Archive for the ‘עדו אבינרי’ Category

פינת הלשון — בינתיים, חניה, חציה ותקלה

22.09.2010

פינת הלשון היא פינה שבועית שחיבר עדו אבינרי בשנות השמונים לספירתם. הקטעים הבאים נמצאו במקרה, בתיקו של שלמה אבן־שושן שבארכיון יד־טבנקין.

בינתיים, חניה, חציה ותקלה

פעם בפעם אנו עוסקים בעניְני ניקוד ומשקל. הפעם נעסוק בניקודם של ארבעת השמות הנ״ל, שהדעות חלוקות לגביהם. בינתיים — נון בקמץ או בשוא? מעל גלי הָאֶתֶר שומעים לרוב בשוא, אעפ״י שהנכון הוא נון בקמץ, כפי שהיינו רגילים לומר זה שנים. ואולי גם תסייע בידינו הצורה ״בינות״ כבכתוב: ״ה' יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ״ (שופטים יא י), שבה יש תנועה ארוכה אחרי הנון.

ואשר לחניה וחציה — שניהם באותו משקל ושניהם דומים באותיותיהם. מה דין הנון או הצדי — בקמץ או בחיריק? גם כאן גוברת הנטיה לחרוץ את דין משקל השמות על־פי דיבורנו היומיומי; ובלשון הדיבור אומרים חֲנָיָה וחֲצָיָה, אות שניה בקמץ, וכך יש לומר. וראה בספר ״היכל רש״י״, כרך א, מהדורה חדשה.

ולבסוף — תקלה. רבים אומרים — וכן בכלי התקשורת — תַּקָּלָה, והתיו מנוקדת בפתח (ודגש בקוף). משקל זה לא יתקבל על הדעת כי הוא כמו כַּפָּרָה, בַּקָּשָׁה, השייכות לבנין פיעל (כיפר, ביקש). לא כן תקלה הקשורה בבנין נפעל (נתקל). לפיכך יש לבטא תְּקָלָה — תיו בשוא, על משקל נְדָבָה.

ואי־אפשר לדון בניקוד שמות מבלי להִזָּדקק למִלּון אבן־שושן. וזאת אשר מצאנו לגבי השמות הנ״ל: בֵּינְתַיִם — רק נון בשוא; חניה וחציה — שני הניקודים; וּתְקלה — למרבה השבח — רק תיו בשוא, כנכון. ועיין בערך תקלה בספר ״היכל המשקלים", במשקלו.

פינת הלשון, עדו אבינרי, מעריב 18/3/1983, תשמ"ג. כתב היד דלעיל הוא של שלמה אבן־שושן.

בערך "תקלה" במילון אבן שושן (2003) מובאים שני מיני הניקודים. ואולם כל המובאות נוקדו כהמלצתם של האבינרים; ואף נמצאה במילון המובאה: "לֹא הֵבֵאתָ הֲקַלָּה אֶלָּא תְּקָלָה" הלקוחה מ"יד הלשון", עמוד 267, ושם הוא כותב: "תקלות הכתיב המלא — אם כתבת ביצה במקום בצה — לא הבאת הקלה, אלא תקלה. רצונכם בראיה נצחת? עת פרסמה "הבימה" את מודעותיה על הצגת "הביצה" — הוכרחה לנקד את הבית בצרה, לבל יחשבו כי הדברים אמורים בבִצה, שהרי במקום בִצה התחילו לכתוב בִּיצה…".

הערך "בינתיים" מנוקד גם בֵּינָתַיִם.

מודעות פרסומת

אבי, יצחק אבינרי

09.08.2010

ליצחק אבינרי היה בן, עדו אבינרי. הפרטים הידועים עליו מועטים ביותר, אולם ידוע שהיה איש מדע הלשון, ושלימד באוניברסיטה העברית.

הוא כתב ב"לשוננו לעם" פעמיים לפחות: פעם את המאמר "מארמית לעברית בכתבי ביאליק" (לשוננו לעם, רכ"ה, אדר תשל"ב, עמ' 125-129; ע"פ מסמך זה) ושנים קודם, מאמר אחר (כפי שהעיד אביו ב"יד הלשון", עמוד 446).

הוא חיבר את הספר: "חידות וחִדודים בתנ"ך" (1959), ספר של חידות תנ"כיות שלו ומשל אחרים (ועליו נדון ברשומה חדשה) ואת הספר "ענה אם ידעת" (1962), המְרכז חמשים חידונים תנ"כיים בלוויית שאלות מחידון התנ"ך. חיבר את המאמר המדעי "הניב הארמי של יהודי זכאו" (האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ירושלים תשמ"ט).

כתבה זו התפרסמה ארבע שנים לאחר מותו של אביו, יצחק אבינרי. משה זינגר ודוד זינגר המוזכרים בכתבה היו בני דודו מצד אמו, והם נפטרו בשנים האחרונות.

