אלא תרגום, ולפיכך יש לומר ״ארצות־הברית יחליטו וכד׳. בינתים לא הצליחה מלחמה זו, ונקווה שעוד תצליח.

נצחון אחרי מלחמת 30 שנה או: ותיקים, כתבי, יו׳׳ד וקו״ף
כשלושים שנה נלחם אבי על כך שיש לומר כִּתְבֵי (כ בחיריק) ולא כְּתָבֵי (ת בקמץ), עד שהודתה לו האקדמיה ללשון העברית והחליטה אף היא שיש לומר כִּתְבֵי (כ בחיריק). אלא שאבי נלחם גם למען שמות אחרים, שבהם יש לנקד את פ השורש בחיריק: פִרְטי, פִרְסי, על משקל ״כל שִׁטְרֵי חובותינו״ שבתפילה.

מלחמה ארוכה אחרת שניצח בה אבי היתה המלחמה למען ״וָתִיקִים״, ו בקמץ. גם כאן נכנעה האקדמיה אחרי שהורתה שנים רבות שיש לבטא את האות ו בשוא /(וְתיקים)/.
עוד מלחמה נלחם למען יבטאו יוּ״ד וְקוּ״ף בשורוק ולא בחולם, כפי שיש מקפידים עד היום. גם במלחמה זו זכה.

מה מקור השימוש ב״עולה כך וכך״?
לא היתה שאלה בענייני לשון ששאלתי את אבי ולא ענה לי עליה. לפעמים היה שולח אותי אל ספריו, והייתי מתרעם עליו ואומר: ״הלא אתה כתבת את הספרים האלה. אם כן תאמר בעצמך…״ חסידה קרן אמרה לי פעם: ״אביך היה ענק!״. בלי ספק הוא היה גדול חוקרי הלשון העברית. רק דבר אחד נעלם ממנוּ, כך אמר לי, והוא: מה מקור השימוש של הפועל ״עלה״ בביטויים מעין: ״קילו עגבניות עוֹלֶה כך וכך״; ״כרטיס נסיעה לירושלים עוֹלֶה כך וכך״.

אולי יִמָּצא מישהו מִבֵּין קוראי ״הצֹפה״ שימצא מקור כל שהוא או רמז לשימוש זה.

מאת בנו שלי יצחק אבינרי, עדו, על אביו. | י"ב אלול תשמ"א, 11/9/1981. | לחצו על התמונה להגדלתה

---

השבוע סיירתי בארכיון יד־טבנקין שברמת אפעל, בחפוש אחר איגרות מאת יצחק אבינרי ובנו. אמנם לא היה להם תיק משלהם, אולם את כתביהם מצאתי במקרה בַתיק של שלמה אבן־שושן (אחיו של המילונאי; היה סופר ומתרגם).

שלמה אסף כתבות מהעתונות בישראל על אחיו. נמצאים שם ראיונות, ביקורות והמלצות על מפעלו המילוני. בין היתר אסף שלמה גם כתבות של "פינת הלשון" מאת עדו, פרט שלא הכרתי קודם. בעבי התיק נמצאו גם כתבות "פִּנַּת הלשון" מאת אביו, יצחק, וכל הקטעים הללו יועלו הנה בהדרגה.

---

עדכון: צילמתי את הכתבה במלואה מתוך ספר ארכיוני שנתי של עתוני הצופה. הנה שתי הפסקאות שחסרו:

מועצה, מפלגה וטכנאי
גם כאן נלחם אבי מלחמה אבודה: לומר ״מועֵצה" — (ע בצירה), ״מועֲצת״ —  (בחטף פתח), ו"מפלַגַת״ — (ל, ג בפתח). כך הן הצורות בתנ״ך. ומשום־מה, באו מתחכמים וגזרו ליצור צורות חדשות, וכל זאת למה? מפגי שהמשמעות אינה כבתנ״ך. אבל אין זה נימוק, כי המון שמות מובנם שונה מאשר בתנ״ך.
אף לגבי "טכנאי", "חשמלאי", "עתונאי" וכו׳ לא הקפיד לבטא את האות שלפני האל"ף בפתח, אלא ביטא בקמץ והאל"ף בחיריק, כפי הנהוג, וזה אחד מסימני ההיכר של דרכו בלשון: לא להיות מן המתמיהים.

ארצות־הברית החליטו
גם כאן יצא אבי יחידי נגד כל המוסדות והעתונים. הוא קבע שיש לומר ארצות־הברית בלשון רבים (כמו שאומרים בצרפתית, דדך משל); הרי אין זה שם פרטי אלא תרגום, ולפיכך יש לומר "ארצות-הברית יחליטו" וכד׳. בינתים לא הצליחה מלחמה זו, ונקווה שעוד תצליח.

