Posts Tagged ‘אזנמן’

אזנמן – חג פורים

19.03.2011

החודש אנו מציינים את חג פורים. המאכל הכי אפייני לחג הוא האזנמן. כך קרא אבינרי למאפה, כדי לחלץ אותנו מהקושי שבהטיית השם וביידועו. אך תחילה נרחיב מעט על תולדות המאפה.

מקור השם ״אוזן המן״
השם ״אוזני המן״ הוצע על־ידי יהודי גרמניה ויהודי איטליה בהשפעת מדרש אגדה, שהמן הרשע נכנס לגנזי המלך כשהוא אָבֵל וחפוי ראש (״וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ״ (אסתר ו יב)), וכשאוזניו מקוטפות (ומכאן הביטוי הציורי ״יצא ואוזניו מקוטפות״ – יצא בבושת פנים, כְּצפוי לעונש). ואכן, בארצות שבהן נידונו בימי הביניים אנשים לתלייה, נהגו ״לקטוף״ את אוזניהם.
המנהג לאפות אזנמנים פשט בעדות אשכנז. האזנמן נאפה בצורת משולש ובמסורת האשכנזית נהגו למלאו בפרג טחון. השם ״מוֹהְן״ Mohn (פֶּרֶג ביידיש; ומכאן: מאן־טש Mohntasch – כיס פרג) מכיל את אותיות המן, והצליל הדומה הזכיר לשומע, ככל הנראה, את הצֵרוף ״המן תש״ (= תש כוחו של הצורר) לשמחת העם היהודי.

(ע״פ הד״ר מ. רוזן; ״עוד מילה ברגע״)

עַל מִשְׁמַר לְשׁוֹנֵנוּ
הַקֵץ לְאָזְנֵי־הָמָן
יְחִי הָאָזְנְמָן

עוֹד בִּימֵי יַלְדוּתי הָיָה לִי הַשֵׁם ״אָזְנֵי־הָמָן״ כַּחֹמֶץ לַשִׁנַיִם (הַמַאֲפֶה עַצְמוֹ עָרַב, כַּמוּבָן, לְחִכִּי מְאֹד…): הַרְבֵּה פְּעָמִים הָיִיתִי נִתְקָל בּוֹ כִּבְאֶבֶן־נֶגֶף מַמָשׁ. וּבֶאֱמֶת, כֵּיצַד נֹאמַר:
– אִמָא, תְּנִי לִי עוֹד אָזְנֵי־הָמָן אֶחָד? אוֹ – עוֹד אֹזֶן־הָמָן אַחַת?
וּמַה נַעֲשֶׂה בְּהֵא הַיְדִיעָה: הָאָזְנֵי־הָמָן הָיוּ מְצֻיָנִים (מְצֻיָנוֹת)? אָזְנֵי־הֶהָמָן? הָאֹזֶן־הָמָן הַזֹאת?

בְּקִצוּר – תּלֵי־תִלִים שֶׁל קֻשְׁיוֹת וּקְשָׁיִים, שֶׁרַבִּים מִיַלְדֵי יִשְׂרָאֵל מִתְלַבְּטִים בָּהֶם מִסְתָמָא עַד הַיוֹם. וְעַל הַכֹּל – הַשֵׁם ״הָמָן״ כְּשֶׁלְעַצְמוֹ. תָּמִיד חָרָה לִי עַל מָה וְלָמָה נַזְכִּיר אֶת שֵׁם הַצוֹרֵר הַזֶה עַל אַחַד הַמַאֲכָלִים הָעֲרֵבִים בְּיוֹתֵר לְחִכֵּנוּ. הֵן דַוְקָא בְּשַׁבָּת שֶׁלִפְנֵי פּוּרִים קוֹרְאִים אָנוּ בְּפָרָשַׁת זָכוֹר: ״תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק״, וְלִבְסוֹף – הִנְנוּ מַזְכִּירִים אֶת שְׁמוֹ בִּימֵי הַפּוּרִים עַל אֶחָד מִמִינֵי־הַמַאֲפֶה הַמְשֻׁבָּחִים בְּיוֹתֵר. הֵן גַם בִּלְעֲדֵי זֹאת שָׂבַעְנוּ ״הָמָנִים״ בְּכָל הַדוֹרוֹת. וּבְדוֹרֵנוּ אָנוּ – יוֹתֵר מִכֻּלָם.

