את הרשומה הזו בחרתי לכתוב כדי להסביר טוב יותר את גישתו הבלשנית של יצחק אבינרי. בשלב הזה החמרים הם יותר דוגמה נקודתית מאשר ביוגרפיה ערוכה ומסודרת. מי ייתן וגם ביוגרפיית־ענק תיכתב על אבינרי בבוא העת. אך כעת נסתפק בדוגמאות מתוך כתביו.
והפעם – נעיין בהשגותיו של אבינרי על החידוש מונית, על הנסיעה ב״טרמפ״ ועל ה״נענוד״.
מונית. חִדוש זה, שהונהג בפקודת המשטרה, אינו מוצלח ביותר, וגם צורך אין בו. טַקְסִי (או טַכְּסִי) – מִלה בינלאומית היא, ולא עוד אלא שמשקל עברי לה וּצליל עברי לה: משקלו כמשקל רַגְלִי וקַלְפִּי ושֶׂכְוִי, ואנו משתמשים בה אף בעברית צַחה (אמנם – לא בהוראת מכונית: ״טכסי עצה!״). יתר על כן: על השם ״עֶגְלֹת צָב״ /(במדבר ז ג)/ דרשו חז״ל: ״אֵין 'צָב' אֶלָּא מְטֻקָּסוֹת״ /(במדבר רבה יב)/ (או – מטוכסות), והוא כנראה לשון תחמושת. ואם חז״ל יִהֲדוּ עוד לפני אלפַּים שנה טֶכֶס וטֶקֶס וטַכְסִיס – כלום יש טעם כלשהו לדחוק עתה מלשוננו את הטקסי? מוטב שהמשטרה תדאג לא לנטילת קיסמים דקים, אלא לסִלוק קורות כבדות: עד שהיא דואגת להמיר טקסי ב״מונית״, הרי מוטב שתדאג לעקור את הג'יפּ והטרמפּ ולהלבישם לבוש עברי. היש צליל עברי כלשהו לג׳יפּ ולטרמפּ, שזרותם בולטת לעֵין כֹל? לא באתי לערער כאן לחלוטין על המונית, כוונתי להדגיש את הנִגודים שבעולם לשוננו.
(פינת הלשון כו תשרי תש״ט)
טקסי ומונית. "יד הלשון", עמוד 318.
בהמשך הרשומה נרד לעומק המילה מונית בעזרת תגלית ארכיונית שהתגלתה באחרונה.
בערך הקודם שהודפס במקרה באותו עמוד נכתב:
״מה זה, לעזאזל, ציונות?״
כלפי המִלים הבינלאומיות ראוי לדעת שאפילו בהיות כל מִלה כשרה לעצמה יש להִמנע משורת מִלים לועזיות רצופות. דבר זה קשה לשפתנו יותר מעשן לעינַים. הטלת מִלה עברית ביניהן – עשויה להפיג את מרירות הלעז. מודעת תיאטרון, שבה נאמר כי ההצגה תכיל ״פראגמנטים, סקטשים, מונולוגים ואַרְיוֹת״ ראויה לשמש דוגמה לכתיבה שיש להִמנע הימנה!