כבת שלושים ליופי | יהודית נאכט

רוצה אני להקדיש את הרשומה הבאה ליהודית (יהודיתא) נאכט, אשתו של אבינרי, שנפטרה בהיותה כבת שישים.

הקטע הבא לקוח מתוך ההקדמה לַספר "גנזים מגולים" (1968, יזרעאל), שכתב אבינרי. הספר מֵכיל מאגר עצום של מילים שלא נכנסו לַמילונים בני־התקופה, או מילים שבעלי המילונים חשבום בטעות לחידושו של אדם אחר.

על אשת־נְעוּרַי היקרה בנשים

י ה ו ד י ת א

בת הרב ד״ר יעקב נאכט ז״ל

״מר לי מר, חשך עָלַי עולמי וקדרו חיי, בהחתף ממני אשת־נעורַי, רַעְיָתִי היקרה בנשים, יהודית בת הרב ד״ר יעקב נאכט ז״ל. היא היתה משענת־חיי הנאמנה ביותר. זה שלושים וחמש שנה. בזכות מסירות־נפשה ללא גבול, דַּאגתה עד אין שעור, אהבתה והסתפקותה – ניתן לי לבצע את מפעלַי הרבים בִשדה הלשון. בעיון ובהנאה היתה מעמיקה בִקריאת מאמרַי וּבקיאה בהם להפליא. בידיעותיה המרובות בִלשונות אירופה היתה לי לעזר הרבה פְּעמים במחקרי השוואה בין העברית לשאר לשונות. לא רק כל ספר חדש שלי, אלא אף כל מאמר חדש, שִׁמֵּש לה מקור של הנאה ועונג. סוף דבר: היתה זו אֵשֶׁת־חָבֵר־כְּחָבֵר במלוא המובן. הרבה משלי – שלה, בזכות תכונות־נפשה המעולות, המזהירות כזוהר אבני־חן יקרות. ועתה – לִבי עלי דוי ומחוץ, קרוע ומורתח, ואיני יודע במה אתנחם והיכן אשאב כוחות לבִצוע שאר מפעלַי, הטעונים עדיין השלמה וגמר״.

את דברַי אלה (שבסוף חוברת ״לשוננו לעם״, אדר–ניסן תשכ״ו) כתבתי בַיום השביעי לאבלי על מות אשת־נעורַי. שנה וחצי עברו מאז, והכאב – עמוק משהיה, היגון – קודר משהיה.

פעם בפעם היתה אומרת לי בזמן האחרון: ״תאמין לי כי יש לי חלק גם במפעליך הגדולים״. בִתמימותי הייתי כִּמערער על הנחה זו, שהרי סוף־סוף לא השתתפה בִּכתיבת ספרַי ומאמרַי, וגם לא הִכתבתים לה. ברם, עתה נוכחתי, לדאבוני הקודר, כי צדקה ממני. הן שלות־הנפש, שמחת־החיים וחדות היצירה – לא זוֹ בלבד שלא הופרעו אחרי נישואַי, מֵחֲמַת "רֵחַיִם שבצַוארי", אלא עוד חזקו והוגדלו בזכותה. ועתה – נגוז כל זה, חלף ועבר, כאלו לבלי שוב.

היא היתה לי לאשה בִשנת תרצ״א, וּבִמְסירות־נפש ללא גבול וּסְיָג לִוותה אותי כחבירה נאמנה בהגשמת כל מפעלַי. איני זוכר אם בִקשה ממני פעם שאקדיש שעה אחת משעות ״הקודש״ שלי לצרכי "החולין" שלה. עכשיו אני תוהה וחוכך, האמנם היו כאן קדשים וכאן חֻלין. רק דבר אחד אדע: רב מאד חלקה במפעלַי הלשוניים, כי התענינותה בהם והנאתה מהם – הם דבר שאינו מצוי כמעט. ועובדה אחת בלבד – במיוחד לקוראי ״יד הלשון״: היא אשר טרחה להשיג מו״ל לְסִפרי זה.

שיר של נחום סוקולוב ליהודית נאכט

רואה אני לפרסם כאן שיר שכתב נחום סוקולוב ליהודית רעיתי, בִהיותה כבת שבע. בשנת 1913 בִקר סוקולוב בבית חותני, הרב ד"ר יעקב נאכט, בעיר פוקשאני שברומניה. הילדה יהודית כבשה את לב סוקולוב בַחֲמודות סגולותיה היקרות: חן ויופי, שובְבות, בינה וחָכמה, ידיעות מרובות לא לפי גילה, ועל כולן – דִבור עברי רהוט, שבַימים ההם (לפני 50 שנה ויותר) וּבַמקום ההוא נחשב ממש לפלא לא־ייאמן. ישב סוקולוב ורשם באלבום של הילדה את השיר הבא, וגם טרח לנקדו כולו והריהו בזה לפני הקורא (אך לא בנִקוד ובשורות קצרות, כאשר כתב סוקולוב):

קטנה יפה – צִפור עפה – באביב.
הכל יִצמח – הכל ישמח – מסביב.
כן את, ילדה – חיי חלדהּ – בבית הורים:
אהבה, תום – נוה שלום – מוסר מורים.
קטנה יהודית, ליהודית הֱיִי, גדילה!

