Archive for the ‘יד הלשון’ Category

ו/או

03.08.2010

בלשון המשפטית נהוג להשתמש בו/או כדי להחלץ ממקרים בלתי רצויים של תביעות. המתנסחים חושבים שכך הם נוקטים לשון זהירה.

האֻמנם?

ו/או. צירוף משונה זה, ו/או, ירשנו מן האנגלית. בעברית אפשר למצוא סיפוק באות ו בלבד, או ב״או״ בלבד, הכל לפי העניין, ושום תקלה ואי־הבנה לא תצמח מזה. הערתי על כך בלוח הקואופרציה משנת תש״ט, וגם בספר ״לשון וסגנון״ של א. בן־אור. אך הצירוף הזה עדיין קיים בטפסי חוזים של חברות רבות, חוזים המנוסחים על־ידי עורכי־דין, וכד׳. שמחתי, אפוא, לראות בחוזר פנימי של משרד החינוך, מיום טו כסלו תשכ"ב, את השורות הבאות:

״יש להִמנע בכל הודעה או הוראה או חוזה של המשרד משימוש בניב המעורפל והמטעה ו/או. ביקורת חריפה על שימוש בניב זה הושמעה לאחרונה בפסק־דין של בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט העליון חיים כהן״.

אמנם, ערפול והטעייה אין כאן, לדעתי, אך זרות מוחלטת ללשון העברית — יש ויש. ראוי לציין שבמקורות תשמש וו החבור גם במובן או, כגון: "מן הכבשים ומן העזים״ (שמות יב ה), שענינו או מן העִזים; "ומכה אביו ואמו״ (שמות, כא טו), ועוד. בהגדה של פסח — ״אנו אוכלין חמץ ומצה״, ויש נוסחאות "חמץ או מצה״. ב״היכל רש״י״ כרך ג הבאתי הרבה דוגמאות לכך מן המקרא ומן התלמוד, ולרוב פירשם רש״י למנוע אי־הבנה. בקצת מקומות דנו חז״ל עצמם בעניין וו החבור, האם משמעותה (היא) או אם לָאו: "נועל את ביתו ומבטל רשותו תרתי? הכי קאמר: או נועל את ביתו או מבטל רשותו״ (ערובין עט:). ואילו בְּמקום אחר מטעימה הגמרא שכוונת הו״ו היא צירוף שני הגורמים ולא או: "אביה ובעלה מפירין נדריה… מהו דתימא או אביה או בעלה קתני — קא משמע לן" (נדרים סז.). נמצאנו למדים שבכל מקום שיש חשש לטעות, מצווה עלינו להִמנע מו״ו החבור ולקבוע במקומה או. אך מכל מקום אין לְהִזָּקֵק לצירוף־שַׁעַטְנֵז זר ו/או, המכאיב את העין והאוזן גם יחד. אם יכתוב הבנק, שראובן או שמעון רשאי להוציא את הפִקדון, כלום יעלה על הדעת, שאם יבואו שניהם כאחד — אין הם זכאים להוציא את הפִקדון? ולמה, אפוא, הצירוף התמוה, "ראובן ו/או שמעון״? מצווה עלינו לעקרו ולבטלו. ואל ישאר זכר הֵימֶנּוּ.

בספר ויקרא (יג כט) נאמר: "ואיש או אשה, כי יהיה בו נגע״, ולהלן בפסוק ל״ח "ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות״. לשון הכתוב ברורה למדי, ואף המחוקק החדש ימצא כאן את סיפוקו. אך לפי המנהג המשונה שפשׂה בקרבנו יהא עלינו לומר: ״ואיש ו/או אשה כי יהיה בו ו/או בה נגע״. אכן, לשון כזו — באמת לשון מנוגעת היא.

(״הבֹקר״ כא אייר תשכ״ב, לוח הקואופרציה תשכ״ג).


"יד הלשון", עמוד 155

לקריאה נוספת: ו/או בוויקיפדיה.

ארצות הברית ברגע של עברית

27.07.2010

משנת תש”ט החלו עיתונאי הארץ להפוך את הצֵרוף ”ארצות הברית” לשם בִּלשון יחיד (”ארצות הברית מעודדת סחטנות”).
אבינרי שופך חמתו על התרת הרצועה. כך הוא כותב (יד הלשון, עמוד 55; ”ארצות הברית”):

באיזו קלות נקלט כל שבוש משונה וכל ”נוהג” נלעג, וכמה יְגִיעָה ומרץ יש להשקיע כדי להשריש איזה תקון הכרחי והגיוני. נתקיימה בנו הקללה ”וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ /(הָאֲדָמָה)/”. ואין להתפלא: ראית מימיך אדם מבריא ומצעיר – והבראתו מתפשטת בין הבְּרִיּוֹת? אבל כיון שחלה פלוני בשחפת או בטיפוס, או בשאר מחלה ממארת, הרי מיד תתפשט המגפה.

