הקלטה ב': אזמר בשבחין ואסדר לסעודתא

12.05.2010

http://sites.google.com/site/avineryitz/AzamerBishvakhin.mp3?attredirects=0&d=1
(להורדה, לחצו כאן)

אני יצחק אבינרי, מזמר בזה בתל־אביב בחודש שבט תש"ל (תחילת 1970) את הזמירות לשבת שהיו מזמרים לפני חמישים שנה ויותר בבית הרב מסקולען רבי אברהם פורטוגל זכרו לברכה. זמירות אלה שמעתי לאחרונה לפני ארבעים וחמש שנים, שנה אחת לפני עלייתי ארצה־ישראל, שבה אני יושב ארבעים וארבע שנים רצופות. שמעתי אותן מפי בנו של הרב מסקולען ודודי ישעיהו פורטוגל, שנשא לאשה את אחות אבי וגם מפי אחי דודי הידוע היום בשם "הרב הצדיק רב נסים מסקולען". זה היה בימי היות אבי ומורי רב באונגן הסמוכה לסקולען על גבול בסרביה ורומניה. שמעתי זמירות אלה הרבה פעמים והייתי מזמר אותן בשבת בבית הוריי וגם כיום הנני מזמר אותן בביתי, ולכן שמורות הן יפה בזכרוני. אני שר בדיוק כשם ששמעתי אותן מפי בני הרב מסקולען ואינני משנה בהן דבר; לרבות מלעיל במקום מלרע, ולהפך. השינוי היחידי הוא זה שהם שרו, כמובן, במבטא אשכנזי, כנהוג בבסרביה, ואני במבטא ספרדי. תשע זמירות הן ולהן שבעה ניגונים. אזמר בשבחין ובאותו ניגון גם אסדר לסעודתא. שני בתים אחרונים של כל מְקַדֵּשׁ. ריבון עולם ובאותו ניגון גם דרור יקרא. לסעודה שלישית אתה אחד וברוך אל עליון ולמוצאי שבת המבדיל ואל תירא אבי יעקב. ובכן, אני מתחיל באזמר בשבחין.

להמשך מילות הזמירות, לחצו כאן (נפתח בדף חדש).

תודה ליוסי!

הקלטה א': ההקדמה להקלטות

09.05.2010

ההקלטה הראשונה של יצחק אבינרי מבין אלו ששלח יוסי מושמעת כאן לראשונה. במקור, היא הוקלטה על תקליט וכעת אופשר להאזין לה. כך מתקיימת צוואתו של אבינרי: לשמר את מסורת הניגונים מהעיירה שממנה בא ושנכחדה בשואה. תמללתי את הנאמר:

להורדת הקובץ, לחצו כאן.

