בשנה שעברה הכרתי את מר יוסי כהן (סיפורו הובא כאן). מן האוצר הבלבדי שמסר תומללו הקלטות ונסקרו פריטים תיעודיים רבים, עד כי מסופקני אם הייתי מגיע אליהם אי־פעם אילולא מר כהן. מאמר מעניין במיוחד שהעלה עוסק בשאלת ההגייה של המילה נמל. נראה שהצורה הרווחת יותר בימינו היא נָמָל, ואולם גם נָמֵל (בצירי) נשמעת מפי דוברי עברית גדולים כקטנים. הם משתמשים בהן בערבוביה, ורובם מהססים: נָמָל או נָמֵל? –
נפתח בניתוח מקור המילה נמל:
מוצא המילה נמל הוא מן היוונית העתיקה. המילה חדרה ללשוננו בתקופת המשנה והתלמוד, והיא מופיעה בתלמוד הירושלמי ובמדרשי אגדה בצורה היוונית לִימֵן
(בלשון חז”ל מצויה הצורה היוונית למין במשמעות נמל, כך למשל: ”למינא של קיסרין”), ואילו בתלמוד הבבלי אנו מוצאים לראשונה נָמֵיל; וכך כתוב שם: ”פעם אחת נכנסנו לנמיל עד שחשכה” (עירובין ד ב), כלומר: נטלו בעברית את האותיות של המילה היוונית לִימֵן (שהיא צורת משנה של לימנוס λιμένας) ושינו בהן את הסדר. כך נתקבלה המילה נמל.
מן היוונית חדרה המילה לימן גם לארמית, ובלשון הארמית נמל הוא לָמִינָא – מכאן, כנראה, הגיעה המילה לערבית גם כן בצורה לָמִינָא; אך הערבים סברו בטעות שה־ל של למינא היא אל היידוע. לכן השמיטו את ה־ל של למינא, וכעת הם אומרים: מִינָא (ميناء).(עובד מתוך ”מילה ברגע” לד”ר רוזן.)
אפולו 17, זמן־מה לפני שיגורה, דצמבר 1972. זו הייתה החללית המאוישת הראשונה שהונחֲתה על הירח. את המילים אייש ואיוש חידש אבינרי.
יום שלישי, כמה חודשים אחרי נְחִיתתהּ של ”אפולו 17” על הירח, נשלחה גלויה לבית משפחת כהן. למרבה הפלא, היא מוענה לילד רך – יוסי – שמלאו לו אך שלוש שנים תמימות.
ב אדר ב' תשל”ג
”משנכנס אדר מרבין בשמחה” (תענית כט.)לַחֲבִיבִי יוֹסִי, הֶחָמוּד מְאֹד,
בְּאַהֲבָה וְגַם בְּכָבוֹדאלה הן המלים שכּתבתי בראש מאמרי, אשר ידָפס אי”ה השבוע ב”מעריב”, ובו עניתי על שאלתך:
”איך צריך לומר: נָמָל או נָמֵל?”
כּיום הזה ישמחו ודאי הוריך במאמרי יותר ממך, אבל אקוה שכאשר תגדל ותקרָאֶנּוּ בעצמך – תשמח בו לא פחות מהם.באהבה רבה,
יצחק אבינרי
גלויה מיום ב אדר ב התשל”ג ששלח אבינרי ליוסי כהן
במאמר שפרסם אבינרי ב”מעריב” הוא נקט את הכתיב ”נמיל” כדי להבטיח שהמילה תיקרא בצירי, נָמֵל, וזה בשל אילוצי הדפוס באותם ימים. בחרנו להביא את דבריו ככתבם וכלשונם:
נָמָל או נָמֵל?
לחביבי יוסי, הֶחמוד מאֹד,
באהבה וגם בכבוד.ביום ראשון, כג אדר א, צלצל אלי מגבעתיים ילד בן 4 שנים פחות רבע, ושמו יוסי, בן יהודה ומרים כהן, ושאלה בפיו בזה הלשון:
– איך צריך לומר: נָמָל או נָמֵיל?
ממש לא האמנתי למשמע אזנַי. הייאמן? ילד, אשר זה עתה התחיל ללכת לגן, שואל שאלה כזאת?! אבל הוא שאל בצורה ברורה כזאת, שלא היה כל טעם לבקש ממנוּ לחזור על שאלתו… חשבתי רגע קט ועניתי לו:
–כאשר אהיה בביתכם אומר לך.
–אז בוא עכשו אלינו, הֵשיב מיד.הצעה ובקשה ברורה, לא פחות מן השאלה… שוב חשבתי קצת ועניתי לו:
–אפשר לומר גם כך וגם כך.
