Posts Tagged ‘גנזים מגולים’

נָמָל או נָמֵל?

11.05.2011

בשנה שעברה הכרתי את מר יוסי כהן (סיפורו הובא כאן). מן האוצר הבלבדי שמסר תומללו הקלטות ונסקרו פריטים תיעודיים רבים, עד כי מסופקני אם הייתי מגיע אליהם אי־פעם אילולא מר כהן. מאמר מעניין במיוחד שהעלה עוסק בשאלת ההגייה של המילה נמל. נראה שהצורה הרווחת יותר בימינו היא נָמָל, ואולם גם נָמֵל (בצירי) נשמעת מפי דוברי עברית גדולים כקטנים. הם משתמשים בהן בערבוביה, ורובם מהססים: נָמָל או נָמֵל? –

נפתח בניתוח מקור המילה נמל:

מוצא המילה נמל הוא מן היוונית העתיקה. המילה חדרה ללשוננו בתקופת המשנה והתלמוד, והיא מופיעה בתלמוד הירושלמי ובמדרשי אגדה בצורה היוונית לִימֵן (בלשון חז”ל מצויה הצורה היוונית למין במשמעות נמל, כך למשל: ”למינא של קיסרין”), ואילו בתלמוד הבבלי אנו מוצאים לראשונה נָמֵיל; וכך כתוב שם: ”פעם אחת נכנסנו לנמיל עד שחשכה” (עירובין ד ב), כלומר: נטלו בעברית את האותיות של המילה היוונית לִימֵן (שהיא צורת משנה של לימנוס λιμένας) ושינו בהן את הסדר. כך נתקבלה המילה נמל.
מן היוונית חדרה המילה לימן גם לארמית, ובלשון הארמית נמל הוא לָמִינָא – מכאן, כנראה, הגיעה המילה לערבית גם כן בצורה לָמִינָא; אך הערבים סברו בטעות שה־ל של למינא היא אל היידוע. לכן השמיטו את ה־ל של למינא, וכעת הם אומרים: מִינָא (ميناء).

(עובד מתוך ”מילה ברגע” לד”ר רוזן.)

אפולו 17, זמן־מה לפני שיגורה, דצמבר 1972. זו הייתה החללית המאוישת הראשונה שהונחֲתה על הירח. את המילים אייש ואיוש חידש אבינרי.

יום שלישי, כמה חודשים אחרי נְחִיתתהּ של ”אפולו 17” על הירח, נשלחה גלויה לבית משפחת כהן. למרבה הפלא, היא מוענה לילד רך – יוסי – שמלאו לו אך שלוש שנים תמימות.

ב אדר ב' תשל”ג
”משנכנס אדר מרבין בשמחה” (תענית כט.)

לַחֲבִיבִי יוֹסִי, הֶחָמוּד מְאֹד,
בְּאַהֲבָה וְגַם בְּכָבוֹד

אלה הן המלים שכּתבתי בראש מאמרי, אשר ידָפס אי”ה השבוע ב”מעריב”, ובו עניתי על שאלתך:
”איך צריך לומר: נָמָל או נָמֵל?”
כּיום הזה ישמחו ודאי הוריך במאמרי יותר ממך, אבל אקוה שכאשר תגדל ותקרָאֶנּוּ בעצמך – תשמח בו לא פחות מהם.

באהבה רבה,
יצחק אבינרי

גלויה מיום ב אדר ב התשל”ג ששלח אבינרי ליוסי כהן

במאמר שפרסם אבינרי ב”מעריב” הוא נקט את הכתיב ”נמיל” כדי להבטיח שהמילה תיקרא בצירי, נָמֵל, וזה בשל אילוצי הדפוס באותם ימים. בחרנו להביא את דבריו ככתבם וכלשונם:

נָמָל או נָמֵל?

לחביבי יוסי, הֶחמוד מאֹד,
באהבה וגם בכבוד.

ביום ראשון, כג אדר א, צלצל אלי מגבעתיים ילד בן 4 שנים פחות רבע, ושמו יוסי, בן יהודה ומרים כהן, ושאלה בפיו בזה הלשון:

איך צריך לומר: נָמָל או נָמֵיל?