היום, י"ב שבט תש"ל, מלאו ארבעים וארבע שנים לישיבתי הרצופה בארץ־ישראל. אני מדגיש: הרצופה. כי לא עזבתי את הארץ במשך כל התקופה הזאת אף ליום אחד. וַאֲני ידעתי; כיום אין מתפארים בזה. ונהפוך הוא. מי שישב בארץ עשר שנים ועדיין לא יצא קצת לחוץ־לארץ – הרי כמתבייש בָּזֶה או נחשב בעיני אחרים כמין בטלן. אין מתביישים כיום להתגנדר בשמות משפחה כגון: רבי, קודש, אולי יש גם קודש קדשים. כשם שלהפך – יש גם יהודי בירושלים שאינו מתבייש להיקרא בשם גָּלְיָת הפלישתי. אבל לשבת בארץ עשרות שנים ולא לצאת ממנה אף ליום אחד – בזה מתביישים קצת. לפיכך, הינני מדגיש שאני מתפאר בזה. יום מכובד הוא בחיי והחלטתי להתחיל ביום זה את הקלטת הניגונים ששמעתי בילדותי וגם בנעוריי מפי אבי ומורי הרב ר' משה מנוחתו כבוד. רוב הניגונים הללו אמורים בפרקי תפילה ורק מקצתם זמירות לשבת. אבא שמע אותם מפי אביו ואביו מאבותיו ומרבותיו. אבי אבא הרב ר' ניסן רבלסקי מקאזאטין באוקראינה הוא המשמש יסוד לשם משפחתנו אֲבִינֵרִי, וברצוני להרחיב עליו קצת את הדיבור. כאשר עלינו ארצה בשנת תרפ"ו אמר לי אבא: "אתה יודע שבְּחוץ־לארץ הייתי כותב תמיד את שם משפחתנו רבילסקי, ביו"ד? היו לי שני טעמים לכך: א. שלא יטעו ולא יקראו רעבְּלעסְקי; ב. שבבואי לארץ־ישראל אשר אליה נכספתי כל ימיי, אשמיט את הסוף הלועזי ־לעסקי ויישאר רַבִּי." אמרתי לו: "מה פירוש שאתה תקרא לעצמך "רַבִּי"? יקראו לך האחרים 'רבי' אך לא אתה." "מה אתה מציע?", שאלני אבא. עברו ימים אחדים חשבתי וחשבתי, והצעה נפלאה צצה במוחי. הן אבי־אבא, סבא, היה חותם הרבה פעמים את שמו בשאלות ובתשובות בראשי תיבות: נֵ"ר; כלומר ניסן רבלסקי. ולכן הצעתי לאבא ששם משפחתנו יהיה מיוסד על נ"ר: "אֲבִי־נֵרי". ויש לזה אסמכתא בתנ"ך; על אבנר שר צבא שאול; הוא אבנר בן־נר, ויש בתנ"ך גם "אבי נר". אבא קיבל את הצעתי בהתלהבות. וכשהתאזרחנו בשנת 1928, ל"אבינרי" הייתה זו המשפחה הראשונה בשם זה. אחר־כך זכו רבים מן ההפקר וכיום נתרבו בארץ האבינרים. סבי זה, שהקדשתי לו כרך ראשון של היכל רש"י, חונן בקול עָרֵב והיה עובר לפני התיבה כל שבת וגם קורא בתורה. בייחוד הנעים זמירות בימים נוראים. זה לא כבר שמעתי מפי אחד המתפללים בבית הכנסת פועלי צדק בדרום תל־אביב שבקזאטין היו אומרים כי כאשר הרב ר' ניסן יורד לפני התיבה בימים נוראים, יש לקוות כי הוא יביא בתפילתו ישועות ונחמות ליהודים.

החותמת של הרב ר' משה רבלסקי. שימו לב ליו"ד שעליה דיבר אבינרי.

תיעוד אישי

06.05.2010

בחודש האחרון הכרתי אדם מיוחד. שמו יוסי, והוא היה לו לנכד עת התגורר אבינרי בבית אביו, לאחר מות אשתו יהודית נאכט.

לעת זקנתו, הפקיד אבינרי בידי הוריו של יוסי מכתבים שנשלחו אליו מבלשנים בעלי שם. הגמרות של יצחק אבינרי שמהן למד ניתנו לו במתנה והן בנות מאה שנה ויותר ובהן דפים שהעלה לסיום המסכות אשר למד, בכתב ידו.

נתון מצמרר למדיי, הוא שאבינרי הכין תקליטים שבהם תיעד את כל שירי וניגוני בית אביו ביודעו שכל העיירה שבה גדל נכחדה כולה בשואה, כך שלא יִשאר שריד לעיירה זו אלא אם יתעד זאת. בהקדמות לתקליטים מספר אבינרי סיפורים אישיים, ובהם נתרכז ברשומון זה.

רואה אני להביא כאן דוא"ל ששלח לי יוסי:

יצחק אבינרי הנו מכר ותיק של אבי ואמי שהיו איתו בקשר כ־30 שנה, מהן כ־10 שנים ממש התגורר בביתנו שבגבעתיים לאחר מות אשתו. זכיתי להכירו מאז שנולדתי ועד למותו, עת הייתי בן 10 והוא היה לי כסב. ישנם מספר מאמרים שכתב לי ופרסם אותם בקואופרציה שערך וכן בעיתונות, ואת הספר "כך בתנ"ך" שהקדיש להוריי. את חלק מספריו עזר אבי להוציא לאור וערך למענו (בעיקר היכל המשקלים). קיימת אצלי כמות נכבדה של צילומים אישיים אתו וכן עשרות גלויות ששלח לאבי כשהיה בסיני במלחמת יום כיפור ולאמי שנשארה בביתה. כמו כן כמות מסמכים שהשאיר אצלנו שחלקם העליתי לויקי שיתוף כגון מכתבים שנשלחו אליו ע"י סופרים וכן גלויה של ביאליק שהיה שושבינו.

