Archive for the ‘יצחק אבינרי’ Category

דרכי הלשון העברית – מאמר מלפני 80 שנה

07.09.2010

ברשומה זו – ההקדמה לספר "מהלך התפתחות הלשון העברית בארץ ישראל". הספר נכתב בתרצ"א, כשהיה אבינרי בן שלושים בלבד. סגנונו הסלחני מחד, והבלתי־מתפשר מאידך עשהו לגדול גדולי הלשון בדורות האחרונים.

למרבה הצער, מרבית הדאגות שהטרידו את לבו של אבינרי לפני שמונים שנה, עומדות על תלן בימינו. שידורי הטלוויזיה המיועדים לילדים מלאים לעז מיותר, מילות עגה (סלנג) שאינן במקומן (שמעתי מגישת תכנית מדע לילדים שלא הפסיקה לקרוא "אני מתחרפנת" עשרות פעמים… והֶערוץ – כמובן, ערוץ שנושא, בעזות פנים, צליל לועזי, 'לוגי') וגם טעויות לשון שאי אפשר לתרצן שנעשו בשל הצד האמנותי ('מדגסקר' קורא בפני קהל הילדים: "כולם להוזיז...").

דַרכי הלשון העברית בארץ ישראל

הרבה מכשולים נָכוֹנוּ בדרך החיאת הלשון העברית, לאחר שזו פסקה להיות לשון מדוברת זה עשרות דורות. רגילים לחשוב שהמכשול העיקרי הוא חֹסֶר מלים, ולפיכך שמו אל־לב קודם־כל להרבות בחִדושי מלים. על צד האמת אין הדבר כך: חֹסר מלים אינו מכשיל את התפתחות הלשון, כי אם מעכב אותה במקצת. ואין לנו לחשוש לעכוב זה. החֹסר יתוקן ויושלם ע״י חִדושי מלים וגם ע״י גִלויי מלים וּבטויים, ע״י חשיפת האוצרות הטמונים במכמַני הלשון, שעד היום טרם זכו לגִלויָם השלם והנאמן.

המכשול העיקרי, המסכן ביותר את ההתפתחות הטבעית של הלשון הוא – תרגום המחשבה מלועזית. יש מקרים, שהבעה מסוימת של הרעיון משותפת לכל הלשונות, והשפעה כזו – ודאי שתחדור גם ללשוננו, אם רק אין בה התנגדות מפורשת לרוח הלשון. אולם רב הזרויות המגוֹנוֹת הנמצאות בלשון הדבור – ובזמן האחרון אף בעתונות ובספרות – אינן אלא פרי רשלנות יתרה וזלזול שאין לו כפרה.

בנוהג שבעולם – אדם, הבא ללמוד לשון זו או אחרת, מקפיד הרבה על דרך הקנָיתה לעצמו, על מבטאה ועל סגנונה כאחד. לא כן בעברית: מועטים מאד הם האנשים השוקדים על שמירת רוח הלשון ועל קיום דרישותיה וּתכונותיה הטבעיות. הצרכים מרובים, הזמן קצר, ויש אשר זרם העולים מתגבר ומֵביא לארץ עשרות אלפים בתקופה קצרה, והעולים הללו – עיניהם לפרנסתם ואין מוחם פנוי ללִמוד ולִיגיעה. בִּתנאים כאלה לא איכפת שהלשון הולכת ונשחתת, הולכת ומתכּערת. ומה גם שתינוקות של בית־רבן אף הם אינם זהירים בלשונם, ומדברים ״ככל אשר יעלה המזלג״. מבחינה זו גרוע הדבור העברי בארץ מאשר בגולה, הואיל וכאמור – מרובים כאן הצרכים, ולא תמיד מספקים אותם במדה נכונה. אולם אין לחשוב שדבר זה אין לו תקנה: מַכיר אני ילדים ארץ־ישראליים, המדברים עברית נאה וּנְכונה, כיון שהושם לב לכך מילדותם. הרבה מוטל בכגון זה על המורים, וביחוד על הגננות.

מִשְׁגֶּה כבד וחטא חָמוּר שוגים וחוטאים אותם האנשים – ובהם אף סופרים אנשי־שם – הסוברים שאותו הדִבור העברי הקלוקל, שאנו עדים לו כיום, הוא הוא הדבור ״הטבעי״ של העם, ממנוּ עלינו ללמוד ובכבודו להזהר. אין זו אלא טעות גסה. אף הלשונות המפותחות ביותר – לשון־רחוב לחוד ולשון־ספר לחוד; אף אותם העמים שלשונם בפיהם שוקדים מאז ומעולם על לשונם, לבל יְבֻלַּע לרוחה ולִתכונתה היסודית. ואילו אנחנו – הרי עדיין אין לשוננו בפינו: אין לנו עדיין לשון מדוברת הראויה לשמה. לשון כזו – לא בדור ולא בשני דורות תוצר: מאות שנים נחוצות לכך. ועד אז – אל נא נתימר לחשוב שאכן מדוברת היא הלשון העברית, ו״פוק חֲזֵי מַאי עַמָּא דָּבֵר״. כל האומר כן מתכחש לַמציאות עצמה ובונה על יסוד שוא מגדלים פורחים שסכנה כרוכה בהם.