וּבִרְכַּת סוקולוב קמה ונהייתה: יהודית הקטנה היתה ליהודית גדולה־גדולה: הן באהבתה את תורת ישראל ואת ארץ־ישראל והלשון העברית, הן בִידיעותיה הרבות והעמוקות בַסִפרות העולמית, באמנות לכל סוגיה ובכמה וכמה לשונות (מבחינה זו – תמיהני אם יימצא בארצנו מִנְיָן נשים אשר ידמו לה). ועל הכל – סגולות־נפשה הנעלות והמזהירות יותר מאבני־חן יקרות.

* * *

גדול הכאב מאֹד, וַאֲיֻמִּים געגועַי לאשת נעורי, שהיתה מחְמד עיני ומחמד נפשי. מחמד עֵינַים היתה לא לי בלבד, כי בעָמדה על סף שנת השִשים היתה כבת שלושים ליופי. אם פסולני לעדות – יעידו על כך כל רואיה וּמַכּיריה, המְבכִּים את מותה בלא־עת.

יט אלול תשכ"ז, במלאת שנה וחצי למות אשת־נעורי.

"גנזים מגולים", עמוד 5.

"גנזים מגולים", עמוד 6.

הקלטה ג': טוב טעם

ההקדמה לתפילת אשרי, כפי שהוקלטה ב־9/2/1970, ג' אדר א' תש"ל:

להורדת הקובץ, לחצו כאן.

היום יום שני, ג' אדר ראשון תש"ל, הנני שר מִתפילות אבי ומורי הרב ר' משה, שהיה מתפלל בימים נוראים מדי שנה בשנה בעברו לפני התיבה. בִּתפילותיו היה משקיע ממיטב כוחותיו הנפשיים. וַאני הייתי מאזין כל שנה לתפילות אלה לא פעם אחת בלבד אלא יותר מתריסר פעמים, שהרי עוד מראשית אלול היה אבא מתחיל בחזרות בביתו לקראת הימים הנוראים. זכורני איך היה מסביר לי בטוּב טעם את ההבדל בין נגינת צַדִּיק ה' בתפילת אשרי בסליחות לבין נגינה זאת שלפני מוסף. "בסליחות", כך היה אומר לי, "הנוסח מלא יראה. ממש אימה כמעט. ואילו לפני מוסף הרי הוא רווי תחנונים ואפילו נימת ביטחון שאנו זוכים לשנה טובה". וכך היה מדגים בשירתו:…

תודה מכל הלב ליוסי, שתרם לנו אוצר שלא יסולא בפז.

הקלטה ב': אזמר בשבחין ואסדר לסעודתא

http://sites.google.com/site/avineryitz/AzamerBishvakhin.mp3?attredirects=0&d=1
(להורדה, לחצו כאן)

אני יצחק אבינרי, מזמר בזה בתל־אביב בחודש שבט תש"ל (תחילת 1970) את הזמירות לשבת שהיו מזמרים לפני חמישים שנה ויותר בבית הרב מסקולען רבי אברהם פורטוגל זכרו לברכה. זמירות אלה שמעתי לאחרונה לפני ארבעים וחמש שנים, שנה אחת לפני עלייתי ארצה־ישראל, שבה אני יושב ארבעים וארבע שנים רצופות. שמעתי אותן מפי בנו של הרב מסקולען ודודי ישעיהו פורטוגל, שנשא לאשה את אחות אבי וגם מפי אחי דודי הידוע היום בשם "הרב הצדיק רב נסים מסקולען". זה היה בימי היות אבי ומורי רב באונגן הסמוכה לסקולען על גבול בסרביה ורומניה. שמעתי זמירות אלה הרבה פעמים והייתי מזמר אותן בשבת בבית הוריי וגם כיום הנני מזמר אותן בביתי, ולכן שמורות הן יפה בזכרוני. אני שר בדיוק כשם ששמעתי אותן מפי בני הרב מסקולען ואינני משנה בהן דבר; לרבות מלעיל במקום מלרע, ולהפך. השינוי היחידי הוא זה שהם שרו, כמובן, במבטא אשכנזי, כנהוג בבסרביה, ואני במבטא ספרדי. תשע זמירות הן ולהן שבעה ניגונים. אזמר בשבחין ובאותו ניגון גם אסדר לסעודתא. שני בתים אחרונים של כל מְקַדֵּשׁ. ריבון עולם ובאותו ניגון גם דרור יקרא. לסעודה שלישית אתה אחד וברוך אל עליון ולמוצאי שבת המבדיל ואל תירא אבי יעקב. ובכן, אני מתחיל באזמר בשבחין.