מהיום נזכה לשמוע את קולו של אבינרי, לחזות בתמונותיו ובמזכרותיו האישיות, שלא תועדו בשום מקום. הכול בזכותו של יוסי. תודה!

תמונות עם אבינרי

אבינרי (משמאל). לחצו על התמונות לצפייה בתמונות נוספות.

ההקדמה לספר "גנזים מגולים"

02.05.2010

בספר, ריכז אבינרי שלושת אלפים וחמש מאות ערכים, שרובם לא הובאו במילונים של אותה תקופה (עד שנות השישים) כלל, או שהובאו – אך בציון מקור מאוחר יותר.

מראשית ימי ילדותי אהבתי לרשום לעצמי מלים קשות ונדירות, שנזדמנו לי אגב־קריאה. בקשתי להעשיר בזה את לשון דבורי, כי מראשית ילדותי – עברית דברתי עם אבי ואמי. וכשהתחלתי ללמוד תלמוד רשמתי לי במחברות מיוחדות את המלים הקשות שבמשנה ובגמרא (מחברות אלה שמורות עמי לזכרון עד היום). כְּסָבוּר הייתי להעשיר ע"י כך את אוצר לשוננו ולהוכיח כמה עשירה העברית למעשה, ואך לחנם הננו מתחבטים בבקשת מלים לכלים ולפעולות, בה בשעה שֶׁעושׁר רב שמור לנו במקורותינו.

לימים, כשגדלתי והתחלתי לעיין במלונים תלמודיים, נוכחתי שבעצם כמעט לשוא טרחתי, כי רוב לקוטַי מכונסים וַעֲרוכים משכבר במלונים. לפיכך, אם בכל זאת נזדמנה לי במחברתי מלה שלא מצאתיה במלונים תלמודיים – היתה שמחתי כפולה ומכופלת.

זה היה בשנים שלפני מלחמת־עולם א. בראשית תרע"ד (1913) עליתי ארצה־ישראל ולמדתי שנה אחת בגמנסיה העברית הרצליה בתל־אביב. בימי חופשת הקיץ חזרתי לבית הורי בעֲיָרָה אונגן (על גבול ביסאראביה ורומניה), אך נבצר ממני לחזור ולשוב ארצה, כי בינתים פרצה המלחמה. עליתי שנית ארצה רק לאחר י"ב שנים (בי"ב שבט תרפ"ו – 27/1/1926).

במהרה נוכחתי שהלשון העברית הולכת מֵחיל אל חיל, וכִבושיה רבים בכל ענפי החיים. נוצרו הרבה מלים חדשות והושבו לתחיה הרבה מלים עתיקות. לשמע המלים הללו הייתי שואל את עצמי כלשון הכתוב: "מי ילד את אלה?… ואלה מי גִּדֵּל?… אלה איפה הם?"

איפה הם? זו השאלה היתה גוזלת את מנוחתי. ברור היה לי שלא כל המלים, הנראות כַּחֲדָשׁוֹת, אמנם חדשות הן. בטוח הייתי שמקצתן מצויות בִספרים עתיקים. אך מי חכם וימצאן ויגלה את מקורן?

בינתים הופיעו הכרכים הראשונים של מלון בן־יהודה, והרבה פְעמים מצאתי בהם את מבוקשי. אך לא תמיד. רבה היתה מבוכתי בראותי כי מלים פשוטות וּשגורות, לא חדשות אלא ישנות־נושנות, חסרות לפעמים לגמרי במלון בן־יהודה, או מובאות בלא כל מקור. למשל: אַפסות, בדיחה, ביזוי, בעל־חוב (הלוֹוה), מבולבל, התבלבל, הִתְיַבֵּשׁ, גיוּס, יחסן ועוד ועוד. חסרון השם מאסר עורר ממש סער, ועליו יסופר להלן (פרק ד ב).

ביחוד גדלה מבוכתי בראותי חוקרי־לשון מובהקים, כמדקדק א. אברונין, זוקפים לזכות ביאליק מלים (כגון: נדלח, נחטף, מוּגר) שבטוח הייתי בהן כי ישנות־נושנות הן, ולא ביאליק הוא שחדשן.

