Posts Tagged ‘אליעזר בן יהודה’

חן דיבור לבנות – יום האישה הבינלאומי – חלק א

08.03.2011

היום מצוין ברחבי העולם יום האישה הבינלאומי. לכן בחרתי לתת מדבריו של אבינרי שלא נדר הנאה מיופי השיח של הבנות. הרשומה הבאה נכתבה בי אב תש”ט, שנים־עשר יום לפני שהובא ארונו של הרצל לארץ – לפני שישים ושתיים שנים.

חן דִּבור לבנות

רבות דובר על לִקויי המבטא העברי של הדור הצעיר. רבות התאוננו ומתאוננים המורים על הדבור המבוהל של תלמידיהם. דבור חטוף ושטוף וקטוף, שאין בו כמעט חִתוך־הדבור, וכל המלים כאלו נבלעות לגוש אחד ורודפות זו את זו, עד שאין אתה מבחין ביניהן. הרבה אמת יש בטענות הללו, אין נחת בדבור ״המצובר״ הזה, הנובע לא מעט מתוך העצבנות הכללית של בני דורנו. הרבה מן האמת יש גם בטענות על המבטא הרוסי הבולט של אחדים משחקני התיאטראות (ביִחוד – של השחקניות), שלא שמו לב עד כה לסגל לעצמם מבטא שאינו צורם את האזנים בזרותו. צדקו הטוענים הללו. אבל עד כה לא נזדמן לי לקרוא או לשמוע פסוק אחד בשבח המבטא של בנותינו ה״צבריות״. אינני חושש לומר בגלוי: מדי שמעי את דבורן החִנני המתון, הספוג כולו גוון ארצי מקורי, שנוצר ונתרקם כאן בארצנו ולא בשום ארץ אחרת, הנני אומר אל לבי: יש תקוה גם לעתידו של מבטאנו העברי. בּת ישראל היא שתסול כאן את הדרך, ורבים ילכו בעקבותיה. בת המין היפה השרתה – ועוד תשרה – הרבה מחן הליכותיה, מנועם מדברה הנאוה וממתק שפתותיה – גם על המבטא העברי. חן דבור הבנות – הוא מן הדברים שבעל־פה, שאי אתה יכול לאומרם בכתב. כלום מתארים מבטא בכתב? אבל מי שהקשיב לדבור בנותינו – בכפר וגם בעיר – מובטחני בו שיודה בדברי. הרבה תהיתי על קנקן זה, התענגתי עליו, אך להגדירו – לא אוכל. דוקא בנות ״המין החלש״ בולט בדבורן כעין ״דגש חזק״, דגש ממין חדש, שיבוא עפ״י רוב בסוף המלה, בבחינת סיום הנותן טעם לשבח. קמיצת פיהן מטעימה לפעמים את החולם בהטעמה כזאת, שכולה אומרת חן. אף עקימת שפתיה של הבת, הנעשית בגנדרנות האופיינית לה, מרבה עסיסיות וחן במבטא, כאותה גנדרנות של ילדות, כשהן פולטות מפיהן את המימרה הידועה ״לא יפה!״, קצת מתוך רוגז, כביכול, וקצת מתוך התפנקות. וגוונים מגוונים שונים לבנות ולדבורן: לא הרי דבור הבנות בתל־אביב כהרי דבורן בירושלים, לא הרי דיבורן בעיר כהרי דיבורן בכפר, לא הרי הדרום כהרי הגליל. חן המקום על דבור בנותיו. הולך ומתרקם בארצנו דיאלקט מסוים, בעל גוונים וגוֹני גוונים. דבר זה מרנין את הלב. ואשר לא שת לבו לכך – לא חונן באוזן שומעת.

בחורה שרה בעברית לצלילי אקורדיון, ישראל תש"כ (1960)

יִתכן שגם בימי קדם קדמתה היה יפי הדבור נחלת האשה העבריה בעִקר. הלא דבר הוא שבשיר השירים ניתנת עטרת תהִלה דוקא לדבור האשה: ״וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה״, ״דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ״. ״חֶלְקַת לָשׁוֹן״ – אף היא אמורה באשה, בעקר. פי האשה שִׁמש כידוע (ועודנוּ משמש כיום) לגנאי; אבל יִתכן שלא מעט פעלה כאן קנאת הגבר, שזקף על חשבון האשה ״תִּשְׁעָה קַבִּין שִׂיחָה״… וזאת לדעת שאפילו המזלזלים בכחה הדברני של האשה הוכרחו לא פעם להודות בכשרון זה. כמדומה שגם במאמר חז״ל ״נָשִׁים דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן״ אין משום זלזול בלבד. בת ישראל לא זכתה למקום של כבוד בספרותנו. אבל על כח דבורה מעידים יפה מקומות רבים במקרא ובתלמוד. אם נבוא ללקט את כל המקומות, שבהם אנו מוצאים את דברי האשה – כמדומה שיתברר כי בשפת הדבור יום־יום (ולא בלשון שיר ומליצה ונבואה) יהא חלק האשה העברִיה מכובד מאוד.

מספרים על אליעזר בן יהודה, שבחזרו על בתי ירושלים לעשות נפשות לעִתונו ולגבות דמי חתימה – פתחה לו פעם את הדלת אשה, שהמטירה עליו חרפות וגִדופים על בואו לבקש ממנה כסף. חזר בן יהודה לביתו בכיס ריק, אבל בלב מלא שמחה על תחִית הלשון, שכבר הניעה למדרגת יכולת של חֵרופים וגִדופים עסיסיים ודשנים… אף דבר זה הוא ענין לענות בו. אולי עוד יבואו מחשבי חשבונות ויבררו את חלקה של האשה בהעשרת הדבור. אך נושא זה אינו בגדר המבטא. מובטחני שיום יבוא ומעל קרשי בימותינו יישמע דבור עברי הרווי חן עברי מקורי. יהיה בו הרבה מן המערב שבמזרח, אבל יהיה בו גם מן המזרח עצמו, מהדר הנוף של שַׁדְמות המולדת, מ״חיי הנשמות״ של אֲוִירָא דארץ־ישראל, אשר יהא לא רק מחכים, כי אם גם מרנין ומקסים. וכאן – כמדומה שבאמת תטול האשה תשעה חלקים… הבו גודל לדבור בנותינו!

(פינת הלשון, י אב תש”ט).

”חן דיבור לבנות” – ”יד הלשון”, עמוד 307

”חן דיבור לבנות” – ”יד הלשון”, עמוד 308

ברשומה הבאה בסדרה – אבינרי תומך בניקוב המילים ”גרב” ו”מלוֶה”, מציע הבחנה בין ”טון” ובין ”טונה” ותוהה מדוע הפכו שמות זכריים מובהקים לשמות של בנות – אחינועם, יונה וברכה.

מודעות פרסומת