״אינני רוצה להתגרש!״

מעשה משעשע בן 65 שנים לפחות:

סרבה ״להתגרש״… סח לי מורה בבית־מדרש לגננות מעשה שהיה: אחת התלמידות הפריעה את מהלך השעור, והמורה איים עליה שיגרשנה מן החדר. הטיחה זו כנגדו: — ״אינני רוצה להתגרש!״ המורה צעיר, ואיננו קשיש בהרבה מן התלמידה; לא קשה לשער כי צחוק אדיר פרץ מפי השומעות, הנמצאות בגיל הגיל… והמורה שואלני:  — ״ומה היה עליה לומר: אינני רוצה להיות מגורשת? הרי גם זה משתמע כלשון גרושין. לא פחות ממה שאמרה״… במקרה זה מוטב להעדיף בנין נפעל (בתנ״ך יש רק נגרש, ולא נתגרש). אך גם התלמידה שמרבה ״להתגרש״  — לא חטאה ללשוננו ולא כלום. סוף־סוף אין המגרש והמתגרשת מוגבלים בתחומי אישות בלבד. כבר כתב ביאליק (בשירו ״לבדי״) על השכינה כי ״נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל הַזָּוִיּוֹת״. גם במאמרו ״יוצר הנוסח״ כתב כי ״מְחֻסְּרֵי הַכִּשְׁרוֹן /הָרַמָּאִים/ הוֹלְכִים וּמִתְגָּרְשִׁים מִתּוֹךְ הַסִּפְרוּת״. בלקטי את חִדושי ביאליק שמתי לב לכך, אך לא ראיתי כאן חִדוש של ביאליק, ואני תמה שבעלי המלונים (ומלון אבן־שושן בכלל) מגדירים את המתגרש כענין גרושין בלבד.

(תשי"ג-תשי"ד)

"יד הלשון", עמוד 555