בִּסקירתי זו אני בא למצות את דרכי הלשון העברית בא״י עד עתה ולהראות על הלִקויים העיקריים הטעונים תקון. חֹמר השגיאות, שכולן טפוסיות ביותר, לקוּח על ידִי מלשון הדבור ומתוך העתונות והספרות. מֻבְטחנִי שיש בזה ענין רב לדוברי־עברית וביחוד למורי עברית, בארץ ובגולה. יראו את המעוות וידאגו לתקנו.

כריכת הספר

עמוד א'. ההקדשה להוריו של אבינרי.

לחצו להגדלה.

לחצו להגדלה.

אבי, יצחק אבינרי

09.08.2010

ליצחק אבינרי היה בן, עדו אבינרי. הפרטים הידועים עליו מועטים ביותר, אולם ידוע שהיה איש מדע הלשון, ושלימד באוניברסיטה העברית.

הוא כתב ב"לשוננו לעם" פעמיים לפחות: פעם את המאמר "מארמית לעברית בכתבי ביאליק" (לשוננו לעם, רכ"ה, אדר תשל"ב, עמ' 125-129; ע"פ מסמך זה) ושנים קודם, מאמר אחר (כפי שהעיד אביו ב"יד הלשון", עמוד 446).

הוא חיבר את הספר: "חידות וחִדודים בתנ"ך" (1959), ספר של חידות תנ"כיות שלו ומשל אחרים (ועליו נדון ברשומה חדשה) ואת הספר "ענה אם ידעת" (1962), המְרכז חמשים חידונים תנ"כיים בלוויית שאלות מחידון התנ"ך. חיבר את המאמר המדעי "הניב הארמי של יהודי זכאו" (האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ירושלים תשמ"ט).

כתבה זו התפרסמה ארבע שנים לאחר מותו של אביו, יצחק אבינרי. משה זינגר ודוד זינגר המוזכרים בכתבה היו בני דודו מצד אמו, והם נפטרו בשנים האחרונות.

אבי, יצחק אבינרי ומלחמתו למען העבריתמאת עדו אבינרי |"הצופה", י"ב אלול תשמ"א, 11/9/1981
♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦

מימי נעורַי זוכר אני את אבי כעוסק בענייני לשון. בִהיותי נער קטון את בני דודַי משה הנעמי ודוד זינגר, היה אבי עורך לנו חידונים בדקדוק. אחר־כך למדנו להכיל את מפעליו הלשוניים: החל במִלון חידושי ביאליק וכלה בהיכל רש״י, שהכרך הראשון שלו יצא לאור במהדורה חדשה בהוצאת מוסד הרב קוק (שאר הכרכים, שגם אותם ערך אבי מחדש, עתידים אף הם לצאת לאור בהוצאת מוסד זה).

אבל בעיקר רוצה אני לציין כאן את מלחמותיו של אבי בענייני לשון. לפעמים היו אלה מלחמות שארכו 30 שנה (ראה להלן על "ותיקים" ו"כתבי"). היו אלה בעיקר מלחמות נגד חומרות יתרות של מדקדקים, אבל גם מלחמות בעד תיקונים והקפדה בענייני לשון. ידיעתו בעברית היתה כה מופלגת עד שפעם אמרתי לו: ״אילו היית בימי הנביאים, היית מתקן גם להם"…

אצבע, שמונה, ארבע
אבי היה מן המקילים בענייני לשון. שלושת השמות האלה — אצבע, שמונה, ארבע — צריכים לפי הכלל להיות מבוטאים מלרע. והנה אבי הלך כאן בדרך העם וביטא אותם — וגם את ״קרקע״ ו״לגמרי״ מלעיל, כנהוג. גם את השם צָרפת ביטא בקמץ קטן תחת האות צ', ונימוקיו עמו.

נמנה על והחל מ…
אבי נמנע מהקפדות סרק, כגון צריך לומר דווקא ״פלוני נמנה עם״ ולא ״נמנה על״, או שיש לומר רק ״החל ב…״ ולא גם ״החל מ…״. נכון שיש להקפדה אסמכתא במקורות, אבל טובי הסופרים כתבו ״נמנה על״ ו״החל מ…״

נכה ואזורים
בשני השמות האלה נלחם הצירה על קיומו: ייתכן שהצדק עם המדקדקים הטוענים שיש לומר נָכֶה (נ בקמץ), אֲזורים (א בַחֲטף־פתח), אך אבי לא הקפיד ואמר כפי שֶׁעם ישראל מדבר — שני השמות, אות ראשונה בצירה /(נֵכה, אֵזורים)/.
אינני בטוח, אבל נדמה לי שגם ״עֲדוֹת־ישראל״ בִּטֵּא אבי אות ראשונה בצירה ולא בפתח, כלשון הדיבור /(עֵדות־ישראל)/.

תקלה, בעיה, חניה וחציה
על ניקוד ומשקל המלה ״תקלה״ הרחיב אבי את הדיבור בספריו, ב״יד הלשון״ וב״היכל המשקלים״. הוא התנגד לניקוד "תַּקָּלָה" (ת בפתח), מפני שמשקל זה בא לרוב מבניין פיעל. אבי החליט שיש לומר תְּקָלָה (ת בשוא). אשר לשאר שלושת השמות, קבע שיש לומד כְּבֿלשון הדיבור: בַּעיה (ב בפתח); חֲנָיָה וַחֲצָיָה (נ ו־צ בקמץ), ולא בחיריק כפי שמשמיעים בכלי התקשורת /(חֲנִיָּה וַחֲצִיָּה)/. אגב, חציה הוא חידוש של רש״י והובא בכרך א של ״היכל רש״י״.