ידעתי גם ידעתי: יותר ממה שעיינתי ובדקתי והבאתי, נותר עוד לעיין ולבדוק ולהביא. מי איש ויאמר כי יש בכוחו לבדוק את כל הספרים העתיקים, שנדפסו ושהולכים ונדפסים שנה־שנה? הוצרכתי, אפוא, לָעוּג עוגה לעצמי, בחינת עד כאן תבוא ולא תוסיף, כי ברור היה לי מראשית עבודתי שאם אֲבקש לתפּוס מרובה יתקיים בי "תפסת מרובה לא תפסת". עצם השאיפה לִשלמות גמורה לא תתכן בשום אוצר־מלים, כל־שכן באוצר שכזה. לפיכך כבשתי את יצרי הטוב, מתוך תקוה שיקויים בי סופו של אותו מאמר: "תפסת מועט – תפסת".

ואם אמנם לא עלי המלאכה לגמור, לא ראיתי עצמי בן־חורין ליבטל הימנה. עשיתי במיטב רצוני ויכלתי, ואני תקוה כי פעלי יירצה.

כל זה המריצני לחזור ולשאוב מן המקורות, כאשר עשיתי בילדותי, בחינת "חדש ימינו כקדם" ; אלא שהפעם – לאחר תקופת־גדול של 15 שנה ויותר – לבשה העבודה צורה אחרת. היא נעשתה באותה מדה של אהבה, שקידה ומסירות, שהיתה לי בילדותי, אך, כמובן, ביתר דעת ותבונה.

כל ספר עתיק שנזדמֵן לי הייתי קורא ומעיין בו לא סתם להנאתי ולטובתי, אלא לטובת העברית, כביכול, כמי שבא לקנא את קנאתה, להוכיח את עַשְׁרותה ולסתור את הטענות על דלותה…

ארבעים שנה נמשך בנין האוצר הזה, המכיל יותר משלשת אלפים ערכים, מלוקטים מתוך מאות ספרים עתיקים.

מתוך: "גנזים מגולים", עמוד 8

מתוך: "גנזים מגולים", עמוד 9

נין ונכד

21.04.2010

באחד מהערכים, מספר אבינרי על מעשה בבחור שחידש מימרה – ועל תגובתו הנרגשת:

"מדי שנה בשנתה". בחורף תשי"ח ראיתי צעיר מהלך ברחוב ואומר לחברתו: "כך היה מדי שנה בשנתה". לא כבשתי את יצר סקרנותו, ושאלתיו: – ומדוע לא תאמר "מדי שנה בשנה"? הַלָּה נבוך קצת ושאל כמתנצל: וכי אסור לומר כך? – התרתי לו, כמובן, את הדבר במאה אחוז, ולא עוד אלא שהוספתי לו ברכה, שירבו כמותו בישראל! ובלבי הרהרתי: כמה צדקו חכמינו שאמרו "אי אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו"…
בתל־אביב, זו העיר "המצטיינת" בשבושי לשון הדיבור, מטייל לו בחור שנפשו חשקה דווקא ב"מדי שנה בשנתה"… אנו אומרים "מדי שנה בשנה", כי כן לשון הכתוב כמה פעמים. לעומת זאת – "מדי חודש בחודשו" (מאותה הסיבה), "מדי יום ביומו" (לא מצאנו זאת במקרא. אך "דבר יום ביומו" מצוי בו הרבה). רש"י כבר הרחיב את הגבולות וכתב גם "מדי יום ביום", "מדי חודש בחודש". והנה, בא נין וָנכד לעברים הקדמונים, והוא מרחיב את השִמוש הזה גם לגבי שנה. האין זה כעין הד מרחשי יצירתה הקדומה של העברית?

פנ"ה י"ב כסלו תשי"ח, לוח תש"כ (1960)

"יד הלשון", עמוד 111.

"יד הלשון", עמוד 112.