ממש לא האמנתי למשמע אזנַי. הייאמן? ילד, אשר זה עתה התחיל ללכת לגן, שואל שאלה כזאת?! אבל הוא שאל בצורה ברורה כזאת, שלא היה כל טעם לבקש ממנוּ לחזור על שאלתו… חשבתי רגע קט ועניתי לו:

כאשר אהיה בביתכם אומר לך.
–אז בוא עכשו
אלינו, הֵשיב מיד.

הצעה ובקשה ברורה, לא פחות מן השאלה… שוב חשבתי קצת ועניתי לו:

אפשר לומר גם כך וגם כך.

הפעם נשתתק, ולא אמר דבר. הבנתי שתשובתי אינה מניחה את דעתו, ולכן הִמשכתי:

אמור נא לי, יוסי: מה נעים לך יותר לומר: נָמָל או נָמֵיל?
–נָמֵיל
, הֵשיב לי.

מִלה אחת בלבד, והתשובה ברורה.

ובכן, אמור נָמֵיל, השבתי לו. ובזה תמה שיחתנו.

אחרי־כן נִגשה אמו לטלפון והִסבירה לי את פשר השאלה: מִפי הגננת שמע נָמָל, ומִפי אמו – נָמֵיל, ואין הוא יודע מהו הנכון. בצר לו החליט לפנות אלַי, לחלצו מן הספק…

עד כאן – על השואל. ועכשו – לעצם השאלה:
למעשה כבר מיציתי את גלגולי הנָמָל והנָמֵיל וביררתי את העניָן בירור מפורט בלוח הקואופרציה לשנת תשכ״ט (ע׳ 279 ואילך). ברם, תפוצת הלוח הזה אינה מגעת אלא לאחוז אחד בערך מתפוצת ״מעריב״, ולכן ארשה לעצמי להביא בזה את קִצור הדברים.

נוף נמל חיפה, התשס”ג

השם נָמָל אין לו כל קשר עם הנְמָלה העברית. נָמָל הוא שִׁבוש השם הלועזי למין (לימאן), ובמקום ״נמֵילה של יפו״ יש גם ״למינה של יפו״. למד ונון התחלפו כאן במקומותיהם, וכך יצא נָמָל במקום למין או לימן (כעין החִלוף של לִירָה ורִילָה בפי אַחֵינוּ, יוצאי תימן).
נָמָל, במשקל גָּמָל, כָּנָף, שגור בפינו שנים רבות, וכן מנוקד אף בדפוסים ישנים במשנה (ערובין ד ב), וגם חנוך ילון נִקד כן. אמנם, יחידים נִקדו נָמֵיל, בצירה, וכן בזִכרונות ועד הלשון משנת תרפ״ח (עמ׳ 45), אך לא הצליחו להשריש צורה זו. עד שבאו הנְמָלים הקטנות והחרוצות, והן הן שהרסו את הנָמָל והצריכו להנהיג נָמֵיל.
סִפור המעשה פשוט מאֹד: לְפָנים היה לנו נָמָל אחד בלבד, ואִלו כיום יש לנו נְמָלים. ואיך נבחין בין נְמָלים־חרקים לנְמָלים־חוֹפים? מכאן צמחה ״המהפכה״, ולפני 5 שנים (בחודש שבט תשכ״ח, הוא פברואר 1968) הִתחיל הרדיו להשמיע נָמֵיל ונְמֵילים, לתמְהון לב כל השומעים. מסתבר שהאקדמיה ללשון העברית – היא שהחליטה על כך, והחלטה נבונה היא, אך רבים מתמרמרים על כך וטוענים:
– 30 שנה אמרתי נָמָל, ועכשו עלי לומר נָמֵיל?

יש בתוכנו גם זקנים, שהנָמָל שגור בפיהם לא 30 שנה, אלא 50 ויותר… ואני, כאִלו אמר לי לבי לפני 30 שנה ויותר, כי יום יבוא ויהיה לנו לא נָמָל אחד בלבד, ולכן כתבתי בספרי הקטן ״כבושי העברית בדורנו״ (עמ' 163) שאולי נצטרך להתיר לעצמנו נְמָלות כלשון רבים של נְמָלה (כמו בפירושי רש״י לנדרים כד:), להבדיל ביניהן לבין נמָלים שעל שפת הים.
לא פיללתי כי תקום בנו רוח לדחות נָמָל מפני נָמֵיל. ואולם – אשר לא פִּללתי בא ויהי.
עכשו, שעלה הכורת על נָמָל=חוף, לא יישאר לנו, כנראה, נָמָל אלא כזכר של הנְמָלה, כי כן כתב רשב״ג באחד מִשיריו (לשם חרוז, כמובן):
מְעֻוָּת כְּגָמָל, וְשָׁפָל כְּנָמָל, וְנָלוֹז כְּשׁוּעָל.
את המקור המדויק ימצא הקורא בספרִי ״גנזים מגולים״.