הפעם נשתתק, ולא אמר דבר. הבנתי שתשובתי אינה מניחה את דעתו, ולכן הִמשכתי:
–אמור נא לי, יוסי: מה נעים לך יותר לומר: נָמָל או נָמֵיל?
–נָמֵיל, הֵשיב לי.מִלה אחת בלבד, והתשובה ברורה.
–ובכן, אמור נָמֵיל, השבתי לו. ובזה תמה שיחתנו.
אחרי־כן נִגשה אמו לטלפון והִסבירה לי את פשר השאלה: מִפי הגננת שמע נָמָל, ומִפי אמו – נָמֵיל, ואין הוא יודע מהו הנכון. בצר לו החליט לפנות אלַי, לחלצו מן הספק…
✶
עד כאן – על השואל. ועכשו – לעצם השאלה:
למעשה כבר מיציתי את גלגולי הנָמָל והנָמֵיל וביררתי את העניָן בירור מפורט בלוח הקואופרציה לשנת תשכ״ט (ע׳ 279 ואילך). ברם, תפוצת הלוח הזה אינה מגעת אלא לאחוז אחד בערך מתפוצת ״מעריב״, ולכן ארשה לעצמי להביא בזה את קִצור הדברים.נוף נמל חיפה, התשס”ג
השם נָמָל אין לו כל קשר עם הנְמָלה העברית. נָמָל הוא שִׁבוש השם הלועזי למין (לימאן), ובמקום ״נמֵילה של יפו״ יש גם ״למינה של יפו״. למד ונון התחלפו כאן במקומותיהם, וכך יצא נָמָל במקום למין או לימן (כעין החִלוף של לִירָה ורִילָה בפי אַחֵינוּ, יוצאי תימן).
נָמָל, במשקל גָּמָל, כָּנָף, שגור בפינו שנים רבות, וכן מנוקד אף בדפוסים ישנים במשנה (ערובין ד ב), וגם חנוך ילון נִקד כן. אמנם, יחידים נִקדו נָמֵיל, בצירה, וכן בזִכרונות ועד הלשון משנת תרפ״ח (עמ׳ 45), אך לא הצליחו להשריש צורה זו. עד שבאו הנְמָלים הקטנות והחרוצות, והן הן שהרסו את הנָמָל והצריכו להנהיג נָמֵיל.
סִפור המעשה פשוט מאֹד: לְפָנים היה לנו נָמָל אחד בלבד, ואִלו כיום יש לנו נְמָלים. ואיך נבחין בין נְמָלים־חרקים לנְמָלים־חוֹפים? מכאן צמחה ״המהפכה״, ולפני 5 שנים (בחודש שבט תשכ״ח, הוא פברואר 1968) הִתחיל הרדיו להשמיע נָמֵיל ונְמֵילים, לתמְהון לב כל השומעים. מסתבר שהאקדמיה ללשון העברית – היא שהחליטה על כך, והחלטה נבונה היא, אך רבים מתמרמרים על כך וטוענים:
– 30 שנה אמרתי נָמָל, ועכשו עלי לומר נָמֵיל?
יש בתוכנו גם זקנים, שהנָמָל שגור בפיהם לא 30 שנה, אלא 50 ויותר… ואני, כאִלו אמר לי לבי לפני 30 שנה ויותר, כי יום יבוא ויהיה לנו לא נָמָל אחד בלבד, ולכן כתבתי בספרי הקטן ״כבושי העברית בדורנו״ (עמ' 163) שאולי נצטרך להתיר לעצמנו נְמָלות כלשון רבים של נְמָלה (כמו בפירושי רש״י לנדרים כד:), להבדיל ביניהן לבין נמָלים שעל שפת הים.
לא פיללתי כי תקום בנו רוח לדחות נָמָל מפני נָמֵיל. ואולם – אשר לא פִּללתי בא ויהי.
עכשו, שעלה הכורת על נָמָל=חוף, לא יישאר לנו, כנראה, נָמָל אלא כזכר של הנְמָלה, כי כן כתב רשב״ג באחד מִשיריו (לשם חרוז, כמובן):
מְעֻוָּת כְּגָמָל, וְשָׁפָל כְּנָמָל, וְנָלוֹז כְּשׁוּעָל.
את המקור המדויק ימצא הקורא בספרִי ״גנזים מגולים״.יוסי הקטן ממשש את פני אבינרי על כתפי אביו.
