רוצה אני להקדיש את הרשומה הבאה ליהודית (יהודיתא) נאכט, אשתו של אבינרי, שנפטרה בהיותה כבת שישים.
הקטע הבא לקוח מתוך ההקדמה לַספר "גנזים מגולים" (1968, יזרעאל), שכתב אבינרי. הספר מֵכיל מאגר עצום של מילים שלא נכנסו לַמילונים בני־התקופה, או מילים שבעלי המילונים חשבום בטעות לחידושו של אדם אחר.
על אשת־נְעוּרַי היקרה בנשים
י ה ו ד י ת א
בת הרב ד״ר יעקב נאכט ז״ל
״מר לי מר, חשך עָלַי עולמי וקדרו חיי, בהחתף ממני אשת־נעורַי, רַעְיָתִי היקרה בנשים, יהודית בת הרב ד״ר יעקב נאכט ז״ל. היא היתה משענת־חיי הנאמנה ביותר. זה שלושים וחמש שנה. בזכות מסירות־נפשה ללא גבול, דַּאגתה עד אין שעור, אהבתה והסתפקותה – ניתן לי לבצע את מפעלַי הרבים בִשדה הלשון. בעיון ובהנאה היתה מעמיקה בִקריאת מאמרַי וּבקיאה בהם להפליא. בידיעותיה המרובות בִלשונות אירופה היתה לי לעזר הרבה פְּעמים במחקרי השוואה בין העברית לשאר לשונות. לא רק כל ספר חדש שלי, אלא אף כל מאמר חדש, שִׁמֵּש לה מקור של הנאה ועונג. סוף דבר: היתה זו אֵשֶׁת־חָבֵר־כְּחָבֵר במלוא המובן. הרבה משלי – שלה, בזכות תכונות־נפשה המעולות, המזהירות כזוהר אבני־חן יקרות. ועתה – לִבי עלי דוי ומחוץ, קרוע ומורתח, ואיני יודע במה אתנחם והיכן אשאב כוחות לבִצוע שאר מפעלַי, הטעונים עדיין השלמה וגמר״.
את דברַי אלה (שבסוף חוברת ״לשוננו לעם״, אדר–ניסן תשכ״ו) כתבתי בַיום השביעי לאבלי על מות אשת־נעורַי. שנה וחצי עברו מאז, והכאב – עמוק משהיה, היגון – קודר משהיה.
פעם בפעם היתה אומרת לי בזמן האחרון: ״תאמין לי כי יש לי חלק גם במפעליך הגדולים״. בִתמימותי הייתי כִּמערער על הנחה זו, שהרי סוף־סוף לא השתתפה בִּכתיבת ספרַי ומאמרַי, וגם לא הִכתבתים לה. ברם, עתה נוכחתי, לדאבוני הקודר, כי צדקה ממני. הן שלות־הנפש, שמחת־החיים וחדות היצירה – לא זוֹ בלבד שלא הופרעו אחרי נישואַי, מֵחֲמַת "רֵחַיִם שבצַוארי", אלא עוד חזקו והוגדלו בזכותה. ועתה – נגוז כל זה, חלף ועבר, כאלו לבלי שוב.
היא היתה לי לאשה בִשנת תרצ״א, וּבִמְסירות־נפש ללא גבול וּסְיָג לִוותה אותי כחבירה נאמנה בהגשמת כל מפעלַי. איני זוכר אם בִקשה ממני פעם שאקדיש שעה אחת משעות ״הקודש״ שלי לצרכי "החולין" שלה. עכשיו אני תוהה וחוכך, האמנם היו כאן קדשים וכאן חֻלין. רק דבר אחד אדע: רב מאד חלקה במפעלַי הלשוניים, כי התענינותה בהם והנאתה מהם – הם דבר שאינו מצוי כמעט. ועובדה אחת בלבד – במיוחד לקוראי ״יד הלשון״: היא אשר טרחה להשיג מו״ל לְסִפרי זה.
שיר של נחום סוקולוב ליהודית נאכט
רואה אני לפרסם כאן שיר שכתב נחום סוקולוב ליהודית רעיתי, בִהיותה כבת שבע. בשנת 1913 בִקר סוקולוב בבית חותני, הרב ד"ר יעקב נאכט, בעיר פוקשאני שברומניה. הילדה יהודית כבשה את לב סוקולוב בַחֲמודות סגולותיה היקרות: חן ויופי, שובְבות, בינה וחָכמה, ידיעות מרובות לא לפי גילה, ועל כולן – דִבור עברי רהוט, שבַימים ההם (לפני 50 שנה ויותר) וּבַמקום ההוא נחשב ממש לפלא לא־ייאמן. ישב סוקולוב ורשם באלבום של הילדה את השיר הבא, וגם טרח לנקדו כולו והריהו בזה לפני הקורא (אך לא בנִקוד ובשורות קצרות, כאשר כתב סוקולוב):
קטנה יפה – צִפור עפה – באביב.
הכל יִצמח – הכל ישמח – מסביב.
כן את, ילדה – חיי חלדהּ – בבית הורים:
אהבה, תום – נוה שלום – מוסר מורים.
קטנה יהודית, ליהודית הֱיִי, גדילה!וּבִרְכַּת סוקולוב קמה ונהייתה: יהודית הקטנה היתה ליהודית גדולה־גדולה: הן באהבתה את תורת ישראל ואת ארץ־ישראל והלשון העברית, הן בִידיעותיה הרבות והעמוקות בַסִפרות העולמית, באמנות לכל סוגיה ובכמה וכמה לשונות (מבחינה זו – תמיהני אם יימצא בארצנו מִנְיָן נשים אשר ידמו לה). ועל הכל – סגולות־נפשה הנעלות והמזהירות יותר מאבני־חן יקרות.
* * *
גדול הכאב מאֹד, וַאֲיֻמִּים געגועַי לאשת נעורי, שהיתה מחְמד עיני ומחמד נפשי. מחמד עֵינַים היתה לא לי בלבד, כי בעָמדה על סף שנת השִשים היתה כבת שלושים ליופי. אם פסולני לעדות – יעידו על כך כל רואיה וּמַכּיריה, המְבכִּים את מותה בלא־עת.
יט אלול תשכ"ז, במלאת שנה וחצי למות אשת־נעורי.
"גנזים מגולים", עמוד 5.
"גנזים מגולים", עמוד 6.
יצחק אבינרי 