חוויות ילדות – חלק ב'

16.04.2010
הפעם – גן החיות ושיחה חמימה עם ילד מתוק שזהותו אינה ידועה:
ביבר: החייאת הַבֵּיבָר. – זכורני שבימי ילדותי היו נוהגים לקרוא לגן זואולוגי – ביבר (כשמו התלמודי). כיום נטשנו את הביבר לגמרי, ואין לנו אלא את גן החיות. תיתי לו למשוררנו שמעונוביץ', שבזכות ספרו "בשבילי הביבר" עדיין הביבר חי וקיים… אין אני מערער, חלילה, על "גן החיות". הצרוף – טבעי ונאה, ואין לקפחו. הוא גם נתחבב מאוד על הילדים, ולא אקפח כאן שכר שיחה נאה: מעשה בילד – מילדי הגן – ששאלתיו מתי ילך כבר לבית הספר, והוא ענני בתום לבו: – אני צריך עוד ללכת קודם אל גן החיות… (כסבור היה שגן החיות הוא מעין מוסד־ביניים, בין הלימוד בגן ללימוד בבית הספר). אפע"פ כן כדאי שמנהלי גן החיות יתנו את דעתם על החייאת הביבר. אולי כדאי שנשתמש בו במקום "אקוואריום" (הביבר – עניינו, כידוע, גם בריכה לדגים), או נייחד לו איזו הוראה אחרת, ובלבד שלא נטּול את נשמתו בנטישה.
פנ"ה ה כסלו תש"ז (1947)

"יד הלשון", עמוד 74.

חוויות ילדות – חלק א'

08.04.2010

לפני שנים רבות היה הדבר, וַאֲני עודני ילד. פעם נתגלגלה לידי בבית הוריי חוברת של "השלח", ובה מלים ארוכות ומשונות יותר מִכְּ‏דָ‏רְלָ‏עֹ‏מֶ‏ר: ארפורמירואה, תרפורמירואה וכו'. החִדוש שבהן בשבילי היה – ניקודן. מלים קשות וַאֲרוכות שאינן מנוקדות – לא משכו את לבי. ידעתי שלגדולים נועדו. אך כל מלה מנוקדת – חֲזָקָה שלקטנים נכתבה. והנה, עמדתי לפני חידת־סתרים, שפתרונה נעלם ממני. הרושם היה כה חזק, שלא נעלם מִזכרוני עד היום. אחרי כן נתברר לי שסופר אחד (איני זוכר את שמו) הציע "לְיַהֵד" את כל הפעלים הזרים ולהשתמש בהם בנטייה כִּפְעלים עבריים. והמלים הנ"ל דוגמה הן לִנטיית הפועל "ריפורמירן" בעתיד… הצעה משונה זו לא יכלה, כמובן, להִקלט, ותֵמַהּ על עורך "השלח" שפרסמהּ. ראוי הדבר לשמש לקח טוב למי שמבקש לכבדנו בהצעות כאלה גם כיום.

תש"ג (1943)

"יד הלשון", עמוד 529.

(כל הדף)

איגרת בכתב ידו של אבינרי

07.04.2010
מִבין הפרטים הממועטים שאפשר למצוא על אבינרי, אפשר למצוא את האיגרת הבאה בִכתב ידו הוא. הצילום לקוח מתוך אתר "מכון גנזים", שלמרבה הצער דל־תוכן. שיגרתי דוא"ל לַמכון, בתקווה לזכות בעוד ידיעות מהעיזבון של אבינרי – וּבאֵיכות גבוהה יותר. אם לא אֲקבל מענה – אתמלל את תוכן המכתב כאן.
האיגרת ממוענת למר יעקב כנעני ז"ל.
איגרת מיצחק אבינרי ליעקב כנעני

לחצו להגדלה

על המחבר – יצחק אבינרי

06.04.2010

יצחק אבינרי נולד בפליסקוב אשר באזור קייב בשנת 1900 ונפטר בשנת 1977. אביו, הרב והמורה משה רבלסקי–אבינרי*, היה חלוץ הדיבור העברי ברוסיה והנהיג בביתו את הדיבור בעברית. יצחק אבינרי, שגדל באווירה עברית, למד בבתי־ספר עבריים בבסרביה ועם עלייתו ארצה ב1914 – למד בגימנסיה הרצליה בתל–אביב. ואולם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שב לרוסיה.

מתוך: "זמן יהודי חדש", מט"ח.