כָּל הַקֻשְׁיוֹת הַלָלוּ נִפְתָּרוֹת וּמִסְתַּלְקוֹת כְּהֶרֶף עַין:
אַל תִּקְרָא אָזְנֵי־הָמָן, אֶלָא אָזְנְמָן!
אָזְנְמָן יֵשׁ לוֹ גַם מִשְׁקָל עִבְרִי: מִשְׁקָלוֹ דוֹמֶה לְשֶׁל תֻּרְגְמָן, גֻדְגְדָן, דֻבְדְבָן. שִׁמוּשׁוֹ נוֹחַ וָקַל, בְּיָחִיד וּבְרַבִּים וּבְהֵא הַיְדִיעָה: אָזְנְמָן מְצֻיָן; הָאָזְנְמָן הַגָדוֹל, הָאָזְנְמָנִים הַקְטַנִים. גַם הַשֵׁם הָמָן נִבְלַע בּוֹ וְלֹא נוֹדַע כִּי בָּא אֶל קִרְבּוֹ. כֵּן יִבָּלְעוּ כָּל ״הֶהָמָנִים״ הַקָמִים עָלֵינוּ.

יצחק אבינרי

מתוך ״על המשמר לילדים״ (?) באדיבות ״לילבס״ מקהילות ynet


ההסבר ניתן גם ב״יד הלשון״:

אזנמן (אזני־המן)
השם ״אזני־המן״ אינו, כידוע, מן המוצלחים ביותר. כמה וכמה טעמים בו לפגם:
א) הילדים מתקשים להשתמש בו ביחיד. כיצד יאמרו: ״אזני־המן גדול״, ״אוזן־המן גדולה״, ״אוזן־המן גדול״?
ב) וכיצד מצרפין לו את הא הידיעה? ״האזני־המן״, ״אזני־ההמן״?
ג) אפילו ברבים אין שמושו נוח כלל, כי אין מינו ברור, הזכר הוא או נקבה. בחוגי הגננות כבר עמדו, כנראה, על התקלה שבדבר, ולפיכך רשום בהצגה לפורים /(מאת לוין קיפניס)/ ״מעשה באזנהמן״. אך אין כאן אלא תקנה פורתא. כדי להִנצל מכל סבך התקלות הריני מציע למזג את שתי המלים לאחת: אָזְנְמָן (אלף ומם בקמץ, זין ונון בשוא), וברבים — אזנמנים. ע״י זה גם נִפָּטר מן הצורך להזכיר כל פעם את השם המן, כי האזנמן יבלענו. כן ייבלעו ויאבדו כל צוררי ישראל.

(דבר לילדים ז אדר שני תש״ח, פנת הלשון י אדר תשי״ב).

אבינרי מדווח שבקיצור שהנהיג תמך גם הסופר לוין קיפניס ז״ל:

זכיתי שהצעתי מצאה אזנים קשובות: במודעות של מרכז הסתדרות המורים על הצגת פורים לילדים (מטעם התיאטרון לילדים שליד מרכז הגננות) נדפס כבר: מעשה באזנמן. ומר לוין קיפניס אף כבדני במכתב ברכה וקורת־רוח: ״יחי האזנמן״!

(לוח הקואופרציה תש״כּ)

״יד הלשון״, עמוד 16

״יד הלשון״, עמוד 17

במילון ״אבן־שושן״ (תשס״ג, 2003) ניקדו: ״אֹזֶנְמָן״. אני משער שהסיפור לא עמד לנגד עיניהם בשעת הכתיבה.
אם נפלה שגיאה בהעתקת הניקוד כפי שהותקן בכתב העת או בפרטים הכתובים למעלה, אנא כתבו לי על כך בתגובות.
מודעות פרסומת