הוא מוסיף:

לאחר שפִּרסמתי מאמרי זה ב”על המשמר” הִקשה לי אַחד העִתונאים ”קושיה עצומה”: הרי גם השם נִסים לשון רבים הוא, ואעפ”י כן אומרים נסים הוא ילד טוב, ולא נסים הם… כל כך גברה בנו הלהיטות אחרי דרכי הגויים וַאפילו אחרי גוי אחד בלבד, שאין שאר הגויים נוהגים כמותו, עד שמקשים קושיות של הבל כדי להצדיק אבסורד גמור. וכשאתה נתקף בתופעה זרה ונלעגה כזו, וכשאתה רואה עתונאים זקנים, שבמשך חמִשים שנה השתמשו בארה”ב בלשון רבים כדין, ועכשיו כותבים הם בלשון יחיד, וההרגל הטוב לא נעשה להם כלל לטבע שני, אלא נעקר הוא משרשיו כדי להשריש במקומו מנהג של שוטים – אי אתה יכול להִמנע מהרהורים נוּגִים על המתרחש בשדה לשוננו במדינת ישראל.

החודש שודר פרק ”רגע של עברית”, ובו הובאה עמדתו של אבינרי בעניין:

להורדת הקובץ, לחצו כאן.

מנחם: ארצות־הברית בת מאתיים שלושים וארבע שנים (יום). שלום, כאן מנחם פרי ורות אלמגור־רמון. ב־4 ביולי 1776, הִכריזו שלוש־עשרה המדינות המאוחדות של אמריקה על עצמאות, ונקבּע שמה של המדינה: ”The United States of America” – ארצות־הברית של אמריקה.

בכל השפות תורגם שמה של המדינה תרגום מילולי: ”המדינות המאוחדות של אמריקה”. אבל בעברית, אפשר לומר שהתרגום חָפשי. נכון, רות?

רות: נכון. השם ”ארצות־הברית” הוא מעין תרגום תָּכני. נראֶה שנבחֲרה המילה ”ארצות” כדי להבחין בין חלקיה של המדינה הגדולה לבין המדינה עצמה, כולה. המילה ”ברית” היא מעין פירוש של השם. בתולדות השימוש בשם ”ארצות־הברית”, מְעניינת במיוחד התפישׂה הדקדוקית; יחיד – או רבים? לפי עדותו של הבלשן יצחק אבינרי, וגם לפי עדויות אחרות, עד שנת 1959 בערך, כתבו בכל העתונים: ”ארצות־הברית החליטו”, למשל. לאט־לאט החלו לכתוב: ”ארצות־הברית החליטה”. אבינרי זועם על המעבר הזה ואומר: ”הדרך החדשה – תְּקלה, ולא תקנה!”. בערך ”ארצות־הברית” באנציקלופדיה העברית שיצאה ב־1954, נִכתב תמיד בלשון רבים, למשל: ”ארצות־הברית ויתרו סופית על קנדה”. כנראה, יוסף קלוזנר הוא שהיה מאחורי ההחלטה הזאת. מעניין שבאנגלית יש ויכוח דומה – ומצאתי מאמר בן שנה בְדיוק שכותרתו, לא פחות ולא יותר: ”The United States Is or Are?‎”. כותב המאמר מצטט היסטוריון האומר שהמעבר מלשון רבים לִלשון יחיד היה במלחמת־העולם השנייה, ושהוא מֵעיד על איחוד מלא וסופי בין מדינות ארצות־הברית, שבהיותן ”Is” ולא ”Are” היו לברית של ממש. ארצות־הברית של אמריקה.

מנחם: תודה רבה לך, רות אלמגור־רמון!

