דרכי הלשון העברית – מאמר מלפני 80 שנה

ברשומה זו – ההקדמה לספר "מהלך התפתחות הלשון העברית בארץ ישראל". הספר נכתב בתרצ"א, כשהיה אבינרי בן שלושים בלבד. סגנונו הסלחני מחד, והבלתי־מתפשר מאידך עשהו לגדול גדולי הלשון בדורות האחרונים.

למרבה הצער, מרבית הדאגות שהטרידו את לבו של אבינרי לפני שמונים שנה, עומדות על תלן בימינו. שידורי הטלוויזיה המיועדים לילדים מלאים לעז מיותר, מילות עגה (סלנג) שאינן במקומן (שמעתי מגישת תכנית מדע לילדים שלא הפסיקה לקרוא "אני מתחרפנת" עשרות פעמים… והֶערוץ – כמובן, ערוץ שנושא, בעזות פנים, צליל לועזי, 'לוגי') וגם טעויות לשון שאי אפשר לתרצן שנעשו בשל הצד האמנותי ('מדגסקר' קורא בפני קהל הילדים: "כולם להוזיז...").

דַרכי הלשון העברית בארץ ישראל

הרבה מכשולים נָכוֹנוּ בדרך החיאת הלשון העברית, לאחר שזו פסקה להיות לשון מדוברת זה עשרות דורות. רגילים לחשוב שהמכשול העיקרי הוא חֹסֶר מלים, ולפיכך שמו אל־לב קודם־כל להרבות בחִדושי מלים. על צד האמת אין הדבר כך: חֹסר מלים אינו מכשיל את התפתחות הלשון, כי אם מעכב אותה במקצת. ואין לנו לחשוש לעכוב זה. החֹסר יתוקן ויושלם ע״י חִדושי מלים וגם ע״י גִלויי מלים וּבטויים, ע״י חשיפת האוצרות הטמונים במכמַני הלשון, שעד היום טרם זכו לגִלויָם השלם והנאמן.

המכשול העיקרי, המסכן ביותר את ההתפתחות הטבעית של הלשון הוא – תרגום המחשבה מלועזית. יש מקרים, שהבעה מסוימת של הרעיון משותפת לכל הלשונות, והשפעה כזו – ודאי שתחדור גם ללשוננו, אם רק אין בה התנגדות מפורשת לרוח הלשון. אולם רב הזרויות המגוֹנוֹת הנמצאות בלשון הדבור – ובזמן האחרון אף בעתונות ובספרות – אינן אלא פרי רשלנות יתרה וזלזול שאין לו כפרה.

בנוהג שבעולם – אדם, הבא ללמוד לשון זו או אחרת, מקפיד הרבה על דרך הקנָיתה לעצמו, על מבטאה ועל סגנונה כאחד. לא כן בעברית: מועטים מאד הם האנשים השוקדים על שמירת רוח הלשון ועל קיום דרישותיה וּתכונותיה הטבעיות. הצרכים מרובים, הזמן קצר, ויש אשר זרם העולים מתגבר ומֵביא לארץ עשרות אלפים בתקופה קצרה, והעולים הללו – עיניהם לפרנסתם ואין מוחם פנוי ללִמוד ולִיגיעה. בִּתנאים כאלה לא איכפת שהלשון הולכת ונשחתת, הולכת ומתכּערת. ומה גם שתינוקות של בית־רבן אף הם אינם זהירים בלשונם, ומדברים ״ככל אשר יעלה המזלג״. מבחינה זו גרוע הדבור העברי בארץ מאשר בגולה, הואיל וכאמור – מרובים כאן הצרכים, ולא תמיד מספקים אותם במדה נכונה. אולם אין לחשוב שדבר זה אין לו תקנה: מַכיר אני ילדים ארץ־ישראליים, המדברים עברית נאה וּנְכונה, כיון שהושם לב לכך מילדותם. הרבה מוטל בכגון זה על המורים, וביחוד על הגננות.

מִשְׁגֶּה כבד וחטא חָמוּר שוגים וחוטאים אותם האנשים – ובהם אף סופרים אנשי־שם – הסוברים שאותו הדִבור העברי הקלוקל, שאנו עדים לו כיום, הוא הוא הדבור ״הטבעי״ של העם, ממנוּ עלינו ללמוד ובכבודו להזהר. אין זו אלא טעות גסה. אף הלשונות המפותחות ביותר – לשון־רחוב לחוד ולשון־ספר לחוד; אף אותם העמים שלשונם בפיהם שוקדים מאז ומעולם על לשונם, לבל יְבֻלַּע לרוחה ולִתכונתה היסודית. ואילו אנחנו – הרי עדיין אין לשוננו בפינו: אין לנו עדיין לשון מדוברת הראויה לשמה. לשון כזו – לא בדור ולא בשני דורות תוצר: מאות שנים נחוצות לכך. ועד אז – אל נא נתימר לחשוב שאכן מדוברת היא הלשון העברית, ו״פוק חֲזֵי מַאי עַמָּא דָּבֵר״. כל האומר כן מתכחש לַמציאות עצמה ובונה על יסוד שוא מגדלים פורחים שסכנה כרוכה בהם.

בִּסקירתי זו אני בא למצות את דרכי הלשון העברית בא״י עד עתה ולהראות על הלִקויים העיקריים הטעונים תקון. חֹמר השגיאות, שכולן טפוסיות ביותר, לקוּח על ידִי מלשון הדבור ומתוך העתונות והספרות. מֻבְטחנִי שיש בזה ענין רב לדוברי־עברית וביחוד למורי עברית, בארץ ובגולה. יראו את המעוות וידאגו לתקנו.