יוסי הקטן ממשש את פני אבינרי על כתפי אביו.

לאחר שכבר ניתנה תשובה לגוף השאלה, הנני חוזר לאישיות השואל:
אלפי שאלות נשאלתי, ובין השואלים היו גם תלמידים, אך מעולם לא פנה אלי בשאלה לשונית ילד, אשר טרם מלאו לו ארבע שנים. על שאלתו אני קורא מקרא שכתוב: ״מִפִּי עוֹלְלִים וְיונְקִים יִסַּדְתָּ עוז״.
כל עוד ילדים כאלה לנו, ואפילו אחד מרבבה, לא אבדה תקותנו שהעברית חיה תחיה חיים שאין בהם בושה וכלמה.
ומי יִתן וזכיתי לראות את הילד הזה בגדולתו, עומד על משמר שפתנו, תובע את עלבונה ודואג לשלומה.

· משום חוסר אפשרות לנקד בגוף המאמר אֲציין בזה לתשומת־לב הקוראים שבכל מקום שנדפס ״נָמָל״ (בלי יוד) יש לקרוא בשני קמצים, כמו ״גמל״; ואלו ״נָמֵיל״ (ביוד אחרי המם), יש לקרוא במם צרויה, כמו ״נמר״. היוד תשמש כאן, אפוא, במקום צירה, כיוד של פליטה, אבידה ועוד.

(”מעריב”, התשל”ג)

”מעריב”, התשל”ג

שנה עברה, ויוסי יודע קרוא קיבל מכתב המודיע ששאלתו נדפסה ב”לוח הקואופרציה”, הלוח שערך אבינרי ארבעים שנה, לשנת התשל”ה:

לְיוֹסִי חֲבִיבִי וַחֲמוּדִי,

אֶת שְׁאֵלָתְךָ בִּדְבַר נָמָל אוֹ נָמֵל פִּרְסַמְתִּי לָרִאשׁוֹנָה, כְּיָדוּעַ לְךָ, בָּעִתּוֹן ”מַעֲרִיב” לִפְנֵי שָׁנָה וָחֵצִי, וְאַתָּה אָז בֶּן אַרְבַּע פָּחוֹת רֶבַע. עַכְשָׁו חָזַרְתִּי וּפִרְסַמְתִּי אֶת הַדְּבָרִים בְּסוֹף לוּחַ הַקּוֹאוֹפֶּרַצִיָּה לִשְׁנַת תַּשׁ–לָמֶד–הֵא, שֶׁאֲנִי שׁוֹלֵחַ לְךָ בָּזֶה לְמַזְכֶּרֶת אַהֲבָה.
אֲנִי תִּקְוָה שֶׁבְּעוֹד שָׁנִים מְעַטּוֹת, עוֹד לִפְנֵי הֱיוֹתְךָ בַּר־מִצְוָה, תִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים וְתִתְעַנֵּג עֲלֵיהֶם.
בְּבִרְכַּת שָׁנָה טוֹבָה וְחַיִל בְּלִמּוּדֶיךָ,

י”ז אלול התשל”ד, 4.9.1974

מעט יותר מעשור לפני קום המדינה קבע ועד הלשון שהצורה הנכונה היחידה היא נָמֵל (קמץ). הקביעה עוררה את נתן אלתרמן לחבר טור ביקורת. הסיפור הובא ב"לשוננו לעם" (מחזור מז, חוברת ב, התשנ"ו):