ב״היכל המשקלים״ מביא אבינרי דוגמה אחרת לחידוש מיותר, כלשונו:
״צֹפֶן״ – חִדוש מיותר במקום השם הבינלאומי קוד, שמשקלו עברי, ולא עוד אלא שנמצא במשנה, כלים טז א, כשם כלי (ע״ע קֹד). צופן זה הוא דוגמה בולטת להפכפכות בשדה לשוננו כיום: מואסים בשם בינלאומי שמשקלו עברי ואף נמצא במשנה, ולעומת זאת מעדיפים ״סיטואציה פינאנסית״ על מצב כספי, מעלים לגדולה פרויקטים וקונפליקטים ואספקטים, ודשים ב״או קיי״ עד כדי הקאה. טרמפ – כשר, קוד – פסול…
ואם ב״טרמפ״ עסקינן; הרי לפניכם ערך שלם שהוקדש למלחמה במילה. שימו לב לניגוד המוחלט מעמדתו כלפי ״טקסי״:
טרמפ, אחת המלים המכוערות בצלילן הלועזי, הנוגד לחלוטין את הפוניטיקה העברית. אבל, כרגיל, מקפידים אצלנו על נטילת קיסמים, וקורה כבדה מניחין… לטקסי הבינלאומי, שגם צליל עברי גם משקל עברי לו, דאגו להמציא מונית, ואת הטרמפ הניחו. קוראים רבים שאלוני על כך, ואחד הציע למזג נע־ונד למלה אחת ולומר: ״נסעתי בנע־ונד״, ואולי אף – ״נענדתי״. ה״טרמפ״ האנגלי עניינו – הולך ברגל, שוטט בלי מטרה, נע ונד. בלשוננו יציין בעיקר את האיש (לרוב – חייל), שעיניו תרות ומשוטטות אחרי כל מכונית המזדמנת לו בדרכו, שמא תסיענו חינם למחוז חפצו. ה״טרמפיסט״ יעשה את דרכו קצת ברכב וקצת ברגל, והתכונה האופיינית שבו – המשוטט: הוא משוטט ברגליו ובעיניו גם יחד… ברוט, לדעתי, שאין כמשוטט יאה למושג הנדון. אבל לאחר שהמשוטט שגור בפינו גם במובנו הרגיל, כדאי לְיַחד ל״טרמפ״ את הצורה השנִיה של בנין פִּעֵל, כלומר: במקום משוטט – מְשַׁייט.
(פינת הלשון כו תשרי תשיט)
הַצעתי לקרוא לטרמפ שיוט ולטרמפיסט שייטן – לא נתקבלה. במִלון אבן־שושן יש שיוט מלשון שט בנהר. הריני חוזר, אפוא, למשוטט ומציע להשמיט את המם וליחד שוטט לטרמפיסט. השוה: סובב – מסובב, חוקק – מחוקק, חולל – מחולל. ואם השוטט המקראי (״לשוטט בצדיכם״) לא יערב – הריני מציע ש ט ט במשקל רכב. לטרמפ הנני מציע שְׁטִיט, במשקל צליל, קפיץ.
(אדר תשכ״א)
טרמפ. האבסורד הוא שאפילו באנגלית המילה נדחית (בגלל משמעות אחרת ושלילית שזו נושאת). ״יד הלשון״, עמוד 221 ו־222.
כעת נשוב כמובטח למונית – בפינת ״רגע של עברית״ ששודרה:
מנחם: שלום לנורית אלרואי, מורה ועורכת לשון. המילה ״מונית״ היא שילוב של מונה ומכונית. והיא ירשה בלשוננו בהצלחה את קודמתה ״טַקְסִי״ או ״טֶקְסִי״. יש לה אבא, למילה המוצלחת הזאת, ״מונית״? ואם כן, מי חידש אותה?
נורית: לפי מילונו של יעקב כנעני, ״אוצר הלשון העברית״, המחדש היה דוד רמז, שר התחבורה הראשון של מדינת ישראל וגם חבר האקדמיה ללשון העברית. אבל לפי דברים שכתב איתמר לוי, מוצא הספרים הישנים המהולל, לא רמז חידש את המילה ״מונית״, אלא הצייר והקריקטוריסט יוסף בס. בס חידש את המילה הזאת עם קוּם המדינה על פי דרישת המשטרה, ששימש בה קצין ההסברה הראשי. הספרים מספרייתו של יוסף בס הגיעו לידיו של איתמר לוי, ומאחד מהם נפל פתק ורוד שעליו כתב בס על סירובה של האקדמיה ללשון העברית לקבל את המילה ״מונית״. בשולי הפתק הוסיף בס הערה: ״המילה ״מונית״ היא יצור שלי הקטן״.
אישור לדברים האלה אפשר למצוא דווקא בהתנגדותו של הלשונאי יצחק אבינרי לחידוש. אבינרי כותב בספרו ״יד הלשון״ בערך ״מונית״: ״חידוש זה, שהונהג בפקודת המשטרה, אינו מוצלח ביותר וגם צורך אין בו. טַקְסִי או טַכְּסִי מילה בינלאומית היא, ולא עוד, אלא שמשקל עברי לה וצליל עברי לה. משקלו כמשקל רגלי וקלפי ושכוי״. ולמרות הדברים האלה, היום, ״מונית״ היא מילה מובנת מאליה ואולי גם דוד רמז וגם יוסף בס חידשו אותה כל אחד לחוד, בלי שהאחד ידע על האחר.