אפילו אם ומקריא
גם על שני ביטויים כשרים אלה עלה הכורת של נקדנים. עד היום יש סוברים כי צריך לומר רק ״אפילו״ ו״קורא״. והנה בא אבי והוכיח ממקורות עתיקים את כשרות ״אפילו אם״ ו״מקריא״.

הִתחרות, רגע, מוזיקה והפך ל…
בְּמקום שאחד הנימוקים להכרעה הוא הדיבור העממי דיבר אבי בלשון העם. לכן גם־כן אמר ״הִתְחָרוּת״ ולא ״תַּחֲרוּת׳׳ המתוחכמת יותר; לא הקפיד על ״דקה״ אלא אמר ״רגע״. אבל מלחמתו למען המוזיקה בז״ין לא נחלה עד כה הצלחה. כמעט הכל כותבים ״מוסיקה״, אע״פ שמבטאים מוזיקה. גם ״הפך״ או ״הפך ל…״ — שתי הצורות משמשות כאחת בכלי התקשורת. אבי היה, כמובן, בעד ״הפך ל״, שהיא צורה ברורה יותר.

מועצה, מפלגה וטכנאי /[…] הכתבה נחתכה, עד אשר יימצא המשכה, חלק זה איננו שלם.

[…]/ רבים (כמו שאומרים בצרפתית, דרך משל). הרי אין זה שם פרטי אלא תרגום, ולפיכך יש לומר ״ארצות־הברית יחליטו וכד׳. בינתים לא הצליחה מלחמה זו, ונקווה שעוד תצליח.

נצחון אחרי מלחמת 30 שנה או: ותיקים, כתבי, יו׳׳ד וקו״ף
כשלושים שנה נלחם אבי על כך שיש לומר כִּתְבֵי (כ בחיריק) ולא כְּתָבֵי (ת בקמץ), עד שהודתה לו האקדמיה ללשון העברית והחליטה אף היא שיש לומר כִּתְבֵי (כ בחיריק). אלא שאבי נלחם גם למען שמות אחרים, שבהם יש לנקד את פ השורש בחיריק: פִרְטי, פִרְסי, על משקל ״כל שִׁטְרֵי חובותינו״ שבתפילה.

מלחמה ארוכה אחרת שניצח בה אבי היתה המלחמה למען ״וָתִיקִים״, ו בקמץ. גם כאן נכנעה האקדמיה אחרי שהורתה שנים רבות שיש לבטא את האות ו בשוא /(וְתיקים)/.
עוד מלחמה נלחם למען יבטאו יוּ״ד וְקוּ״ף בשורוק ולא בחולם, כפי שיש מקפידים עד היום. גם במלחמה זו זכה.

מה מקור השימוש ב״עולה כך וכך״?
לא היתה שאלה בענייני לשון ששאלתי את אבי ולא ענה לי עליה. לפעמים היה שולח אותי אל ספריו, והייתי מתרעם עליו ואומר: ״הלא אתה כתבת את הספרים האלה. אם כן תאמר בעצמך…״ חסידה קרן אמרה לי פעם: ״אביך היה ענק!״. בלי ספק הוא היה גדול חוקרי הלשון העברית. רק דבר אחד נעלם ממנוּ, כך אמר לי, והוא: מה מקור השימוש של הפועל ״עלה״ בביטויים מעין: ״קילו עגבניות עוֹלֶה כך וכך״; ״כרטיס נסיעה לירושלים עוֹלֶה כך וכך״.

אולי יִמָּצא מישהו מִבֵּין קוראי ״הצֹפה״ שימצא מקור כל שהוא או רמז לשימוש זה.

מאת בנו שלי יצחק אבינרי, עדו, על אביו. | י"ב אלול תשמ"א, 11/9/1981. | לחצו על התמונה להגדלתה


השבוע סיירתי בארכיון יד־טבנקין שברמת אפעל, בחפוש אחר איגרות מאת יצחק אבינרי ובנו. אמנם לא היה להם תיק משלהם, אולם את כתביהם מצאתי במקרה בַתיק של שלמה אבן־שושן (אחיו של המילונאי; היה סופר ומתרגם).

שלמה אסף כתבות מהעתונות בישראל על אחיו. נמצאים שם ראיונות, ביקורות והמלצות על מפעלו המילוני. בין היתר אסף שלמה גם כתבות של "פינת הלשון" מאת עדו, פרט שלא הכרתי קודם. בעבי התיק נמצאו גם כתבות "פִּנַּת הלשון" מאת אביו, יצחק, וכל הקטעים הללו יועלו הנה בהדרגה.