מכתב תמיכה באבינרי – נמצא ב”ידיעות אחרונות” מיום שישי, ו כסלו תשל”א (4/12/1970)

נין ונכד

21.04.2010

באחד מהערכים, מספר אבינרי על מעשה בבחור שחידש מימרה – ועל תגובתו הנרגשת:

"מדי שנה בשנתה". בחורף תשי"ח ראיתי צעיר מהלך ברחוב ואומר לחברתו: "כך היה מדי שנה בשנתה". לא כבשתי את יצר סקרנותו, ושאלתיו: – ומדוע לא תאמר "מדי שנה בשנה"? הַלָּה נבוך קצת ושאל כמתנצל: וכי אסור לומר כך? – התרתי לו, כמובן, את הדבר במאה אחוז, ולא עוד אלא שהוספתי לו ברכה, שירבו כמותו בישראל! ובלבי הרהרתי: כמה צדקו חכמינו שאמרו "אי אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו"…
בתל־אביב, זו העיר "המצטיינת" בשבושי לשון הדיבור, מטייל לו בחור שנפשו חשקה דווקא ב"מדי שנה בשנתה"… אנו אומרים "מדי שנה בשנה", כי כן לשון הכתוב כמה פעמים. לעומת זאת – "מדי חודש בחודשו" (מאותה הסיבה), "מדי יום ביומו" (לא מצאנו זאת במקרא. אך "דבר יום ביומו" מצוי בו הרבה). רש"י כבר הרחיב את הגבולות וכתב גם "מדי יום ביום", "מדי חודש בחודש". והנה, בא נין וָנכד לעברים הקדמונים, והוא מרחיב את השִמוש הזה גם לגבי שנה. האין זה כעין הד מרחשי יצירתה הקדומה של העברית?

פנ"ה י"ב כסלו תשי"ח, לוח תש"כ (1960)

"יד הלשון", עמוד 111.

"יד הלשון", עמוד 112.

חוויות ילדות – חלק ב'

16.04.2010
הפעם – גן החיות ושיחה חמימה עם ילד מתוק שזהותו אינה ידועה:
ביבר: החייאת הַבֵּיבָר. – זכורני שבימי ילדותי היו נוהגים לקרוא לגן זואולוגי – ביבר (כשמו התלמודי). כיום נטשנו את הביבר לגמרי, ואין לנו אלא את גן החיות. תיתי לו למשוררנו שמעונוביץ', שבזכות ספרו "בשבילי הביבר" עדיין הביבר חי וקיים… אין אני מערער, חלילה, על "גן החיות". הצרוף – טבעי ונאה, ואין לקפחו. הוא גם נתחבב מאוד על הילדים, ולא אקפח כאן שכר שיחה נאה: מעשה בילד – מילדי הגן – ששאלתיו מתי ילך כבר לבית הספר, והוא ענני בתום לבו: – אני צריך עוד ללכת קודם אל גן החיות… (כסבור היה שגן החיות הוא מעין מוסד־ביניים, בין הלימוד בגן ללימוד בבית הספר). אפע"פ כן כדאי שמנהלי גן החיות יתנו את דעתם על החייאת הביבר. אולי כדאי שנשתמש בו במקום "אקוואריום" (הביבר – עניינו, כידוע, גם בריכה לדגים), או נייחד לו איזו הוראה אחרת, ובלבד שלא נטּול את נשמתו בנטישה.
פנ"ה ה כסלו תש"ז (1947)

"יד הלשון", עמוד 74.

חוויות ילדות – חלק א'

08.04.2010

לפני שנים רבות היה הדבר, וַאֲני עודני ילד. פעם נתגלגלה לידי בבית הוריי חוברת של "השלח", ובה מלים ארוכות ומשונות יותר מִכְּ‏דָ‏רְלָ‏עֹ‏מֶ‏ר: ארפורמירואה, תרפורמירואה וכו'. החִדוש שבהן בשבילי היה – ניקודן. מלים קשות וַאֲרוכות שאינן מנוקדות – לא משכו את לבי. ידעתי שלגדולים נועדו. אך כל מלה מנוקדת – חֲזָקָה שלקטנים נכתבה. והנה, עמדתי לפני חידת־סתרים, שפתרונה נעלם ממני. הרושם היה כה חזק, שלא נעלם מִזכרוני עד היום. אחרי כן נתברר לי שסופר אחד (איני זוכר את שמו) הציע "לְיַהֵד" את כל הפעלים הזרים ולהשתמש בהם בנטייה כִּפְעלים עבריים. והמלים הנ"ל דוגמה הן לִנטיית הפועל "ריפורמירן" בעתיד… הצעה משונה זו לא יכלה, כמובן, להִקלט, ותֵמַהּ על עורך "השלח" שפרסמהּ. ראוי הדבר לשמש לקח טוב למי שמבקש לכבדנו בהצעות כאלה גם כיום.

תש"ג (1943)

"יד הלשון", עמוד 529.

(כל הדף)