יצחק אבינרי

ב־1923 – נסע ללמוד בברלין ובפריז, וב־1926 – עלה שוב לארץ–ישראל. מגיל צעיר עסק אבינרי בחקר הלשון העברית, ושנים רבות ערך כתבי עת בתחומים מקצועיים שונים. בד בבד החל, משנת עלייתו, לפרסם מאמרים בעִנְיְני לשון, ובין היתר במדור קבוע בעיתון 'על המשמר'. נוסף על כך פרסם אבינרי ספרים העוסקים בלשון העברית בהיבטיה השונים: מהלך התפתחות הלשון העברית, מילון חידושי ביאליק שבכתב ובעל–פה, כיבושי העברית בדורנו, תואר הפועל בעברית, יד הלשון, כתיב וכתב ועוד. כמו כן חיבר את סדרת ספרי "היכל רש"י" המוקדשים לעברית של רש"י מן הבחינה המילונית, מן הבחינה הסגנונית, מבחינת שימושי הלשון של רש"י וגם מצד חידושי הלשון שרש"י תרם לשפה העברית. תרומתו של יצחק אבינרי לעברית המודרנית לא הוגבלה לתחום המחקרי בלבד. עבודתו רבת השנים עסקה בעברית מכל צדדיה. אבינרי התעניין ברצף ההיסטורי הארוך והייחודי של העברית, וגם בהתעוררות המיוחדת שהתחוללה בה עם התחייה הלאומית היהודית. הוא חקר את השפה העברית הן כפי שפגש בה והן במובן ההיסטורי, וביסס את מחקריו על ממצאים ממשיים מהדיבור והכתיבה. ואולם, לא פחות ממחקר בתופעות ההיסטוריות או העכשוויות של העברית, עסק אבינרי בהתחדשותה של השפה. התחדשות העברית עניינה אותו בשתי רמות: כתופעה לשונית ולאומית במובן הרחב, כלומר התבססותה המחודשת של העברית ותהליכי השינוי, היצירה וההתאמה שמתחוללים בה בבואה להיות שפה חיה לחיים מודרניים ; בה בעת חקר אבינרי מוקדים מוגדרים של צמיחה לשונית עברית, והראה בכך את כוחו של יוצר יחיד לתרום תרומה בעלת משמעות למאגר העברי הגדול העומד לרשותנו היום, גם לאחר מאות שנים. תרומה נוספת של יצחק אבינרי, מלבד תיאור השפה העברית בשלביה השונים, הייתה בתחום תיקוני הלשון, הסגנון והכתיבה. כאן בא לידי ביטוי צד נורמטיבי בגישתו, מתוך הבנה כי העברית היא שפה שרבים רוכשים לא כשפת אם, ולא פעם אף רוכשים אותה מכלי שני ושלישי. צד זה בגישתו של אבינרי בא לידי ביטוי בטורים בענייני לשון שכתב עשרות שנים. בטורים הללו היה אבינרי מתריע על תקלות לשוניות שהחלו להשתרש בעיתונים ובציבור, ונותן ביטוי מקיף לתהליכי שינוי שאבחן בשפה העברית. כתיבתו בעיתונים קנתה לו מעמד בציבור והייתה לו בסיס לקשר רציף עם קהל קוראים רחב.

מתוך: "זמן יהודי חדש" / מט"ח (א', ב')

מתוך מדריך הרחובות של תל־אביב:

יצחק אבינרי (1900 – 1977) בלשן וחוקר הלשון העברית. נולד ברוסיה, ובבית אביו הרב דיברו עברית. עלה לארץ־ישראל ב־1914 ולמד בגימנסיה הרצליה. אחר כך חזר לרוסיה ולמד באוניברסיטאות אודסה, ברלין ופריס. שב ארצה ב־1926, ופִרסם כ־50 שנה מחקרים ומדריכי לשון שעניינם השפה העברית. ספרו הגדול הוא יד הלשון.

*האב, רבי משה בן הרב רבי ניסן רבלסקי נפטר בראש חודש סיוון תש"ד – 1944 – בביה"ח "הדסה" בירושלים. האם, מנוחה בת הרב רבי ישראל ברמאן ז"ל – נפטרה בט"ז בסיוון תשכ"ב – 1962 – בביה"ח "אסף הרופא" שבצריפין.

על האתר…

04.04.2010

כאן אנסה לפצוח בניסוח הביוגרפיה האינסופית של הבלשן יצחק אבינרי ז"ל. אעלה צילומים מספרו 'יד הלשון' ואתחקה אחר עמדותיו הנחרצות נגד ה'אנגליזציה', ה'גרמניזציה' וה'עבדות הלשונית' שֶׁפָּשְׂתָה בקרבנו.