עדכון: צילמתי את הכתבה במלואה מתוך ספר ארכיוני שנתי של עתוני הצופה. הנה שתי הפסקאות שחסרו:

מועצה, מפלגה וטכנאי
גם כאן נלחם אבי מלחמה אבודה: לומר ״מועֵצה" — (ע בצירה), ״מועֲצת״ —  (בחטף פתח), ו"מפלַגַת״ — (ל, ג בפתח). כך הן הצורות בתנ״ך. ומשום־מה, באו מתחכמים וגזרו ליצור צורות חדשות, וכל זאת למה? מפגי שהמשמעות אינה כבתנ״ך. אבל אין זה נימוק, כי המון שמות מובנם שונה מאשר בתנ״ך.
אף לגבי "טכנאי", "חשמלאי", "עתונאי" וכו׳ לא הקפיד לבטא את האות שלפני האל"ף בפתח, אלא ביטא בקמץ והאל"ף בחיריק, כפי הנהוג, וזה אחד מסימני ההיכר של דרכו בלשון: לא להיות מן המתמיהים.

ארצות־הברית החליטו
גם כאן יצא אבי יחידי נגד כל המוסדות והעתונים. הוא קבע שיש לומר ארצות־הברית בלשון רבים (כמו שאומרים בצרפתית, דדך משל); הרי אין זה שם פרטי אלא תרגום, ולפיכך יש לומר "ארצות-הברית יחליטו" וכד׳. בינתים לא הצליחה מלחמה זו, ונקווה שעוד תצליח.

ו/או

03.08.2010

בלשון המשפטית נהוג להשתמש בו/או כדי להחלץ ממקרים בלתי רצויים של תביעות. המתנסחים חושבים שכך הם נוקטים לשון זהירה.

האֻמנם?

ו/או. צירוף משונה זה, ו/או, ירשנו מן האנגלית. בעברית אפשר למצוא סיפוק באות ו בלבד, או ב״או״ בלבד, הכל לפי העניין, ושום תקלה ואי־הבנה לא תצמח מזה. הערתי על כך בלוח הקואופרציה משנת תש״ט, וגם בספר ״לשון וסגנון״ של א. בן־אור. אך הצירוף הזה עדיין קיים בטפסי חוזים של חברות רבות, חוזים המנוסחים על־ידי עורכי־דין, וכד׳. שמחתי, אפוא, לראות בחוזר פנימי של משרד החינוך, מיום טו כסלו תשכ"ב, את השורות הבאות:

״יש להִמנע בכל הודעה או הוראה או חוזה של המשרד משימוש בניב המעורפל והמטעה ו/או. ביקורת חריפה על שימוש בניב זה הושמעה לאחרונה בפסק־דין של בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט העליון חיים כהן״.

אמנם, ערפול והטעייה אין כאן, לדעתי, אך זרות מוחלטת ללשון העברית — יש ויש. ראוי לציין שבמקורות תשמש וו החבור גם במובן או, כגון: "מן הכבשים ומן העזים״ (שמות יב ה), שענינו או מן העִזים; "ומכה אביו ואמו״ (שמות, כא טו), ועוד. בהגדה של פסח — ״אנו אוכלין חמץ ומצה״, ויש נוסחאות "חמץ או מצה״. ב״היכל רש״י״ כרך ג הבאתי הרבה דוגמאות לכך מן המקרא ומן התלמוד, ולרוב פירשם רש״י למנוע אי־הבנה. בקצת מקומות דנו חז״ל עצמם בעניין וו החבור, האם משמעותה (היא) או אם לָאו: "נועל את ביתו ומבטל רשותו תרתי? הכי קאמר: או נועל את ביתו או מבטל רשותו״ (ערובין עט:). ואילו בְּמקום אחר מטעימה הגמרא שכוונת הו״ו היא צירוף שני הגורמים ולא או: "אביה ובעלה מפירין נדריה… מהו דתימא או אביה או בעלה קתני — קא משמע לן" (נדרים סז.). נמצאנו למדים שבכל מקום שיש חשש לטעות, מצווה עלינו להִמנע מו״ו החבור ולקבוע במקומה או. אך מכל מקום אין לְהִזָּקֵק לצירוף־שַׁעַטְנֵז זר ו/או, המכאיב את העין והאוזן גם יחד. אם יכתוב הבנק, שראובן או שמעון רשאי להוציא את הפִקדון, כלום יעלה על הדעת, שאם יבואו שניהם כאחד — אין הם זכאים להוציא את הפִקדון? ולמה, אפוא, הצירוף התמוה, "ראובן ו/או שמעון״? מצווה עלינו לעקרו ולבטלו. ואל ישאר זכר הֵימֶנּוּ.

בספר ויקרא (יג כט) נאמר: "ואיש או אשה, כי יהיה בו נגע״, ולהלן בפסוק ל״ח "ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות״. לשון הכתוב ברורה למדי, ואף המחוקק החדש ימצא כאן את סיפוקו. אך לפי המנהג המשונה שפשׂה בקרבנו יהא עלינו לומר: ״ואיש ו/או אשה כי יהיה בו ו/או בה נגע״. אכן, לשון כזו — באמת לשון מנוגעת היא.

(״הבֹקר״ כא אייר תשכ״ב, לוח הקואופרציה תשכ״ג).


"יד הלשון", עמוד 155

לקריאה נוספת: ו/או בוויקיפדיה.