באביב שנה זו (/התשנ"ו/) מָלאו שישים שנה לייסודו של נמל תל־אביב, אותו נמל קטן שהוקם מכורח הנסיבות בימי ה"מאורעות" של 1936. למעשה בנייתו וחנוכתו של הנמל, שהיכה גלים ביישוב של אז, נלווָה גם מאבק לשוני־תרבותי על הגייתה של המילה – נָמָל, בקמץ – כשגור בלשון הדיבור – או נָמֵל, בצירי – על יסוד המצוי במסורות טובות של העברית, בפיוטים ועוד. ועד הלשון, שישב על מְדוֹכה זו, הִכריע לצד הצורה נָמֵל. החלטה זו פורסמה במדור השבועי "לשוננו לעם", שראה אור באותן שנים בגליונות ערב שבת של "הארץ", ושם אף ניתן מקום לדעות החלוקות בדבר. הכרעת ועד הלשון לא נשאה חן בעיניו של המשורר נתן אלתרמן, ובתגובה עליה הוא פרסם את טורו המובא כאן. הטור התפרסם ב"הארץ" ביום א' בתמוז תרצ"ו (21.6.1936) במסגרת טורו הקבוע, "רגעים", וכונס אחר כך בתוך "רגעים", א, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד, עמ' 269-270. מאז לא חזר בו ועד הלשון והצורה התקנית המשמשת עד היום היא נָמֵל, אולם בשירים הרבים ששרו אז את בניית הנמל הִנציח הזמר העברי דווקא את נָמָל השגור, שאף מתחרז היטב עם גַּל וגָמָל. המפורסם בשירי הזמן הוא, כמדומה, שירה של לאה גולדברג המושר ללחנה של רבקה לוינסון:

לַמֶּרְחַקִּים מַפְלִיגוֹת הַסְּפִינוֹת.
אֶלֶף יָדַיִם פּוֹרְקוֹת וּבוֹנוֹת,
אָנוּ כּוֹבְשִׁים אֶת הַחוֹף וְהַגַּל
אָנוּ בּוֹנִים פֹּה נָמָל פֹּה נָמָל.

לְמִלְחֶמֶת הַקָּמָץ וְהַצֵּירֶה
נתן אלתרמן

רַעַשׁ הַיּוֹם אָטַם אֶת פִּיו.
חָדְלָה רִיצָה וּמְרוּצָה.
בְּלַיְלָה שָׁקֵט, עַל חוֹף תֵּל־אָבִיב,
שׁוֹכֵב הַנָּמָל בְּמֵים קְמוּצָה.

שׁוֹכֵב, מְיַבֵּב: – מֵחַיַּי טוֹב מוֹתִי…
אֵלִי, לְמִי אֲנִי עָמֵל?
קִוִּיתִי לִהְיוֹת לְנָמָל אֲמִתִּי
וְהִנֵּה
מִתְגָּרִים בִּי:
נָמֵל!…

אֶעֱבֹד בִּשְׁבִילְכֶם בְּסוּפָה מִשְׁתּוֹלֶלֶת,
אֶלֶף טוֹנוֹת אֶשָּׂא לָכֶם, לֹא אֵעָצֵרָה!
הַטִּילוּ עָלַי תַּפּוּחִים וָמֶלֶט,
אַל תַּטִּילוּ עָלַי אֶת הַמֵּים בְּצֵירֶה!

מֵעֹרֶף –
גַּלִּים לִי, מֵאוֹת עַל מֵאוֹת.
שַׂר הַיָּם בִּי תּוֹקֵעַ אֶת שְׁלַשׁ־הַקִּלְּשׁוֹן.
מִפָּנִים –
בְּמִטְעַן הוֹכָחוֹת מַדְמִיעוֹת
מִסְתַּעֵר
וַעַד הַלָּשׁוֹן!

הִתְחַנַּנְתִּי: – הָהּ, וַעַד יָקָר,
סַקֵּל אֶת כַּרְמֵי הָעִבְרִית, כֹּה לֶחָי,
אַךְ שֵׁמוֹת
שֶׁקָּרְמוּ כְּבָר עוֹר וּבָשָׂר,
אֲסוּרִים כְּאֵבֶר מִן הַחַי!

יִשָּׁלֵף נָא אִזְמֵל הַדִּקְדּוּק, אַל יָנוּחַ!
יְקַלֵּף שִׁבּוּשִׁים מִדִּבּוּר וּמִשֶּׁלֶט!
אַךְ מִדָּה יֵשׁ וּגְבוּל, כִּי מֵרֹב הַצִּחְצוּחַ
הוֹפְכוֹת לִפְעָמִים הַמִּלִּים לְשֶׁלֶד!

אָז הַוַּעַד עוֹנֶה וּדְבָרָיו כֹּה פְּשׁוּטִים:
יִטְעַן לוֹ הָעָם, יִתְחַנֵּן… לְחִנָּם!
אָנוּ, מֵעַב הֶעָנָן, מוֹשִׁיטִים
אֶת "לְשׁוֹנֵנוּ לָעָם"!

