ההקדמה לספר "גנזים מגולים"

בספר, ריכז אבינרי שלושת אלפים וחמש מאות ערכים, שרובם לא הובאו במילונים של אותה תקופה (עד שנות השישים) כלל, או שהובאו – אך בציון מקור מאוחר יותר.

מראשית ימי ילדותי אהבתי לרשום לעצמי מלים קשות ונדירות, שנזדמנו לי אגב־קריאה. בקשתי להעשיר בזה את לשון דבורי, כי מראשית ילדותי – עברית דברתי עם אבי ואמי. וכשהתחלתי ללמוד תלמוד רשמתי לי במחברות מיוחדות את המלים הקשות שבמשנה ובגמרא (מחברות אלה שמורות עמי לזכרון עד היום). כְּסָבוּר הייתי להעשיר ע"י כך את אוצר לשוננו ולהוכיח כמה עשירה העברית למעשה, ואך לחנם הננו מתחבטים בבקשת מלים לכלים ולפעולות, בה בשעה שֶׁעושׁר רב שמור לנו במקורותינו.

לימים, כשגדלתי והתחלתי לעיין במלונים תלמודיים, נוכחתי שבעצם כמעט לשוא טרחתי, כי רוב לקוטַי מכונסים וַעֲרוכים משכבר במלונים. לפיכך, אם בכל זאת נזדמנה לי במחברתי מלה שלא מצאתיה במלונים תלמודיים – היתה שמחתי כפולה ומכופלת.

זה היה בשנים שלפני מלחמת־עולם א. בראשית תרע"ד (1913) עליתי ארצה־ישראל ולמדתי שנה אחת בגמנסיה העברית הרצליה בתל־אביב. בימי חופשת הקיץ חזרתי לבית הורי בעֲיָרָה אונגן (על גבול ביסאראביה ורומניה), אך נבצר ממני לחזור ולשוב ארצה, כי בינתים פרצה המלחמה. עליתי שנית ארצה רק לאחר י"ב שנים (בי"ב שבט תרפ"ו – 27/1/1926).

במהרה נוכחתי שהלשון העברית הולכת מֵחיל אל חיל, וכִבושיה רבים בכל ענפי החיים. נוצרו הרבה מלים חדשות והושבו לתחיה הרבה מלים עתיקות. לשמע המלים הללו הייתי שואל את עצמי כלשון הכתוב: "מי ילד את אלה?… ואלה מי גִּדֵּל?… אלה איפה הם?"

איפה הם? זו השאלה היתה גוזלת את מנוחתי. ברור היה לי שלא כל המלים, הנראות כַּחֲדָשׁוֹת, אמנם חדשות הן. בטוח הייתי שמקצתן מצויות בִספרים עתיקים. אך מי חכם וימצאן ויגלה את מקורן?

בינתים הופיעו הכרכים הראשונים של מלון בן־יהודה, והרבה פְעמים מצאתי בהם את מבוקשי. אך לא תמיד. רבה היתה מבוכתי בראותי כי מלים פשוטות וּשגורות, לא חדשות אלא ישנות־נושנות, חסרות לפעמים לגמרי במלון בן־יהודה, או מובאות בלא כל מקור. למשל: אַפסות, בדיחה, ביזוי, בעל־חוב (הלוֹוה), מבולבל, התבלבל, הִתְיַבֵּשׁ, גיוּס, יחסן ועוד ועוד. חסרון השם מאסר עורר ממש סער, ועליו יסופר להלן (פרק ד ב).

ביחוד גדלה מבוכתי בראותי חוקרי־לשון מובהקים, כמדקדק א. אברונין, זוקפים לזכות ביאליק מלים (כגון: נדלח, נחטף, מוּגר) שבטוח הייתי בהן כי ישנות־נושנות הן, ולא ביאליק הוא שחדשן.

ידעתי גם ידעתי: יותר ממה שעיינתי ובדקתי והבאתי, נותר עוד לעיין ולבדוק ולהביא. מי איש ויאמר כי יש בכוחו לבדוק את כל הספרים העתיקים, שנדפסו ושהולכים ונדפסים שנה־שנה? הוצרכתי, אפוא, לָעוּג עוגה לעצמי, בחינת עד כאן תבוא ולא תוסיף, כי ברור היה לי מראשית עבודתי שאם אֲבקש לתפּוס מרובה יתקיים בי "תפסת מרובה לא תפסת". עצם השאיפה לִשלמות גמורה לא תתכן בשום אוצר־מלים, כל־שכן באוצר שכזה. לפיכך כבשתי את יצרי הטוב, מתוך תקוה שיקויים בי סופו של אותו מאמר: "תפסת מועט – תפסת".

ואם אמנם לא עלי המלאכה לגמור, לא ראיתי עצמי בן־חורין ליבטל הימנה. עשיתי במיטב רצוני ויכלתי, ואני תקוה כי פעלי יירצה.

כל זה המריצני לחזור ולשאוב מן המקורות, כאשר עשיתי בילדותי, בחינת "חדש ימינו כקדם" ; אלא שהפעם – לאחר תקופת־גדול של 15 שנה ויותר – לבשה העבודה צורה אחרת. היא נעשתה באותה מדה של אהבה, שקידה ומסירות, שהיתה לי בילדותי, אך, כמובן, ביתר דעת ותבונה.

כל ספר עתיק שנזדמֵן לי הייתי קורא ומעיין בו לא סתם להנאתי ולטובתי, אלא לטובת העברית, כביכול, כמי שבא לקנא את קנאתה, להוכיח את עַשְׁרותה ולסתור את הטענות על דלותה…

ארבעים שנה נמשך בנין האוצר הזה, המכיל יותר משלשת אלפים ערכים, מלוקטים מתוך מאות ספרים עתיקים.