ארצות הברית ברגע של עברית

27.07.2010

משנת תש”ט החלו עיתונאי הארץ להפוך את הצֵרוף ”ארצות הברית” לשם בִּלשון יחיד (”ארצות הברית מעודדת סחטנות”).
אבינרי שופך חמתו על התרת הרצועה. כך הוא כותב (יד הלשון, עמוד 55; ”ארצות הברית”):

באיזו קלות נקלט כל שבוש משונה וכל ”נוהג” נלעג, וכמה יְגִיעָה ומרץ יש להשקיע כדי להשריש איזה תקון הכרחי והגיוני. נתקיימה בנו הקללה ”וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ /(הָאֲדָמָה)/”. ואין להתפלא: ראית מימיך אדם מבריא ומצעיר – והבראתו מתפשטת בין הבְּרִיּוֹת? אבל כיון שחלה פלוני בשחפת או בטיפוס, או בשאר מחלה ממארת, הרי מיד תתפשט המגפה.

הוא מוסיף:

לאחר שפִּרסמתי מאמרי זה ב”על המשמר” הִקשה לי אַחד העִתונאים ”קושיה עצומה”: הרי גם השם נִסים לשון רבים הוא, ואעפ”י כן אומרים נסים הוא ילד טוב, ולא נסים הם… כל כך גברה בנו הלהיטות אחרי דרכי הגויים וַאפילו אחרי גוי אחד בלבד, שאין שאר הגויים נוהגים כמותו, עד שמקשים קושיות של הבל כדי להצדיק אבסורד גמור. וכשאתה נתקף בתופעה זרה ונלעגה כזו, וכשאתה רואה עתונאים זקנים, שבמשך חמִשים שנה השתמשו בארה”ב בלשון רבים כדין, ועכשיו כותבים הם בלשון יחיד, וההרגל הטוב לא נעשה להם כלל לטבע שני, אלא נעקר הוא משרשיו כדי להשריש במקומו מנהג של שוטים – אי אתה יכול להִמנע מהרהורים נוּגִים על המתרחש בשדה לשוננו במדינת ישראל.

החודש שודר פרק ”רגע של עברית”, ובו הובאה עמדתו של אבינרי בעניין:

להורדת הקובץ, לחצו כאן.

מנחם: ארצות־הברית בת מאתיים שלושים וארבע שנים (יום). שלום, כאן מנחם פרי ורות אלמגור־רמון. ב־4 ביולי 1776, הִכריזו שלוש־עשרה המדינות המאוחדות של אמריקה על עצמאות, ונקבּע שמה של המדינה: ”The United States of America” – ארצות־הברית של אמריקה.

בכל השפות תורגם שמה של המדינה תרגום מילולי: ”המדינות המאוחדות של אמריקה”. אבל בעברית, אפשר לומר שהתרגום חָפשי. נכון, רות?

רות: נכון. השם ”ארצות־הברית” הוא מעין תרגום תָּכני. נראֶה שנבחֲרה המילה ”ארצות” כדי להבחין בין חלקיה של המדינה הגדולה לבין המדינה עצמה, כולה. המילה ”ברית” היא מעין פירוש של השם. בתולדות השימוש בשם ”ארצות־הברית”, מְעניינת במיוחד התפישׂה הדקדוקית; יחיד – או רבים? לפי עדותו של הבלשן יצחק אבינרי, וגם לפי עדויות אחרות, עד שנת 1959 בערך, כתבו בכל העתונים: ”ארצות־הברית החליטו”, למשל. לאט־לאט החלו לכתוב: ”ארצות־הברית החליטה”. אבינרי זועם על המעבר הזה ואומר: ”הדרך החדשה – תְּקלה, ולא תקנה!”. בערך ”ארצות־הברית” באנציקלופדיה העברית שיצאה ב־1954, נִכתב תמיד בלשון רבים, למשל: ”ארצות־הברית ויתרו סופית על קנדה”. כנראה, יוסף קלוזנר הוא שהיה מאחורי ההחלטה הזאת. מעניין שבאנגלית יש ויכוח דומה – ומצאתי מאמר בן שנה בְדיוק שכותרתו, לא פחות ולא יותר: ”The United States Is or Are?‎”. כותב המאמר מצטט היסטוריון האומר שהמעבר מלשון רבים לִלשון יחיד היה במלחמת־העולם השנייה, ושהוא מֵעיד על איחוד מלא וסופי בין מדינות ארצות־הברית, שבהיותן ”Is” ולא ”Are” היו לברית של ממש. ארצות־הברית של אמריקה.

מנחם: תודה רבה לך, רות אלמגור־רמון!

מכתב תמיכה באבינרי – נמצא ב”ידיעות אחרונות” מיום שישי, ו כסלו תשל”א (4/12/1970)

כבת שלושים ליופי | יהודית נאכט

18.07.2010

רוצה אני להקדיש את הרשומה הבאה ליהודית (יהודיתא) נאכט, אשתו של אבינרי, שנפטרה בהיותה כבת שישים.

הקטע הבא לקוח מתוך ההקדמה לַספר "גנזים מגולים" (1968, יזרעאל), שכתב אבינרי. הספר מֵכיל מאגר עצום של מילים שלא נכנסו לַמילונים בני־התקופה, או מילים שבעלי המילונים חשבום בטעות לחידושו של אדם אחר.