*

זֶה הַשִּׁיר הָקָּטָן רַעְיוֹן מְסַמֵּל
וּמוֹדִיעַ: חֲבָל וַחֲבָל,
עַבְדְּכֶם, בַּמִּלָּה הַקַּלִּירִית נָמֵל,
אֵינֶנּוּ מַרְגִּישׁ נָמָל!

הד"ר אבשלום קור ניתח אף הוא את המילה בספרו ”יופי של עברית” (משרד הביטחון – ההוצאה לאור; ספריית מעריב, מהדורת תשמ”ו):

עמוד א

עמוד ב

עמוד ג

עמוד ד

מודעות פרסומת

כבת שלושים ליופי | יהודית נאכט

18.07.2010

רוצה אני להקדיש את הרשומה הבאה ליהודית (יהודיתא) נאכט, אשתו של אבינרי, שנפטרה בהיותה כבת שישים.

הקטע הבא לקוח מתוך ההקדמה לַספר "גנזים מגולים" (1968, יזרעל), שכתב אבינרי. הספר מֵכיל מאגר עצום של מילים שלא נכנסו לַמילונים בני־התקופה, או מילים שבעלי המילונים חשבום בטעות לחידושו של אדם אחר.

על אשת־נְעוּרַי היקרה בנשים

י ה ו ד י ת א

בת הרב ד״ר יעקב נאכט ז״ל

״מר לי מר, חשך עָלַי עולמי וקדרו חיי, בהחתף ממני אשת־נעורַי, רַעְיָתִי היקרה בנשים, יהודית בת הרב ד״ר יעקב נאכט ז״ל. היא היתה משענת־חיי הנאמנה ביותר. זה שלושים וחמש שנה. בזכות מסירות־נפשה ללא גבול, דַּאגתה עד אין שעור, אהבתה והסתפקותה – ניתן לי לבצע את מפעלַי הרבים בִשדה הלשון. בעיון ובהנאה היתה מעמיקה בִקריאת מאמרַי וּבקיאה בהם להפליא. בידיעותיה המרובות בִלשונות אירופה היתה לי לעזר הרבה פְּעמים במחקרי השוואה בין העברית לשאר לשונות. לא רק כל ספר חדש שלי, אלא אף כל מאמר חדש, שִׁמֵּש לה מקור של הנאה ועונג. סוף דבר: היתה זו אֵשֶׁת־חָבֵר־כְּחָבֵר במלוא המובן. הרבה משלי – שלה, בזכות תכונות־נפשה המעולות, המזהירות כזוהר אבני־חן יקרות. ועתה – לִבי עלי דוי ומחוץ, קרוע ומורתח, ואיני יודע במה אתנחם והיכן אשאב כוחות לבִצוע שאר מפעלַי, הטעונים עדיין השלמה וגמר״.

את דברַי אלה (שבסוף חוברת ״לשוננו לעם״, אדר–ניסן תשכ״ו) כתבתי בַיום השביעי לאבלי על מות אשת־נעורַי. שנה וחצי עברו מאז, והכאב – עמוק משהיה, היגון – קודר משהיה.

פעם בפעם היתה אומרת לי בזמן האחרון: ״תאמין לי כי יש לי חלק גם במפעליך הגדולים״. בִתמימותי הייתי כִּמערער על הנחה זו, שהרי סוף־סוף לא השתתפה בִּכתיבת ספרַי ומאמרַי, וגם לא הִכתבתים לה. ברם, עתה נוכחתי, לדאבוני הקודר, כי צדקה ממני. הן שלות־הנפש, שמחת־החיים וחדות היצירה – לא זוֹ בלבד שלא הופרעו אחרי נישואַי, מֵחֲמַת "רֵחַיִם שבצַוארי", אלא עוד חזקו והוגדלו בזכותה. ועתה – נגוז כל זה, חלף ועבר, כאלו לבלי שוב.

היא היתה לי לאשה בִשנת תרצ״א, וּבִמְסירות־נפש ללא גבול וּסְיָג לִוותה אותי כחבירה נאמנה בהגשמת כל מפעלַי. איני זוכר אם בִקשה ממני פעם שאקדיש שעה אחת משעות ״הקודש״ שלי לצרכי "החולין" שלה. עכשיו אני תוהה וחוכך, האמנם היו כאן קדשים וכאן חֻלין. רק דבר אחד אדע: רב מאד חלקה במפעלַי הלשוניים, כי התענינותה בהם והנאתה מהם – הם דבר שאינו מצוי כמעט. ועובדה אחת בלבד – במיוחד לקוראי ״יד הלשון״: היא אשר טרחה להשיג מו״ל לְסִפרי זה.

