האם ”זה את זו” הוא שיבוש? כיצד עלינו להשתמש בכינויי ההדדיות (reciprocal pronoun) בעברית?
הד”ר אבשלום קור הגיש פינת באופן מילולי (שודרה גם ב־23/6/2010; הקישו להורדתה), ובה הובאו דבריו של יצחק אבינרי ונידון השיבוש ”זה את זו”:
[באדיבות המקליט המתנדב רון. להאזנה לכל הפינות לחצו כאן.]
שלום לכם. שמעתי חבר מספר על זוג אוהבים שחיבקו זה את זו. אם כך, אמרתי, היה כאן כמעט אונס: חיבקו זה את זו? ומה עם זו? היא לא השתתפה? רק זה חיבק את זו? אולי משום כך הִקפידה נעמי שמר בשיר ”בלילה שכזה” לומר: ”בְּלַיְלָה שֶׁכָּזֶה, בְּלַיְלָה שֶׁכָּזֶה, אָהַבְנוּ זֶה אֶת זוֹ, וְזוֹ – אֶת זֶה”.
ניתנת האמת להיאמר. פעולות הדדיות העברית מתארת בעזרת בניין התפעל. אין צורך לומר ”חיבקנו זה את זה” אלא בפֿשטות: ”התחבקנו”.
אין צורך לומר ”נישקנו זה את זה” אלא בפֿשטות: ”התנשקנו”. אבל לפעמים יש לבניין התפעל משמעות אחרת: ”התנפל” פירושו: הִפיל את עצמו. לכן הפועל ”התנפלו” מצריך את ההשלמה: התנפלו זה על זה. אולם יש להדגיש: גם אם אחד הצדדים הוא נקבה, ההשלמה היא ”זה לזה” ולא ”זה לזו”.
”אמר רבי יוחנן: אוי לה לאומה שתִּמָּצא בשעה שהקדוש ברוך הוא עושה פדיון לבֿניו”. ומיד המשל: ”מִי מֵטִיל כְּסוּתוֹ /(מי יעז להטיל את כסותו)/ בֵּין לָבִיא לִלְבִיאָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּזְקָקִין זֶה עִם זֶה?” ברור לנו שכאן יש זכר ונקבה: לביא ולביאה. אבל בהדדיות נאמר: ”זה עם זה”, ”זה לזה”. פעמיים זכר. מסכת סנהדרין, דף ק”ו ..
חבל שמשוררינו לא הִקפידו על כך: הנה בשיר ”נחמה”; ”מֵאַיִן כּוֹחוֹת לִשְׁאֹב? זֶה בְּזוֹ נַבִּיט וְנִתְמַהּ שֵׁנִית”. ”זה בזו נביט”? ומה בכיוון הֶהפוך? האם זו איננה מַביטה בזה? רק זה בזו? היה ראוי לומר ”זה בזה נביט”. כך דרכה של העברית. אולי הפרברים שרו נכון יותר? ”וּבַחֹרֶף בֵּין שְׁקִיעוֹת וָקֹר / נָשְׁקוּ הֵם זֶה לָזוֹ מַקּוֹר אֱלֵי־מַקּוֹר”. ”נשקו הם זה לזו”? אין זו השיטה התקנית בעברית. ראוי היה לומר: ”נשקו הם זה לזה”.
הנה אמירה רבת דוגמות מן המשנה ממסכת מנחות, על מה שבין מנחה למנחה שמביאים בבית המקדש. יש במנחה גם סולת, שהיא לשון נקבה, וגם שמן, שהוא לשון זכר. ואומרת מסכת מנחות' פרק ג: ”הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה”, אף על פי שסולת היא נקבה. כיוון ששמן הוא זכר – כתוב ”הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה”. ומיד אחר כך – שוב זכר ונקבה: ”הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה”. או לשון המשנה: ”הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה”. רק אם ההקשר מביא שני שמות נקבה, רק אז אומרים ”זו את זו” כמו במסכת מנחות בהמשך: ”שְׁתֵּי חַלּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ”.
”יָדַעְנוּ אֵשׁ יָדַעְנוּ רָעַם וְאַהֲבָה בַּת עֶשְׂרִים. בָּרַחְנוּ זֶה מִזּוֹ לֹא פַּעַם”. גם זה לא בסדר: ”ברחנו זה מזו”. ולהפך מה? מעניין. ביאליק וּטשרניחובסקי טעו טעויות מסוג זה וטרחו לתקן ולכתוב נכון במהדורה הבאה, כך מספר יצחק אבינרי זִכרונו לברכה, בספרו ”יד־הלשון”, הוצאת יזרעאל, בערך ”זה את זה”.
עליי להודות למי שהציע לי את כל דוגמאות השירים השגויים שהבאנו כאן היום: יורם גלוסקא מקיבוץ בית העמק. יורם גלוסקא הוא גם שהִפנה אותי לשירו של אלתרמן האומר נכון: ”עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ / טוֹב לִי וּמוּזָר לִי בִּלְעָדֵךְ לִהְיוֹת”. השיר ”אתך ובלעדייך”, שירם של גבר ואִשה נאהבים, אבל הביטוי הוא ”זה לזה” – פעמיים זכר. כך מבטאים נכון את ההדדיות גם בתקיעת סכין זה לזה: ”מָה אִכְפַּת אִם גַּם סַכִּין ”שָׁלוֹם” שׁוֹכֵחַ / כְּבָר בַּגַּב תָּקַעְנוּ פַעַם זֶה לָזֶה”. זהו. ”זה לזה”. כך המתכונת הנכונה כשיש צד אחד זכר, גם אם הצד השני הוא נקבה. ”זה לזה” ו”זה את זה”.
הערך ”זה את זה” מתוך ”יד־הלשון”:
ג) זה את זה וזה לזה. – בעטיים של נַקְרָנִים, המבקשים לדייק יותר מכפי הראוי, הִתחילו לומר ולכתוב: ”אוהבים זה את זו”, ”קרובים זה לזו” (אם מדובר באיש ואִשה). זהו שִׁמוש זר לחלוטין, – זר וגם משובש, שהרי ”אוהבים זה את זו” משמע שרק הוא אוהב, ולא היא. ”זה את זה” בִּטוי סתמי הוא, ויאה הוא גם לשני גברים, גם לאיש ואִשה (אך לגבי שתי נשים – זו את זו). יבואו המקורות ויעידו:
מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה לזה (סנהדרין קו.), שמא יזדווגו זה אצל זה (יומא יח.), בוא ונשיאם זה לזה (גיטין נח), ואין מתיחדין זה עם זה (רש”י, כתובות ד.), יהיו רגילין זה עם זה (הוא, קדושין סט:), ונתאוו זה את זה (מדרש עשרת הדברות, דבור שמיני).
וכמה מאלפת בעניָן זה לְשון המשנה דמנחות פרק ג: הסולת והשמן מעכבין זה את זה, הקומץ והלבונה מעכבין זה את זה; שתי חלות מעכבות זו את זו, ארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו.
נמצאנו למדים: זה את זה וזה לזה וזה עם זה – יאה גם לשני שמות שהאחד זכר ומשנהו נקבה; ואִלו בהיות שני העצמים מלשון נקבה – יש להקפיד על זו לזו וזו את זו. אך הצירוף זה לזו – זמורת־זר הוא, ומצוה לעקרה. אף ביאליק טעה בזה, בכתבו ”ומסיחים זה לזו” (מאחורי הגדר).
”זה את זה”. ”יד הלשון”, עמוד 161
יצחק אבינרי 