על אשת־נְעוּרַי היקרה בנשים

י ה ו ד י ת א

בת הרב ד״ר יעקב נאכט ז״ל

״מר לי מר, חשך עָלַי עולמי וקדרו חיי, בהחתף ממני אשת־נעורַי, רַעְיָתִי היקרה בנשים, יהודית בת הרב ד״ר יעקב נאכט ז״ל. היא היתה משענת־חיי הנאמנה ביותר. זה שלושים וחמש שנה. בזכות מסירות־נפשה ללא גבול, דַּאגתה עד אין שעור, אהבתה והסתפקותה – ניתן לי לבצע את מפעלַי הרבים בִשדה הלשון. בעיון ובהנאה היתה מעמיקה בִקריאת מאמרַי וּבקיאה בהם להפליא. בידיעותיה המרובות בִלשונות אירופה היתה לי לעזר הרבה פְּעמים במחקרי השוואה בין העברית לשאר לשונות. לא רק כל ספר חדש שלי, אלא אף כל מאמר חדש, שִׁמֵּש לה מקור של הנאה ועונג. סוף דבר: היתה זו אֵשֶׁת־חָבֵר־כְּחָבֵר במלוא המובן. הרבה משלי – שלה, בזכות תכונות־נפשה המעולות, המזהירות כזוהר אבני־חן יקרות. ועתה – לִבי עלי דוי ומחוץ, קרוע ומורתח, ואיני יודע במה אתנחם והיכן אשאב כוחות לבִצוע שאר מפעלַי, הטעונים עדיין השלמה וגמר״.

את דברַי אלה (שבסוף חוברת ״לשוננו לעם״, אדר–ניסן תשכ״ו) כתבתי בַיום השביעי לאבלי על מות אשת־נעורַי. שנה וחצי עברו מאז, והכאב – עמוק משהיה, היגון – קודר משהיה.

פעם בפעם היתה אומרת לי בזמן האחרון: ״תאמין לי כי יש לי חלק גם במפעליך הגדולים״. בִתמימותי הייתי כִּמערער על הנחה זו, שהרי סוף־סוף לא השתתפה בִּכתיבת ספרַי ומאמרַי, וגם לא הִכתבתים לה. ברם, עתה נוכחתי, לדאבוני הקודר, כי צדקה ממני. הן שלות־הנפש, שמחת־החיים וחדות היצירה – לא זוֹ בלבד שלא הופרעו אחרי נישואַי, מֵחֲמַת "רֵחַיִם שבצַוארי", אלא עוד חזקו והוגדלו בזכותה. ועתה – נגוז כל זה, חלף ועבר, כאלו לבלי שוב.

היא היתה לי לאשה בִשנת תרצ״א, וּבִמְסירות־נפש ללא גבול וּסְיָג לִוותה אותי כחבירה נאמנה בהגשמת כל מפעלַי. איני זוכר אם בִקשה ממני פעם שאקדיש שעה אחת משעות ״הקודש״ שלי לצרכי "החולין" שלה. עכשיו אני תוהה וחוכך, האמנם היו כאן קדשים וכאן חֻלין. רק דבר אחד אדע: רב מאד חלקה במפעלַי הלשוניים, כי התענינותה בהם והנאתה מהם – הם דבר שאינו מצוי כמעט. ועובדה אחת בלבד – במיוחד לקוראי ״יד הלשון״: היא אשר טרחה להשיג מו״ל לְסִפרי זה.

שיר של נחום סוקולוב ליהודית נאכט

רואה אני לפרסם כאן שיר שכתב נחום סוקולוב ליהודית רעיתי, בִהיותה כבת שבע. בשנת 1913 בִקר סוקולוב בבית חותני, הרב ד"ר יעקב נאכט, בעיר פוקשאני שברומניה. הילדה יהודית כבשה את לב סוקולוב בַחֲמודות סגולותיה היקרות: חן ויופי, שובְבות, בינה וחָכמה, ידיעות מרובות לא לפי גילה, ועל כולן – דִבור עברי רהוט, שבַימים ההם (לפני 50 שנה ויותר) וּבַמקום ההוא נחשב ממש לפלא לא־ייאמן. ישב סוקולוב ורשם באלבום של הילדה את השיר הבא, וגם טרח לנקדו כולו והריהו בזה לפני הקורא (אך לא בנִקוד ובשורות קצרות, כאשר כתב סוקולוב):

קטנה יפה – צִפור עפה – באביב.
הכל יִצמח – הכל ישמח – מסביב.
כן את, ילדה – חיי חלדהּ – בבית הורים:
אהבה, תום – נוה שלום – מוסר מורים.
קטנה יהודית, ליהודית הֱיִי, גדילה!

וּבִרְכַּת סוקולוב קמה ונהייתה: יהודית הקטנה היתה ליהודית גדולה־גדולה: הן באהבתה את תורת ישראל ואת ארץ־ישראל והלשון העברית, הן בִידיעותיה הרבות והעמוקות בַסִפרות העולמית, באמנות לכל סוגיה ובכמה וכמה לשונות (מבחינה זו – תמיהני אם יימצא בארצנו מִנְיָן נשים אשר ידמו לה). ועל הכל – סגולות־נפשה הנעלות והמזהירות יותר מאבני־חן יקרות.

* * *

גדול הכאב מאֹד, וַאֲיֻמִּים געגועַי לאשת נעורי, שהיתה מחְמד עיני ומחמד נפשי. מחמד עֵינַים היתה לא לי בלבד, כי בעָמדה על סף שנת השִשים היתה כבת שלושים ליופי. אם פסולני לעדות – יעידו על כך כל רואיה וּמַכּיריה, המְבכִּים את מותה בלא־עת.