לאחר שכבר ניתנה תשובה לגוף השאלה, הנני חוזר לאישיות השואל:
אלפי שאלות נשאלתי, ובין השואלים היו גם תלמידים, אך מעולם לא פנה אלי בשאלה לשונית ילד, אשר טרם מלאו לו ארבע שנים. על שאלתו אני קורא מקרא שכתוב: ״מִפִּי עוֹלְלִים וְיונְקִים יִסַּדְתָּ עוז״.
כל עוד ילדים כאלה לנו, ואפילו אחד מרבבה, לא אבדה תקותנו שהעברית חיה תחיה חיים שאין בהם בושה וכלמה.
ומי יִתן וזכיתי לראות את הילד הזה בגדולתו, עומד על משמר שפתנו, תובע את עלבונה ודואג לשלומה.
· משום חוסר אפשרות לנקד בגוף המאמר אֲציין בזה לתשומת־לב הקוראים שבכל מקום שנדפס ״נָמָל״ (בלי יוד) יש לקרוא בשני קמצים, כמו ״גמל״; ואלו ״נָמֵיל״ (ביוד אחרי המם), יש לקרוא במם צרויה, כמו ״נמר״. היוד תשמש כאן, אפוא, במקום צירה, כיוד של פליטה, אבידה ועוד. (”מעריב”, התשל”ג)
”מעריב”, התשל”ג
שנה עברה, ויוסי יודע קרוא קיבל מכתב המודיע ששאלתו נדפסה ב”לוח הקואופרציה”, הלוח שערך אבינרי ארבעים שנה, לשנת התשל”ה:
לְיוֹסִי חֲבִיבִי וַחֲמוּדִי,
אֶת שְׁאֵלָתְךָ בִּדְבַר נָמָל אוֹ נָמֵל פִּרְסַמְתִּי לָרִאשׁוֹנָה, כְּיָדוּעַ לְךָ, בָּעִתּוֹן ”מַעֲרִיב” לִפְנֵי שָׁנָה וָחֵצִי, וְאַתָּה אָז בֶּן אַרְבַּע פָּחוֹת רֶבַע. עַכְשָׁו חָזַרְתִּי וּפִרְסַמְתִּי אֶת הַדְּבָרִים בְּסוֹף לוּחַ הַקּוֹאוֹפֶּרַצִיָּה לִשְׁנַת תַּשׁ–לָמֶד–הֵא, שֶׁאֲנִי שׁוֹלֵחַ לְךָ בָּזֶה לְמַזְכֶּרֶת אַהֲבָה.
אֲנִי תִּקְוָה שֶׁבְּעוֹד שָׁנִים מְעַטּוֹת, עוֹד לִפְנֵי הֱיוֹתְךָ בַּר־מִצְוָה, תִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים וְתִתְעַנֵּג עֲלֵיהֶם.
בְּבִרְכַּת שָׁנָה טוֹבָה וְחַיִל בְּלִמּוּדֶיךָ,
י”ז אלול התשל”ד, 4.9.1974
מעט יותר מעשור לפני קום המדינה קבע ועד הלשון שהצורה הנכונה היחידה היא נָמֵל (קמץ). הקביעה עוררה את נתן אלתרמן לחבר טור ביקורת. הסיפור הובא ב"לשוננו לעם" (מחזור מז, חוברת ב, התשנ"ו):
באביב שנה זו (/התשנ"ו/) מָלאו שישים שנה לייסודו של נמל תל־אביב, אותו נמל קטן שהוקם מכורח הנסיבות בימי ה"מאורעות" של 1936. למעשה בנייתו וחנוכתו של הנמל, שהיכה גלים ביישוב של אז, נלווָה גם מאבק לשוני־תרבותי על הגייתה של המילה – נָמָל, בקמץ – כשגור בלשון הדיבור – או נָמֵל, בצירי – על יסוד המצוי במסורות טובות של העברית, בפיוטים ועוד. ועד הלשון, שישב על מְדוֹכה זו, הִכריע לצד הצורה נָמֵל. החלטה זו פורסמה במדור השבועי "לשוננו לעם", שראה אור באותן שנים בגליונות ערב שבת של "הארץ", ושם אף ניתן מקום לדעות החלוקות בדבר. הכרעת ועד הלשון לא נשאה חן בעיניו של המשורר נתן אלתרמן, ובתגובה עליה הוא פרסם את טורו המובא כאן. הטור התפרסם ב"הארץ" ביום א' בתמוז תרצ"ו (21.6.1936) במסגרת טורו הקבוע, "רגעים", וכונס אחר כך בתוך "רגעים", א, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד, עמ' 269-270. מאז לא חזר בו ועד הלשון והצורה התקנית המשמשת עד היום היא נָמֵל, אולם בשירים הרבים ששרו אז את בניית הנמל הִנציח הזמר העברי דווקא את נָמָל השגור, שאף מתחרז היטב עם גַּל וגָמָל. המפורסם בשירי הזמן הוא, כמדומה, שירה של לאה גולדברג המושר ללחנה של רבקה לוינסון:
לַמֶּרְחַקִּים מַפְלִיגוֹת הַסְּפִינוֹת.