אבי, יצחק אבינרי ומלחמתו למען העבריתמאת עדו אבינרי |"הצופה", י"ב אלול תשמ"א, 11/9/1981
♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦

מימי נעורַי זוכר אני את אבי כעוסק בענייני לשון. בִהיותי נער קטון את בני דודַי משה הנעמי ודוד זינגר, היה אבי עורך לנו חידונים בדקדוק. אחר־כך למדנו להכיל את מפעליו הלשוניים: החל במִלון חידושי ביאליק וכלה בהיכל רש״י, שהכרך הראשון שלו יצא לאור במהדורה חדשה בהוצאת מוסד הרב קוק (שאר הכרכים, שגם אותם ערך אבי מחדש, עתידים אף הם לצאת לאור בהוצאת מוסד זה).

אבל בעיקר רוצה אני לציין כאן את מלחמותיו של אבי בענייני לשון. לפעמים היו אלה מלחמות שארכו 30 שנה (ראה להלן על "ותיקים" ו"כתבי"). היו אלה בעיקר מלחמות נגד חומרות יתרות של מדקדקים, אבל גם מלחמות בעד תיקונים והקפדה בענייני לשון. ידיעתו בעברית היתה כה מופלגת עד שפעם אמרתי לו: ״אילו היית בימי הנביאים, היית מתקן גם להם"…

אצבע, שמונה, ארבע
אבי היה מן המקילים בענייני לשון. שלושת השמות האלה — אצבע, שמונה, ארבע — צריכים לפי הכלל להיות מבוטאים מלרע. והנה אבי הלך כאן בדרך העם וביטא אותם — וגם את ״קרקע״ ו״לגמרי״ מלעיל, כנהוג. גם את השם צָרפת ביטא בקמץ קטן תחת האות צ', ונימוקיו עמו.

נמנה על והחל מ…
אבי נמנע מהקפדות סרק, כגון צריך לומר דווקא ״פלוני נמנה עם״ ולא ״נמנה על״, או שיש לומר רק ״החל ב…״ ולא גם ״החל מ…״. נכון שיש להקפדה אסמכתא במקורות, אבל טובי הסופרים כתבו ״נמנה על״ ו״החל מ…״

נכה ואזורים
בשני השמות האלה נלחם הצירה על קיומו: ייתכן שהצדק עם המדקדקים הטוענים שיש לומר נָכֶה (נ בקמץ), אֲזורים (א בַחֲטף־פתח), אך אבי לא הקפיד ואמר כפי שֶׁעם ישראל מדבר — שני השמות, אות ראשונה בצירה /(נֵכה, אֵזורים)/.
אינני בטוח, אבל נדמה לי שגם ״עֲדוֹת־ישראל״ בִּטֵּא אבי אות ראשונה בצירה ולא בפתח, כלשון הדיבור /(עֵדות־ישראל)/.

תקלה, בעיה, חניה וחציה
על ניקוד ומשקל המלה ״תקלה״ הרחיב אבי את הדיבור בספריו, ב״יד הלשון״ וב״היכל המשקלים״. הוא התנגד לניקוד "תַּקָּלָה" (ת בפתח), מפני שמשקל זה בא לרוב מבניין פיעל. אבי החליט שיש לומר תְּקָלָה (ת בשוא). אשר לשאר שלושת השמות, קבע שיש לומד כְּבֿלשון הדיבור: בַּעיה (ב בפתח); חֲנָיָה וַחֲצָיָה (נ ו־צ בקמץ), ולא בחיריק כפי שמשמיעים בכלי התקשורת /(חֲנִיָּה וַחֲצִיָּה)/. אגב, חציה הוא חידוש של רש״י והובא בכרך א של ״היכל רש״י״.

אפילו אם ומקריא
גם על שני ביטויים כשרים אלה עלה הכורת של נקדנים. עד היום יש סוברים כי צריך לומר רק ״אפילו״ ו״קורא״. והנה בא אבי והוכיח ממקורות עתיקים את כשרות ״אפילו אם״ ו״מקריא״.

הִתחרות, רגע, מוזיקה והפך ל…
בְּמקום שאחד הנימוקים להכרעה הוא הדיבור העממי דיבר אבי בלשון העם. לכן גם־כן אמר ״הִתְחָרוּת״ ולא ״תַּחֲרוּת׳׳ המתוחכמת יותר; לא הקפיד על ״דקה״ אלא אמר ״רגע״. אבל מלחמתו למען המוזיקה בז״ין לא נחלה עד כה הצלחה. כמעט הכל כותבים ״מוסיקה״, אע״פ שמבטאים מוזיקה. גם ״הפך״ או ״הפך ל…״ — שתי הצורות משמשות כאחת בכלי התקשורת. אבי היה, כמובן, בעד ״הפך ל״, שהיא צורה ברורה יותר.

מועצה, מפלגה וטכנאי /[…] הכתבה נחתכה, עד אשר יימצא המשכה, חלק זה איננו שלם.