להמשך מילות הזמירות, לחצו כאן (נפתח בדף חדש).

תודה ליוסי!

הקלטה א': ההקדמה להקלטות

ההקלטה הראשונה של יצחק אבינרי מבין אלו ששלח יוסי מושמעת כאן לראשונה. במקור, היא הוקלטה על תקליט וכעת אופשר להאזין לה. כך מתקיימת צוואתו של אבינרי: לשמר את מסורת הניגונים מהעיירה שממנה בא ושנכחדה בשואה. תמללתי את הנאמר:

להורדת הקובץ, לחצו כאן.

היום, י"ב שבט תש"ל, מלאו ארבעים וארבע שנים לישיבתי הרצופה בארץ־ישראל. אני מדגיש: הרצופה. כי לא עזבתי את הארץ במשך כל התקופה הזאת אף ליום אחד. וַאֲני ידעתי; כיום אין מתפארים בזה. ונהפוך הוא. מי שישב בארץ עשר שנים ועדיין לא יצא קצת לחוץ־לארץ – הרי כמתבייש בָּזֶה או נחשב בעיני אחרים כמין בטלן. אין מתביישים כיום להתגנדר בשמות משפחה כגון: רבי, קודש, אולי יש גם קודש קדשים. כשם שלהפך – יש גם יהודי בירושלים שאינו מתבייש להיקרא בשם גָּלְיָת הפלישתי. אבל לשבת בארץ עשרות שנים ולא לצאת ממנה אף ליום אחד – בזה מתביישים קצת. לפיכך, הינני מדגיש שאני מתפאר בזה. יום מכובד הוא בחיי והחלטתי להתחיל ביום זה את הקלטת הניגונים ששמעתי בילדותי וגם בנעוריי מפי אבי ומורי הרב ר' משה מנוחתו כבוד. רוב הניגונים הללו אמורים בפרקי תפילה ורק מקצתם זמירות לשבת. אבא שמע אותם מפי אביו ואביו מאבותיו ומרבותיו. אבי אבא הרב ר' ניסן רבלסקי מקאזאטין באוקראינה הוא המשמש יסוד לשם משפחתנו אֲבִינֵרִי, וברצוני להרחיב עליו קצת את הדיבור. כאשר עלינו ארצה בשנת תרפ"ו אמר לי אבא: "אתה יודע שבְּחוץ־לארץ הייתי כותב תמיד את שם משפחתנו רבילסקי, ביו"ד? היו לי שני טעמים לכך: א. שלא יטעו ולא יקראו רעבְּלעסְקי; ב. שבבואי לארץ־ישראל אשר אליה נכספתי כל ימיי, אשמיט את הסוף הלועזי ־לעסקי ויישאר רַבִּי." אמרתי לו: "מה פירוש שאתה תקרא לעצמך "רַבִּי"? יקראו לך האחרים 'רבי' אך לא אתה." "מה אתה מציע?", שאלני אבא. עברו ימים אחדים חשבתי וחשבתי, והצעה נפלאה צצה במוחי. הן אבי־אבא, סבא, היה חותם הרבה פעמים את שמו בשאלות ובתשובות בראשי תיבות: נֵ"ר; כלומר ניסן רבלסקי. ולכן הצעתי לאבא ששם משפחתנו יהיה מיוסד על נ"ר: "אֲבִי־נֵרי". ויש לזה אסמכתא בתנ"ך; על אבנר שר צבא שאול; הוא אבנר בן־נר, ויש בתנ"ך גם "אבי נר". אבא קיבל את הצעתי בהתלהבות. וכשהתאזרחנו בשנת 1928, ל"אבינרי" הייתה זו המשפחה הראשונה בשם זה. אחר־כך זכו רבים מן ההפקר וכיום נתרבו בארץ האבינרים. סבי זה, שהקדשתי לו כרך ראשון של היכל רש"י, חונן בקול עָרֵב והיה עובר לפני התיבה כל שבת וגם קורא בתורה. בייחוד הנעים זמירות בימים נוראים. זה לא כבר שמעתי מפי אחד המתפללים בבית הכנסת פועלי צדק בדרום תל־אביב שבקזאטין היו אומרים כי כאשר הרב ר' ניסן יורד לפני התיבה בימים נוראים, יש לקוות כי הוא יביא בתפילתו ישועות ונחמות ליהודים.

החותמת של הרב ר' משה רבלסקי. שימו לב ליו"ד שעליה דיבר אבינרי.