אֶלֶף יָדַיִם פּוֹרְקוֹת וּבוֹנוֹת,
אָנוּ כּוֹבְשִׁים אֶת הַחוֹף וְהַגַּל
אָנוּ בּוֹנִים פֹּה נָמָל פֹּה נָמָל.
לְמִלְחֶמֶת הַקָּמָץ וְהַצֵּירֶה
|
הִתְחַנַּנְתִּי: – הָהּ, וַעַד יָקָר, יִשָּׁלֵף נָא אִזְמֵל הַדִּקְדּוּק, אַל יָנוּחַ! אָז הַוַּעַד עוֹנֶה וּדְבָרָיו כֹּה פְּשׁוּטִים: * זֶה הַשִּׁיר הָקָּטָן רַעְיוֹן מְסַמֵּל |
הד"ר אבשלום קור ניתח אף הוא את המילה בספרו ”יופי של עברית” (משרד הביטחון – ההוצאה לאור; ספריית מעריב, מהדורת תשמ”ו):
עמוד א
עמוד ב
עמוד ג
עמוד ד
אָנוּ בְּפָרָשַׁת זָכוֹר: ״תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק״, וְלִבְסוֹף – הִנְנוּ מַזְכִּירִים אֶת שְׁמוֹ בִּימֵי הַפּוּרִים עַל אֶחָד מִמִינֵי־הַמַאֲפֶה הַמְשֻׁבָּחִים בְּיוֹתֵר. הֵן גַם בִּלְעֲדֵי זֹאת שָׂבַעְנוּ ״הָמָנִים״ בְּכָל הַדוֹרוֹת. וּבְדוֹרֵנוּ אָנוּ – יוֹתֵר מִכֻּלָם.
רבות דובר על לִקויי המבטא העברי של הדור הצעיר. רבות התאוננו ומתאוננים המורים על הדבור המבוהל של תלמידיהם. דבור חטוף ושטוף וקטוף, שאין בו כמעט חִתוך־הדבור, וכל המלים כאלו נבלעות לגוש אחד ורודפות זו את זו, עד שאין אתה מבחין ביניהן. הרבה אמת יש בטענות הללו, אין נחת בדבור ״המצובר״ הזה, הנובע לא מעט מתוך העצבנות הכללית של בני דורנו. הרבה מן האמת יש גם בטענות על המבטא הרוסי הבולט של אחדים משחקני התיאטראות (ביִחוד – של השחקניות), שלא שמו לב עד כה לסגל לעצמם מבטא שאינו צורם את האזנים בזרותו. צדקו הטוענים הללו. אבל עד כה לא נזדמן לי לקרוא או לשמוע פסוק אחד בשבח המבטא של בנותינו ה״צבריות״. אינני חושש לומר בגלוי: מדי שמעי את דבורן החִנני המתון, הספוג כולו גוון ארצי מקורי, שנוצר ונתרקם כאן בארצנו ולא בשום ארץ אחרת, הנני אומר אל לבי: יש תקוה גם לעתידו של מבטאנו העברי. בּת ישראל היא שתסול כאן את הדרך, ורבים ילכו בעקבותיה. בת המין היפה השרתה – ועוד תשרה – הרבה מחן הליכותיה, מנועם מדברה הנאוה וממתק שפתותיה – גם על המבטא העברי. חן דבור הבנות – הוא מן הדברים שבעל־פה, שאי אתה יכול לאומרם בכתב. כלום מתארים מבטא בכתב? אבל מי שהקשיב לדבור בנותינו – בכפר וגם בעיר – מובטחני בו שיודה בדברי. הרבה תהיתי על קנקן זה, התענגתי עליו, אך להגדירו – לא אוכל. דוקא בנות ״המין החלש״ בולט בדבורן כעין ״דגש חזק״, דגש ממין חדש, שיבוא עפ״י רוב בסוף המלה, בבחינת סיום הנותן טעם לשבח. קמיצת פיהן מטעימה לפעמים את החולם בהטעמה כזאת, שכולה אומרת חן. אף עקימת שפתיה של הבת, הנעשית בגנדרנות האופיינית לה, מרבה עסיסיות וחן במבטא, כאותה גנדרנות של ילדות, כשהן פולטות מפיהן את המימרה הידועה ״לא יפה!״, קצת מתוך רוגז, כביכול, וקצת מתוך התפנקות. וגוונים מגוונים שונים לבנות ולדבורן: לא הרי דבור הבנות בתל־אביב כהרי דבורן בירושלים, לא הרי דיבורן בעיר כהרי דיבורן בכפר, לא הרי הדרום כהרי הגליל. חן המקום על דבור בנותיו. הולך ומתרקם בארצנו דיאלקט מסוים, בעל גוונים וגוֹני גוונים. דבר זה מרנין את הלב. ואשר לא שת לבו לכך – לא חונן באוזן שומעת.