[…]/ רבים (כמו שאומרים בצרפתית, דרך משל). הרי אין זה שם פרטי אלא תרגום, ולפיכך יש לומר ״ארצות־הברית יחליטו וכד׳. בינתים לא הצליחה מלחמה זו, ונקווה שעוד תצליח.

נצחון אחרי מלחמת 30 שנה או: ותיקים, כתבי, יו׳׳ד וקו״ף
כשלושים שנה נלחם אבי על כך שיש לומר כִּתְבֵי (כ בחיריק) ולא כְּתָבֵי (ת בקמץ), עד שהודתה לו האקדמיה ללשון העברית והחליטה אף היא שיש לומר כִּתְבֵי (כ בחיריק). אלא שאבי נלחם גם למען שמות אחרים, שבהם יש לנקד את פ השורש בחיריק: פִרְטי, פִרְסי, על משקל ״כל שִׁטְרֵי חובותינו״ שבתפילה.

מלחמה ארוכה אחרת שניצח בה אבי היתה המלחמה למען ״וָתִיקִים״, ו בקמץ. גם כאן נכנעה האקדמיה אחרי שהורתה שנים רבות שיש לבטא את האות ו בשוא /(וְתיקים)/.
עוד מלחמה נלחם למען יבטאו יוּ״ד וְקוּ״ף בשורוק ולא בחולם, כפי שיש מקפידים עד היום. גם במלחמה זו זכה.

מה מקור השימוש ב״עולה כך וכך״?
לא היתה שאלה בענייני לשון ששאלתי את אבי ולא ענה לי עליה. לפעמים היה שולח אותי אל ספריו, והייתי מתרעם עליו ואומר: ״הלא אתה כתבת את הספרים האלה. אם כן תאמר בעצמך…״ חסידה קרן אמרה לי פעם: ״אביך היה ענק!״. בלי ספק הוא היה גדול חוקרי הלשון העברית. רק דבר אחד נעלם ממנוּ, כך אמר לי, והוא: מה מקור השימוש של הפועל ״עלה״ בביטויים מעין: ״קילו עגבניות עוֹלֶה כך וכך״; ״כרטיס נסיעה לירושלים עוֹלֶה כך וכך״.

אולי יִמָּצא מישהו מִבֵּין קוראי ״הצֹפה״ שימצא מקור כל שהוא או רמז לשימוש זה.

מאת בנו שלי יצחק אבינרי, עדו, על אביו. | י"ב אלול תשמ"א, 11/9/1981. | לחצו על התמונה להגדלתה


השבוע סיירתי בארכיון יד־טבנקין שברמת אפעל, בחפוש אחר איגרות מאת יצחק אבינרי ובנו. אמנם לא היה להם תיק משלהם, אולם את כתביהם מצאתי במקרה בַתיק של שלמה אבן־שושן (אחיו של המילונאי; היה סופר ומתרגם).

שלמה אסף כתבות מהעתונות בישראל על אחיו. נמצאים שם ראיונות, ביקורות והמלצות על מפעלו המילוני. בין היתר אסף שלמה גם כתבות של "פינת הלשון" מאת עדו, פרט שלא הכרתי קודם. בעבי התיק נמצאו גם כתבות "פִּנַּת הלשון" מאת אביו, יצחק, וכל הקטעים הללו יועלו הנה בהדרגה.


עדכון: צילמתי את הכתבה במלואה מתוך ספר ארכיוני שנתי של עתוני הצופה. הנה שתי הפסקאות שחסרו:

מועצה, מפלגה וטכנאי
גם כאן נלחם אבי מלחמה אבודה: לומר ״מועֵצה" — (ע בצירה), ״מועֲצת״ —  (בחטף פתח), ו"מפלַגַת״ — (ל, ג בפתח). כך הן הצורות בתנ״ך. ומשום־מה, באו מתחכמים וגזרו ליצור צורות חדשות, וכל זאת למה? מפגי שהמשמעות אינה כבתנ״ך. אבל אין זה נימוק, כי המון שמות מובנם שונה מאשר בתנ״ך.
אף לגבי "טכנאי", "חשמלאי", "עתונאי" וכו׳ לא הקפיד לבטא את האות שלפני האל"ף בפתח, אלא ביטא בקמץ והאל"ף בחיריק, כפי הנהוג, וזה אחד מסימני ההיכר של דרכו בלשון: לא להיות מן המתמיהים.

ארצות־הברית החליטו
גם כאן יצא אבי יחידי נגד כל המוסדות והעתונים. הוא קבע שיש לומר ארצות־הברית בלשון רבים (כמו שאומרים בצרפתית, דדך משל); הרי אין זה שם פרטי אלא תרגום, ולפיכך יש לומר "ארצות-הברית יחליטו" וכד׳. בינתים לא הצליחה מלחמה זו, ונקווה שעוד תצליח.