מתוך: "גנזים מגולים", עמוד 8

מתוך: "גנזים מגולים", עמוד 9

איגרת בכתב ידו של אבינרי

מִבין הפרטים הממועטים שאפשר למצוא על אבינרי, אפשר למצוא את האיגרת הבאה בִכתב ידו הוא. הצילום לקוח מתוך אתר "מכון גנזים", שלמרבה הצער דל־תוכן. שיגרתי דוא"ל לַמכון, בתקווה לזכות בעוד ידיעות מהעיזבון של אבינרי – וּבאֵיכות גבוהה יותר. אם לא אֲקבל מענה – אתמלל את תוכן המכתב כאן.

האיגרת ממוענת למר יעקב כנעני ז"ל.

לחצו להגדלה

על המחבר – יצחק אבינרי

יצחק אבינרי נולד בפליסקוב אשר באזור קייב בשנת 1900 ונפטר בשנת 1977. אביו, הרב והמורה משה רבלסקי–אבינרי*, היה חלוץ הדיבור העברי ברוסיה והנהיג בביתו את הדיבור בעברית. יצחק אבינרי, שגדל באווירה עברית, למד בבתי־ספר עבריים בבסרביה ועם עלייתו ארצה ב1914 – למד בגימנסיה הרצליה בתל–אביב. ואולם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שב לרוסיה.

יצחק אבינרי

ב־1923 – נסע ללמוד בברלין ובפריז, וב־1926 – עלה שוב לארץ–ישראל. מגיל צעיר עסק אבינרי בחקר הלשון העברית, ושנים רבות ערך כתבי עת בתחומים מקצועיים שונים. בד בבד החל, משנת עלייתו, לפרסם מאמרים בעִנְיְני לשון, ובין היתר במדור קבוע בעיתון 'על המשמר'. נוסף על כך פרסם אבינרי ספרים העוסקים בלשון העברית בהיבטיה השונים: מהלך התפתחות הלשון העברית, מילון חידושי ביאליק שבכתב ובעל–פה, כיבושי העברית בדורנו, תואר הפועל בעברית, יד הלשון, כתיב וכתב ועוד. כמו כן חיבר את סדרת ספרי "היכל רש"י" המוקדשים לעברית של רש"י מן הבחינה המילונית, מן הבחינה הסגנונית, מבחינת שימושי הלשון של רש"י וגם מצד חידושי הלשון שרש"י תרם לשפה העברית. תרומתו של יצחק אבינרי לעברית המודרנית לא הוגבלה לתחום המחקרי בלבד. עבודתו רבת השנים עסקה בעברית מכל צדדיה. אבינרי התעניין ברצף ההיסטורי הארוך והייחודי של העברית, וגם בהתעוררות המיוחדת שהתחוללה בה עם התחייה הלאומית היהודית. הוא חקר את השפה העברית הן כפי שפגש בה והן במובן ההיסטורי, וביסס את מחקריו על ממצאים ממשיים מהדיבור והכתיבה. ואולם, לא פחות ממחקר בתופעות ההיסטוריות או העכשוויות של העברית, עסק אבינרי בהתחדשותה של השפה. התחדשות העברית עניינה אותו בשתי רמות: כתופעה לשונית ולאומית במובן הרחב, כלומר התבססותה המחודשת של העברית ותהליכי השינוי, היצירה וההתאמה שמתחוללים בה בבואה להיות שפה חיה לחיים מודרניים ; בה בעת חקר אבינרי מוקדים מוגדרים של צמיחה לשונית עברית, והראה בכך את כוחו של יוצר יחיד לתרום תרומה בעלת משמעות למאגר העברי הגדול העומד לרשותנו היום, גם לאחר מאות שנים. תרומה נוספת של יצחק אבינרי, מלבד תיאור השפה העברית בשלביה השונים, הייתה בתחום תיקוני הלשון, הסגנון והכתיבה. כאן בא לידי ביטוי צד נורמטיבי בגישתו, מתוך הבנה כי העברית היא שפה שרבים רוכשים לא כשפת אם, ולא פעם אף רוכשים אותה מכלי שני ושלישי. צד זה בגישתו של אבינרי בא לידי ביטוי בטורים בענייני לשון שכתב עשרות שנים. בטורים הללו היה אבינרי מתריע על תקלות לשוניות שהחלו להשתרש בעיתונים ובציבור, ונותן ביטוי מקיף לתהליכי שינוי שאבחן בשפה העברית. כתיבתו בעיתונים קנתה לו מעמד בציבור והייתה לו בסיס לקשר רציף עם קהל קוראים רחב.

מתוך: "זמן יהודי חדש" / מט"ח (א', ב')

מתוך מדריך הרחובות של תל־אביב:

יצחק אבינרי (1900 – 1977) בלשן וחוקר הלשון העברית. נולד ברוסיה, ובבית אביו הרב דיברו עברית. עלה לארץ־ישראל ב־1914 ולמד בגימנסיה הרצליה. אחר כך חזר לרוסיה ולמד באוניברסיטאות אודסה, ברלין ופריס. שב ארצה ב־1926, ופִרסם כ־50 שנה מחקרים ומדריכי לשון שעניינם השפה העברית. ספרו הגדול הוא יד הלשון.

*האב, רבי משה בן הרב רבי ניסן רבלסקי נפטר בראש חודש סיוון תש"ד – 1944 – בביה"ח "הדסה" בירושלים. האם, מנוחה בת הרב רבי ישראל ברמאן ז"ל – נפטרה בט"ז בסיוון תשכ"ב – 1962 – בביה"ח "אסף הרופא" שבצריפין.