יט אלול תשכ"ז, במלאת שנה וחצי למות אשת־נעורי.

"גנזים מגולים", עמוד 5.

"גנזים מגולים", עמוד 6.

הקלטה ג': טוב טעם

14.07.2010

ההקדמה לתפילת אשרי, כפי שהוקלטה ב־9/2/1970, ג' אדר א' תש"ל:


להורדת הקובץ, לחצו כאן.

היום יום שני, ג' אדר ראשון תש"ל, הנני שר מִתפילות אבי ומורי הרב ר' משה, שהיה מתפלל בימים נוראים מדי שנה בשנה בעברו לפני התיבה. בִּתפילותיו היה משקיע ממיטב כוחותיו הנפשיים. וַאני הייתי מאזין כל שנה לתפילות אלה לא פעם אחת בלבד אלא יותר מתריסר פעמים, שהרי עוד מראשית אלול היה אבא מתחיל בחזרות בביתו לקראת הימים הנוראים. זכורני איך היה מסביר לי בטוּב טעם את ההבדל בין נגינת צַדִּיק ה' בתפילת אשרי בסליחות לבין נגינה זאת שלפני מוסף. "בסליחות", כך היה אומר לי, "הנוסח מלא יראה. ממש אימה כמעט. ואילו לפני מוסף הרי הוא רווי תחנונים ואפילו נימת ביטחון שאנו זוכים לשנה טובה". וכך היה מדגים בשירתו:…

תודה מכל הלב ליוסי, שתרם לנו אוצר שלא יסולא בפז.

"לא יָדעוּ ולא יבינוּ בַּחֲשכה יתְהַלָּכוּ"

07.07.2010

יהודה כהן, אביו של יוסי,  היה מֵשיב בלהט לַמשיגים על יצחק אבינרי. במכתב הבא, יחיד מִנִּי רבים, הוא הִביע את תַּרְעֻמְתּוֹ על כך שבִּ"ידיעות אחרונות" נותנים במה להשגות עליו ללא הכרה בקנאותו של אבינרי לאמת.

תודתי ליוסי על סיועו בזיהוי מילים שלא הצלחתי לזהות.

ב"ה | ג' תמוז תשל"א, 25/6/1971

לכבוד עורך המדור־הסִפרותי של "ידיעות אחרונות", ת"ד 109, תל אביב.
ראיתי להשיב לַמשׂיגים על מר יצחק אבינרי ולאשר באו לקנטר ולערער תחת לאהוב את קנאותו לאמת ואהבתו את הלשון העברית. במאמריהם שהקטירו והקריבו על מזבח הדפוס בחרי אף ונתנו דופי על שיצא בגנות הלעז. לו רצו כי אז השכילו לדעת את צדקת דבריו, אבל "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ".
מר אבינרי הוא האיש (בהא הידיעה) בדור הזה אשר חרד לגורלה של הלשון העברית לבל תִּשָּכח מִפּינו. אי אפשר שלא להתמלא הערצה בראותנו יחיד, הטרוד בכל ישותו ברמ"ח איבריו ובשס"ה גידיו ללחום את מלחמתה של העברית. כתוצאה מִמלחמתו, משתחררת הלשון העברית שהייתה עשוקה עד כה. נאמן הוא למטרתו – לחסל את שִׁעְבּוּדָהּ של העברית ללעז ולהפכה לאדוני הארץ.

מצא פטישו סדן להכות עליו. עמדתו נעשית חריפה כמידת קשותו של הסדן. ומן הראוי שהכול יהיו גאים למול יהודי נועז ואמיץ כמר יצחק אבינרי – קנאי הלשון העברית העושה את מלאכתו באמונה ולא ישא פניו לאיש.

והנה ירד ירדו אנשים וּבמקום לעודדו ולחזק את ידיו או, לפחות, לְהִוָּסר (לקבל מוסר) ולשתוק, רגזו וקצפו ככתוב "שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ" וסוף דבר; "שׂוֹנֵא תוֹכַחַת בָּעַר". לא ישרה דרכם ולא מחכמה עצתם. עד מתי נתאווה לרעות בשדות זרים? האמנם כה דלה ירושתנו? הגיע הזמן שאחת ולתמיד נפריד את הלשון משאר הלשונות, נרענן את כוחותיה העצמיים ונעשנה יסוד לתרבות ישראל המתחדשת.

ברכה רבה יתברכו תלמידינו שבבתי־הספר התיכוניים אם מערכת העתון "ידיעות אחרונות" תאסוף את כל המאמרים של מר יצחק אבינרי אשר פורסמו בשבועות האחרונים ותוציאם לאור בקונטרס מיוחד. חשיבות מרובה יש לדבריו עבור כולנו שמעתה ואילך ניזהר זהירות יתירה שלא לפגוע בלשון העברית, נכבדהּ ונתגאה בה. תרומה זה, אשר תוגש ע"י עיתון ידיעות אחרונות תשמש ביטוי הולם להערכת מאבקו של מר יצחק אבינרי וגם שכרה בדבר משום "אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו".

יהודה כהן

חלק א' - 1971. לחצו להגדלה.