מנחם: תודה רבה לך, נורית אלרואי.
(״רגע של עברית״, רשת ב, שודר לפני כמה חדשים)
בפתקה שכתב בס הוא הציע גם תחליף עברי למילה ״טמפרטורה״. המילה שהוא הציע היא ״מידחום״ – הלחם של מידת־חום. ״ייתכן שוועד הלשון יתנגד מטעמי יֻקרה,״ כתב בס. ״כמו שכבר (התנגד) בעבר בלא רצון כשהופיעה מילה חדשה ״מונית״ (מונה ומכונית). אבל למרות התנגדותו של ועד הלשון, המילה נתקבלה ושגורה בפי כל״. וכפי שנאמר, הוא חתם בהערה: ״דרך אגב, המלה ״מונית״ היא יצור שלי הקטן.״
הפתקה הוורדה של יוסף בס. באדיבות איתמר לוי.
אף כי נדמה אולי שכל בלשן הוא טהרן ודוחה מידית מילים לועזיות, קל למצוא ב״יד הלשון״ עשרות דוגמאות שבהן אבינרי אינו מתנער ממילים זרות, גם מילים שהוצעו להן חלופות עברית. המדד היה, קודם כֹּל, אם המילה הלועזית דוחה, משכיחה או דוחקת מילה עברית שימושית שקדמה לה (במיוחד אילו הייתה המילה העברית תלמודית או מקראית). אז, אילו נדרשנו להשתמש במילה לועזית שאין לה תחליף עברי ראוי ומקובל, טען אבינרי, היה עלינו לאמץ אותה רק אם צלילה ומשקלה אינם זרים לעברית.
אין כאן שאלת שם זה בלבד, כי שאלה כללית היא: הרשאים אנו — בשעת הכרח — להשתמש בנפרד במקום נסמך. בערך סמיכות נתברר שלפעמים ישמשו נפרד ונסמך לענין אחד: ״שני שקים קמח״ כשר לא פחות מן ״שני שקי קמח״. אך זה יתכן רק בהיות הסומך מציין את תוכן הכלי: אם השקים עשויים מנייר לא יתכן לומר ״שקים נייר״ במקום ״שקי נייר״. בבִטוי ״בית־חולים שדה״ יש השמטת ״של״, שבסמיכות רגילה לא תִּתָּכן: או ״תמונת אחי״ או ״התמונה של אחי״, אך לעולם לא תמונה אחי. ברם, בצרופים מעטים, שיש בהם הכרח לקיים את צורת הנפרד בסמיכות, רשאים אנו לכך. יש לזה כמה דוגמאות במקרא: ״הָאָרֶץ כְּנָעַן״ (במדבר לד ב), ״וְהַנְּבוּאָה עֹדֵד הַנָּבִיא״ (דברי הימים ב טו ח). פסוק זה שבדברי־הימים שִׁמש לראב״ע תמיד דוגמה לשאר קצורים כאלה, כגון ״הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ״ ועוד. הראב״ע ושאר פרשנים לא ציינו שחסרה כאן תבת ״של״, שהרי סמיכות בעזרת ״של״ כמעט לא תמצא במקרא, ולפיכך ציינו שיש כאן קצור, כאִלו ראוי היה לכתוב: הארץ ארץ כנען, והנבואה נבואת עודד הנביא, האהלה אהל שרה אמו. כיוצא בזה השם יין, הבא בכמה פסוקים בצורת נפרד במקום נסמך: ״אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח״ (שיר השירים ח ב), ״כּוֹס הַיַּיִן הַחֵמָה״ (ירמיה כה טו), ״הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה״ (תהלים ס ה), — על שלשתם כתב רד״ק כי חסר כאן הנסמך: מיין יין הרקח, וכד'. לפי צורת הסמיכות כיום נוכל לומר שכאלו חסרה כאן תבת של, כעין ״לִנְחֻשְׁתָּם כָּל הַכֵּלִים״ (ירמיה נב כ).
מאת עדו אבינרי |"הצופה", י"ב אלול תשמ"א, 11/9/1981
יצחק אבינרי 