שיר של נחום סוקולוב ליהודית נאכט

רואה אני לפרסם כאן שיר שכתב נחום סוקולוב ליהודית רעיתי, בִהיותה כבת שבע. בשנת 1913 בִקר סוקולוב בבית חותני, הרב ד"ר יעקב נאכט, בעיר פוקשאני שברומניה. הילדה יהודית כבשה את לב סוקולוב בַחֲמודות סגולותיה היקרות: חן ויופי, שובְבות, בינה וחָכמה, ידיעות מרובות לא לפי גילה, ועל כולן – דִבור עברי רהוט, שבַימים ההם (לפני 50 שנה ויותר) וּבַמקום ההוא נחשב ממש לפלא לא־ייאמן. ישב סוקולוב ורשם באלבום של הילדה את השיר הבא, וגם טרח לנקדו כולו והריהו בזה לפני הקורא (אך לא בנִקוד ובשורות קצרות, כאשר כתב סוקולוב):

קטנה יפה – צִפור עפה – באביב.
הכל יִצמח – הכל ישמח – מסביב.
כן את, ילדה – חיי חלדהּ – בבית הורים:
אהבה, תום – נוה שלום – מוסר מורים.
קטנה יהודית, ליהודית הֱיִי, גדילה!

וּבִרְכַּת סוקולוב קמה ונהייתה: יהודית הקטנה היתה ליהודית גדולה־גדולה: הן באהבתה את תורת ישראל ואת ארץ־ישראל והלשון העברית, הן בִידיעותיה הרבות והעמוקות בַסִפרות העולמית, באמנות לכל סוגיה ובכמה וכמה לשונות (מבחינה זו – תמיהני אם יימצא בארצנו מִנְיָן נשים אשר ידמו לה). ועל הכל – סגולות־נפשה הנעלות והמזהירות יותר מאבני־חן יקרות.

* * *

גדול הכאב מאֹד, וַאֲיֻמִּים געגועַי לאשת נעורי, שהיתה מחְמד עיני ומחמד נפשי. מחמד עֵינַים היתה לא לי בלבד, כי בעָמדה על סף שנת השִשים היתה כבת שלושים ליופי. אם פסולני לעדות – יעידו על כך כל רואיה וּמַכּיריה, המְבכִּים את מותה בלא־עת.

יט אלול תשכ"ז, במלאת שנה וחצי למות אשת־נעורי.

"גנזים מגולים", עמוד 5.

"גנזים מגולים", עמוד 6.

ההקדמה לספר "גנזים מגולים"

02.05.2010

בספר, ריכז אבינרי שלושת אלפים וחמש מאות ערכים, שרובם לא הובאו במילונים של אותה תקופה (עד שנות השישים) כלל, או שהובאו – אך בציון מקור מאוחר יותר.

מראשית ימי ילדותי אהבתי לרשום לעצמי מלים קשות ונדירות, שנזדמנו לי אגב־קריאה. בקשתי להעשיר בזה את לשון דבורי, כי מראשית ילדותי – עברית דברתי עם אבי ואמי. וכשהתחלתי ללמוד תלמוד רשמתי לי במחברות מיוחדות את המלים הקשות שבמשנה ובגמרא (מחברות אלה שמורות עמי לזכרון עד היום). כְּסָבוּר הייתי להעשיר ע"י כך את אוצר לשוננו ולהוכיח כמה עשירה העברית למעשה, ואך לחנם הננו מתחבטים בבקשת מלים לכלים ולפעולות, בה בשעה שֶׁעושׁר רב שמור לנו במקורותינו.

לימים, כשגדלתי והתחלתי לעיין במלונים תלמודיים, נוכחתי שבעצם כמעט לשוא טרחתי, כי רוב לקוטַי מכונסים וַעֲרוכים משכבר במלונים. לפיכך, אם בכל זאת נזדמנה לי במחברתי מלה שלא מצאתיה במלונים תלמודיים – היתה שמחתי כפולה ומכופלת.