לא "בשר הקצב״, אלא ״הבשר הנמכר על־ידי הקצב״. ראוי להעיר שכבר מצאנו בתלמוד בדיחה בענין כזה ממש: במסכת בכורות (דף ח:) מסופר על ר׳ יהושע בן חנניה שבִּקש להתל בקצב אחד ואמר לו: ראשך בכמה? אמר לו הקצב: בחצי זוז. נתן לו חצי זוז ואמר לו: תן לי ראשך. נתן לו הקצב ראש של בהמה. אמר לו ר׳ יהושע: אני ״ראש של בהמה״ אמרתי? אני ראשך אמרתי… כל זה מסופר דרך בדיחותא, ולא אמר לו ר׳ יהושע כן, אלא כדי להשיג ממנו את מבוקשו, שיראהו הקצב בית פלוני. ואלו בדורנו מבקשים ברצינות לפסול את ״בשר הקצב״… אנה אנו באים בדיוקים כאלה? שמא נבוא לפסול גם את דברי הבריות, המדברים על ״רגל קרושה״ של המבשלת (ואין זו רגלהּ) או על ״הכבד הקצוץ שלה״… ודאי, מקום לבדיחה — יש כאן, אך לא מקום לפגם ופסול. אין שעור לגִבּובי ״דיוקים״. שנכפה על עצמנו, אם נחשוב על ״קוראים תמימים״…
אין כאן שאלת שם זה בלבד, כי שאלה כללית היא: הרשאים אנו — בשעת הכרח — להשתמש בנפרד במקום נסמך. בערך סמיכות נתברר שלפעמים ישמשו נפרד ונסמך לענין אחד: ״שני שקים קמח״ כשר לא פחות מן ״שני שקי קמח״. אך זה יתכן רק בהיות הסומך מציין את תוכן הכלי: אם השקים עשויים מנייר לא יתכן לומר ״שקים נייר״ במקום ״שקי נייר״. בבִטוי ״בית־חולים שדה״ יש השמטת ״של״, שבסמיכות רגילה לא תִּתָּכן: או ״תמונת אחי״ או ״התמונה של אחי״, אך לעולם לא תמונה אחי. ברם, בצרופים מעטים, שיש בהם הכרח לקיים את צורת הנפרד בסמיכות, רשאים אנו לכך. יש לזה כמה דוגמאות במקרא: ״הָאָרֶץ כְּנָעַן״ (במדבר לד ב), ״וְהַנְּבוּאָה עֹדֵד הַנָּבִיא״ (דברי הימים ב טו ח). פסוק זה שבדברי־הימים שִׁמש לראב״ע תמיד דוגמה לשאר קצורים כאלה, כגון ״הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ״ ועוד. הראב״ע ושאר פרשנים לא ציינו שחסרה כאן תבת ״של״, שהרי סמיכות בעזרת ״של״ כמעט לא תמצא במקרא, ולפיכך ציינו שיש כאן קצור, כאִלו ראוי היה לכתוב: הארץ ארץ כנען, והנבואה נבואת עודד הנביא, האהלה אהל שרה אמו. כיוצא בזה השם יין, הבא בכמה פסוקים בצורת נפרד במקום נסמך: ״אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח״ (שיר השירים ח ב), ״כּוֹס הַיַּיִן הַחֵמָה״ (ירמיה כה טו), ״הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה״ (תהלים ס ה), — על שלשתם כתב רד״ק כי חסר כאן הנסמך: מיין יין הרקח, וכד'. לפי צורת הסמיכות כיום נוכל לומר שכאלו חסרה כאן תבת של, כעין ״לִנְחֻשְׁתָּם כָּל הַכֵּלִים״ (ירמיה נב כ).
יצחק אבינרי 