חלק ב' - לחצו להגדלה

נגיד פרזלא כד רתיח

08.06.2010

במהלך שיטוטיי במרשתת, בחפושי אחר מידע על אבינרי, מצאתי את המאמר הבא (פנחס ברגר):

″נגיד פרזלא כד רתיח″

הבלשן יצחק אבינרי כותב (היכל רש"י, כרך ד, עמ' ע):

ובדידי הוה עובדא: נשאלתי פעם כיצד מתרגמין לעברית את המאמר הלועזי, שתכנו הוא – חשל את הברזל בעודו חם. השבתי שמאמר חז"ל הוא: "נגיד פרזלא כד רתח"… אחרי כן בדקתי וחפשתי בתלמוד ובמדרשים ולא מצאתיו, ועד היום לא אדע מנין עלה במוחי מאמר ארמי זה. אין זאת כי אם ספוגה הארמית בדמנו העברי.

מצאתי שאין פתגם זה פרי רוחו של אבינרי, שכבר הובא כלשון הזו בספר "משלי ישראל",  פרק ד, ובלי ספק שם ראה ונשתכח ממנו. אלא שאף ספר  זה אינו בבחינת מקור,  ומעניין לידע מקור הביטוי. בספר  "פרדס  יוסף" (שמות, פרק ד, עמ' כט) בתוך רשימה של פתגמים שלא נודע מקורם, רושם: "בעוד הברזל חם הלמו", ומציע כמקור הרעיון את הגמ' בסנהדרין לג, ב: "אדמוקדך יקיד זיל קוץ קרך וצלי". בספר"בית אהרן" (לר' אהרן מגיד, חלק יא, נ.י. תשל"ח, עמ' תקנה) מצרף לענין זה את דברי אבות דרבי נתן, פרק טז: "ברזל… כל זמן שהוא בתוך האור עושין ממנו כל כלים שירצו", אך סוף דבר כלשון הזו לא נמצא.

מתוך "דאצ'ה", מיום י' באב ה'תשס"ט (31/07/2009)

באבן־שושן, בערך "נְגִיד פַּרְזְלָא כַּד רְתִיחַ" מצוין שהוא הופיע לראשונה בעברית החדשה. מוצעת גם הצורה המעוברתת: נַגֵּד הַבַּרְזֶל בְּעוֹדֶנּוּ חַם – כלומר: היה זריז ואל תחמיץ את שעת הכושר.

מיטרה, עגלה בקיבוץ אשדות־יעקב

02.06.2010

מִטְרָה″ – זהו השם שהעניק יצחק אבינרי לעגלה תמימה בקיבוץ אשדות־יעקב:

כאן אֲציין מעשה שהיה בשנת תש״ד (1944) בקיבוץ אשדות־יעקב, בימי הרצאותיי שם בחודש כסלו, והימים ימי בצורת וציפייה לגשמים. לבסוף הורידו השמים גשמי ברכה, ובו ביום המליטה פרה אחת עגלה. נשאלתי לקרוא לה שם, ותשובתי הייתה — ″מיטרה″, על שם המטר. תשובתי נתקבלה בשמחה, והשם אושר ונרשם בספר היוחסין של הרפת…

העגלה מטרה מקיבוץ אשדות יעקב. ″גנזים מגולים″, עמוד 202.

הקלטה ב': אזמר בשבחין ואסדר לסעודתא

12.05.2010

http://sites.google.com/site/avineryitz/AzamerBishvakhin.mp3?attredirects=0&d=1
(להורדה, לחצו כאן)

אני יצחק אבינרי, מזמר בזה בתל־אביב בחודש שבט תש"ל (תחילת 1970) את הזמירות לשבת שהיו מזמרים לפני חמישים שנה ויותר בבית הרב מסקולען רבי אברהם פורטוגל זכרו לברכה. זמירות אלה שמעתי לאחרונה לפני ארבעים וחמש שנים, שנה אחת לפני עלייתי ארצה־ישראל, שבה אני יושב ארבעים וארבע שנים רצופות. שמעתי אותן מפי בנו של הרב מסקולען ודודי ישעיהו פורטוגל, שנשא לאשה את אחות אבי וגם מפי אחי דודי הידוע היום בשם "הרב הצדיק רב נסים מסקולען". זה היה בימי היות אבי ומורי רב באונגן הסמוכה לסקולען על גבול בסרביה ורומניה. שמעתי זמירות אלה הרבה פעמים והייתי מזמר אותן בשבת בבית הוריי וגם כיום הנני מזמר אותן בביתי, ולכן שמורות הן יפה בזכרוני. אני שר בדיוק כשם ששמעתי אותן מפי בני הרב מסקולען ואינני משנה בהן דבר; לרבות מלעיל במקום מלרע, ולהפך. השינוי היחידי הוא זה שהם שרו, כמובן, במבטא אשכנזי, כנהוג בבסרביה, ואני במבטא ספרדי. תשע זמירות הן ולהן שבעה ניגונים. אזמר בשבחין ובאותו ניגון גם אסדר לסעודתא. שני בתים אחרונים של כל מְקַדֵּשׁ. ריבון עולם ובאותו ניגון גם דרור יקרא. לסעודה שלישית אתה אחד וברוך אל עליון ולמוצאי שבת המבדיל ואל תירא אבי יעקב. ובכן, אני מתחיל באזמר בשבחין.

להמשך מילות הזמירות, לחצו כאן (נפתח בדף חדש).

תודה ליוסי!