זה היה בשנים שלפני מלחמת־עולם א. בראשית תרע"ד (1913) עליתי ארצה־ישראל ולמדתי שנה אחת בגמנסיה העברית הרצליה בתל־אביב. בימי חופשת הקיץ חזרתי לבית הורי בעֲיָרָה אונגן (על גבול ביסאראביה ורומניה), אך נבצר ממני לחזור ולשוב ארצה, כי בינתים פרצה המלחמה. עליתי שנית ארצה רק לאחר י"ב שנים (בי"ב שבט תרפ"ו – 27/1/1926).

במהרה נוכחתי שהלשון העברית הולכת מֵחיל אל חיל, וכִבושיה רבים בכל ענפי החיים. נוצרו הרבה מלים חדשות והושבו לתחיה הרבה מלים עתיקות. לשמע המלים הללו הייתי שואל את עצמי כלשון הכתוב: "מי ילד את אלה?… ואלה מי גִּדֵּל?… אלה איפה הם?"

איפה הם? זו השאלה היתה גוזלת את מנוחתי. ברור היה לי שלא כל המלים, הנראות כַּחֲדָשׁוֹת, אמנם חדשות הן. בטוח הייתי שמקצתן מצויות בִספרים עתיקים. אך מי חכם וימצאן ויגלה את מקורן?

בינתים הופיעו הכרכים הראשונים של מלון בן־יהודה, והרבה פְעמים מצאתי בהם את מבוקשי. אך לא תמיד. רבה היתה מבוכתי בראותי כי מלים פשוטות וּשגורות, לא חדשות אלא ישנות־נושנות, חסרות לפעמים לגמרי במלון בן־יהודה, או מובאות בלא כל מקור. למשל: אַפסות, בדיחה, ביזוי, בעל־חוב (הלוֹוה), מבולבל, התבלבל, הִתְיַבֵּשׁ, גיוּס, יחסן ועוד ועוד. חסרון השם מאסר עורר ממש סער, ועליו יסופר להלן (פרק ד ב).

ביחוד גדלה מבוכתי בראותי חוקרי־לשון מובהקים, כמדקדק א. אברונין, זוקפים לזכות ביאליק מלים (כגון: נדלח, נחטף, מוּגר) שבטוח הייתי בהן כי ישנות־נושנות הן, ולא ביאליק הוא שחדשן.

ידעתי גם ידעתי: יותר ממה שעיינתי ובדקתי והבאתי, נותר עוד לעיין ולבדוק ולהביא. מי איש ויאמר כי יש בכוחו לבדוק את כל הספרים העתיקים, שנדפסו ושהולכים ונדפסים שנה־שנה? הוצרכתי, אפוא, לָעוּג עוגה לעצמי, בחינת עד כאן תבוא ולא תוסיף, כי ברור היה לי מראשית עבודתי שאם אֲבקש לתפּוס מרובה יתקיים בי "תפסת מרובה לא תפסת". עצם השאיפה לִשלמות גמורה לא תתכן בשום אוצר־מלים, כל־שכן באוצר שכזה. לפיכך כבשתי את יצרי הטוב, מתוך תקוה שיקויים בי סופו של אותו מאמר: "תפסת מועט – תפסת".

ואם אמנם לא עלי המלאכה לגמור, לא ראיתי עצמי בן־חורין ליבטל הימנה. עשיתי במיטב רצוני ויכלתי, ואני תקוה כי פעלי יירצה.

כל זה המריצני לחזור ולשאוב מן המקורות, כאשר עשיתי בילדותי, בחינת "חדש ימינו כקדם" ; אלא שהפעם – לאחר תקופת־גדול של 15 שנה ויותר – לבשה העבודה צורה אחרת. היא נעשתה באותה מדה של אהבה, שקידה ומסירות, שהיתה לי בילדותי, אך, כמובן, ביתר דעת ותבונה.

כל ספר עתיק שנזדמֵן לי הייתי קורא ומעיין בו לא סתם להנאתי ולטובתי, אלא לטובת העברית, כביכול, כמי שבא לקנא את קנאתה, להוכיח את עַשְׁרותה ולסתור את הטענות על דלותה…

ארבעים שנה נמשך בנין האוצר הזה, המכיל יותר משלשת אלפים ערכים, מלוקטים מתוך מאות ספרים עתיקים.

מתוך: "גנזים מגולים", עמוד 8

מתוך: "גנזים מגולים", עמוד 9